מעלית בקצה המסדרון

א.

בשבוע האחרון בילינו כולנו לא מעט זמן תקשורתי במסדרונות בית החולים הדסה. אני לא בטוח שיש לי הרבה מה לחדש בסוגיה. כולם מאשימים את כולם וכולם צודקים כי כולם אשמים, והכי אשמים הם העובדים, כמו תמיד, בכל מקום.

העובדים, אם הבנתי נכון, הם כמו וירוס שחודר לארגון מלמטה ולא נח לרגע עד השלמת המשימה: לשדוד את הארגון ולחסלו. כוח ההרס הדמוני של העובד הישראלי המאורגן עז הוא וכביר, ואלמלא קומץ נחוש של בעלי הון עשויים ללא חת, מנהלים גיבורים ופוליטיקאים עם עמוד שדרה ועם חזון - כבר מזמן העובדים היו גומרים פה על כולנו. המזל של כולנו, כחברה, הוא שיש מי שדואג להחליש את העובדים.

אז מאחר שכל השבוע רק מדברים על העובדים, אני דווקא לא אדבר עליהם ולו מילה. ובכל מקרה, העניין המרכזי שלי בפרשת הדסה הוא לאו דווקא העובדים, אלא יותר מסדרונות בית החולים שבהם הם מהלכים.

מסדרונות ארוכים, רחבים, מוארים יפה ובעייתיים אקוסטית. אני אוהב מסדרונות כאלה. בזמן האחרון, לא חשוב עכשיו למה, יצא לי לבלות קצת במסדרונות של בית חולים אחר (ורק אומר כאן שהכול בסדר ושעובדי בית החולים שבהם נתקלתי היו כולם עלא כיפק, מהאיש היושב בעמדת המודיעין ועד האיש היושב בכיסא המנכ"ל, כולל כל מה שביניהם).

מסדרון של בית חולים זה מקום שעושה לך משהו. זה לא מקום, כמו שאומרים הצעירים, זה מצב. צירוף המילים לבדו - מסדרונות בית החולים - כבר שולח רוח קרה במורד עמוד השדרה. אתה מסתובב במסדרונות האלה ואתה כבר לא אתה. נדמה שבכניסה לבית החולים אנחנו משילים מאיתנו כל שריד להיגיון בסיסי, לידע כללי, לניסיון חיים וליכולת ניווט. כולנו נדבקים במין טיפשות זמנית. לדעתי הם שמים משהו במערכת מיזוג האוויר.

ב.

וכך, אנשים בעלי השכלה תיכונית לכל הפחות הופכים באחת לחסרי ישע. הליך פשוט וקל של לקחת תיק מנקודה א', להדביק עליו מדבקות בנקודה ב' (הכול קצת כמו בגן ילדים), להראות אותן בנקודה ג' למישהו שייתן לך לחכות קצת זמן מחוץ לנקודה ד', ובסוף לחזור לנקודה א'. משהו, שאתה יכול לעשות בעשרים דקות עם יד אחת קשורה מאחורי הגב ואפילו ליהנות, הופך לאודיסיאה מפרכת של שעות. אתה פשוט לא מצליח להגיע מב' לג'. הנקודות לא מתחברות.

אמרו לך שמאלה עד הסוף ואז ימינה ולעלות במדרגות. יצאת לדרך, ואחרי שנייה וחצי אתה כבר לא בטוח: זה היה ימינה במסדרון הראשון ואז לרדת במדרגות, נכון? הכול מתערפל. ואין מדרגות.

ליתר ביטחון אתה שואל מישהו; הוא לא יודע בדיוק אבל יש לו רעיון. הוא מצביע לכיוון מסוים; אתה עושה בדיוק ההפך. לחזור מד' לא' אין לך שום סיכוי, ואתה יודע את זה.

אם עשית את הטעות שכולם עושים וסימנת לעצמך מעין סימני דרך של עמי ותמי: בחרת נקודת התייחסות במרחב כמו עגלת קפה, נגיד, תמצא את עצמך מול אחת משתי האופציות: או שיש במתחם מספר אין-סופי של עגלות קפה זהות, או שיש רק אחת ואתה חג סביבה במעגלים חסרי תוחלת. לא מן הנמנע שבשלב כלשהו תמצא את עצמך בחניון תת-קרקעי ותבלה כשעה בניסיון להיחלץ משם.

נואש, אתה מביט בשלטים המכוונים. כמה חבל שאף שאתה בגוש דן הם כתובים בשפה שאינך מכיר ומצוירים עליהם סמלים שאינך יכול לפענח: זה נראה כמו חץ, מעניין מה זה אומר. השלטים היחידים שאתה בכל זאת מצליח לקרוא לא אומרים לך דבר: מה זה "למגדל הישן", ולמה מישהו חושב שאתה הארכיאולוג הרשמי של המקום. רגע, אתה שואל את עצמך, באתי מהחדש או מהישן?

בצר לך אתה פונה אל המעלית, שם תקבל את ההוכחה הטובה ביותר לכך שאתה לא לבד.

ג.

בכל הפעמים שבהן עמדתי וחיכיתי למעלית ניגשו אנשים ושאלו: סליחה, המעלית הזאת עולה או יורדת? השאלה הזו הפליאה אותי מאוד בהתחלה. בן אדם, חשבתי לעצמי במין התנשאות, תרים את הראש טיפה למעלה: יש שם משולש אדום גדול כזה שכיוון קודקודו המחודד יענה לך על השאלה. לא חבל על שש מילים? (סבי עליו השלום סיפר לי פעם שאדם נולד עם כמות מוגבלת של מילים).

במעליות משגשגת הטיפשות הזמנית. אנשים שמפעילים מכונות מורכבות על בסיס יומיומי או לפחות יודעים להפעיל שלט, לא מצליחים, פשוט לא מצליחים, להבין