חנוך רוזן: "יש הרבה אמנים שחיים טוב אם לא בזבזו המון פעם"

חנוך רוזן מדבר מהר מאוד. להגיד דבר כזה על פנטומימאי זה לא דבר של מה בכך, או אולי, בעצם, הצורך לדבר הרבה בזמן קצר בא לפצות על השתיקות המוחלטות על הבמה. רוזן הוא גם מולטי-טאסק. אמירה לא טריוויאלית לגברים, שבדרך כלל מתקשים גם לעשות דבר אחד בכל פעם, שלא לדבר על שני דברים במקביל. היכולות שלו להעביר מסרים במהירות ולעסוק בכמה דברים במקביל מסייעות לו לביים מופעים מורכבים כמו הפסטיגל, "וואו" באילת או "וואן" של ריטה; וכשלאלה מוסיפים מנהיגות, וירטואוזיות שיווקית ותפיסה פיננסית רחבה, אפשר לחשוב שמדברים עם איש עסקים.

אבל רוזן מתעקש שהוא קודם כול אמן, אף שמאז שהתחיל את הקריירה שלו בגיל 16, כשנסע לאירופה עם חבר, תמיד שילב בין הפנטומימה לעסקים. "נסעתי לגרמניה עם צבי אפרת - היום פרופסור לארכיטקטורה - ולא היה לנו כסף. ראיתי אנשים מנגנים עם גיטרה, שמים כובע ומרוויחים הרבה כסף, ועלה לי הרעיון לעשות מופע פנטומימה. לקחנו את הפינג'אן שהיה לנו לקפה, ושמענו את הכסף נפגש בברזל. עד אז אכלנו קופסאות שימורים".

- הכסף לא פוגע באמנות שלך.

"ממש לא. מגיל צעיר ארגנתי לעצמי מופע יחיד והיה ברור לי שאני צריך קהל. וכדי להביא אנשים למופע וכדי שיהיה כלכלי, גביתי שתי לירות כניסה ואחרי הכול הצלחנו לתרום 600 לירות לבית ספר מיוחד. הזמנתי את מנהל הגימנסיה, את המשפחה והבאתי גם מנהל תיאטרון לראות אותו. הכול רק כדי שיהיו עוד הופעות".

- מאוד רווחי לעמוד על במה לבד. כמעט ואין הוצאות.

"רוב הפנטומימאים שהלכו בדרך הזאת לא הרוויחו כסף. המשאב הכי יקר שלנו הוא זמן. לאן אלך בתור צופה? למופע של אדם אחד על הבמה? רוב האוכלוסייה רוצה עוד דברים - סאונד, אפקטים, אביזרים, תלבושות, והיום יש לי את מופע הפנטומימה הכי משוכלל בעולם. אני אמנם אדם אחד על הבמה, אבל אני מדבר בשפה מודרנית שתנגיש אותו גם לילדים ולנערים שמשחקים במחשב".

- יש לך משרד הפקה משלך שמפיק את "מדבר בעד עצמו" המחודש.

"הפקנו את 'פיטר פן', 'ספר הג'ונגל', 'טרזן' ושבע ההופעות שלי. הרבה פעמים אנחנו מפיקים בשיתוף עם אחרים. מהר מאוד הבנתי שהחלטות אמנותיות נלקחות בכפוף להחלטות המפיק. אני יכול להגיד, למשל, שאני רוצה מעוף סיבובי שעולה 10,000 שקלים".

- וכמפיק, עלות של מעוף כזה יכולה להיות מוגזמת.

"מיקי פלד, סנדק המפיקים, אחרון הנפילים ומפיק הפסטיגל שאותו ביימתי 13 פעמים, סומך עליי הרבה יותר מאשר על סתם במאי, כי הוא יודע שיש לי הבנה כלכלית. אם הם אומרים לי, שהקסם להעלים את איש האש יעלה 25 אלף שקלים, אוותר על עוד סט בגדים".

- בכל זאת, איך מיישבים את המתח שבין הפקה לבימוי?

"המתח הזה קיים והוא בריא. היו אמנים שהרגישו שמנצלים אותם וכשאתה מפיק את עצמך, זה לא קורה. למזלי, יש לי את אודי אייזק, השותף שלי - איש נחבא אל הכלים, ששומר עליי ומאזן אותי. לזכותו של פלד, כמפיק, שהוא כמעט ולא שם לי הגבלות. לאורך השנים רק הגדלתי את ההפקות, לא להפך".

- אבל בשלב מסוים הספקטקל עלול להפוך ללא משתלם.

"הפסטיגל הוא אחד המופעים הרווחיים בארץ. כשהיה המשבר של 2008 מיקי אמר לי, דווקא עכשיו בוא נשקיע יותר. כי אם מישהו כבר מוציא את הכסף, שיקבל את הכי טוב. בפנטומימה זה לא עובד רק על הספקטקל, אלא הרבה יותר רגשי ועמוק. יש קטעים שבהם אני עומד לבד עם ספוט עליי, וזה השיא. כשביימתי את ריטה ב'וואן' היה את הרגע, אחרי ה'הוא-הא', שבו היא עמדה על בימה קטנה עם גיטרה אקוסטית ושרה 'הכניסי תחת כנפך'. זה הסגנון שלי. גם פרינג' אני אוהב לראות".

- חשוב לך להיות מסחרי.

"כשאת אומרת מסחרי את צובעת את זה בצבעים פחות נעימים ואליטיסטיים".

- מה רע בלהיות מסחרי?

"כשאני פוגש פרופסור לספרות וכמה דקות אחר כך שרברב ושניהם אומרים לי שהמופע שלי היה נפלא; מופע שהיה שלושה שבועות בברלין, שבעה בהולנד, שבועיים בהמבורג, בדרום אמריקה וארבעה סיבובי הופעות במקסיקו, זו הצלחה עולמית. כולל מפיק מברודווי שהגיע עד קריית מוצקין, ומחכה לטיימינג הנכון כדי להעלות את המופע שם. למילה 'מסחרי' יש משמעות קצת שלילית. כל עם ישראל יודע מי זה חנון רוזן".

- לא בטוח שגם הצעירים.

"כי נשאבתי לבימוי במשך שנים וזה היה כיף. לביים יותר קל לי מאשר להיות פנטומימאי. את יודעת כמה במאים יש? אבל פנטומימאים אין הרבה. להיות פנטומימאי זה לחדש ולהעמיק בעצמך כל הזמן וכמה שיש וידיאו וטכנולוגיה, בסוף זה רק אני על הבמה. תהליך היצירה מאוד קשה".

- ועדיין, בעשור האחרון נוצר ואקום בתודעה לגביך.

"שנוצר לא רק בגלל עשר השנים שהקדשתי יותר לבימוי, אלא גם בגלל ריבוי הערוצים. הם מכירים את מי שמשחק בגאליס עכשיו. אני מתחבר לילדים, דרך המופע שלי לכל המשפחה, שהוא ורסיה של המופע למבוגרים 'חנוך רוזן, מדבר בעד עצמו לכל המשפחה'. נכון, הילדים לא יודעים מי אני, כי אני בונה את עצמי למבוגרים".

- נשמע שאתה מאוד מחושב בניהול הקריירה שלך. תמיד הייתה לך יכולת ניהולית כזאת?

"הרבה זמן זה היה לנהל לבד את עצמי. כשהתחלתי לביים בגדול, הבנתי שאני צריך להיות מצביא. גם לבחור את האנשים הטובים ביותר בתחום, ואני בוחר את הכי טובים, וגם לגרום להם להוציא את המיטב מעצמם".

- חשבת לנהל פעם מוסד תרבותי, נגיד תיאטרון רפרטוארי?

"כמעט לא עבדתי בתיאטרון רפרטוארי, כי יש שם יותר מדי אדמיניסטרציה. ביימתי הצגה בבאר שבע. חוץ מזה, אני יותר בכיוון של לקחת החלטות אמנותיות ופחות להתעסק עם ספרים. אני כן במאקרו, שומע כמה יעלה כל דבר. בוואו ובפסטיגל זה קל יחסית, כי יש אנשים שעושים את זה בשבילי".

- אז אם היית כל-כך מוצלח בבימוי ובהפקה, למה לחזור לפנטומימה?

"כי זאת המהות הכי אמיתית שלי. במהלך השנים האלה הופעתי בחברות, בחו"ל - 'חלטורות' בשפה שלנו. יצרתי הופעות מיוחדות לחברות מסחריות. בטורקיה אסור לפרסם משקאות אלכוהוליים. בירה פילזן ביקשו ממני לעשות קטע פנטומימה מיוחד, אז סחבתי בקבוק בירה גדול על הבמה. ביימתי את אדוניס רמוס - השלמה ארצי של היוונים - עם רקדנים מכל העולם, מופע שרץ שמונה חודשים. אבל זה לא כמו שעובדים על תוכנית חדשה, זה לא מהמקום היצירתי הזה, אלא מהמקום של הבמאי. זכיתי גם בפרס התיאטרון".

- נשמע שהפרנסה טובה.

"אני לא מיליונר. אני חי בסדר גמור. יש לי חמישה ילדים - אחד רק שלי, שניים של רוחה ושניים משותפים - וכולם חיים איתנו, וצריך לייצר פרנסה".

- זה לא דבר של מה בכך. יש הרבה אמנים שחיים מהיד לפה.

"יש הרבה אמנים שחיים בסדר גמור, בתנאי שיש להם מוסר עבודה והם לא בזבזו המון פעם. מגיל צעיר לא הייתה לי בעיה לעשות ארבע הופעות ביום, 50 בחודש".

- חסכת?

"חייתי. אני לא קונה מכונית וזורק אותה אחרי שנה".

- מה עם קריירה בחו"ל? גם כאמן וגם כבמאי יכולת להרוויח הרבה כסף.

"הייתי תקופות בחו"ל, הופעתי שישה חודשים באוף-ברודווי בניו יורק, אבל לא היה לי את אורך הנשימה להישאר שם ו. אני מאוד מחובר לקהל הישראלי, למשפחה. לגור במקום אחר? לא. אני מחכה לברודווי. או שזה יצא, או שלא".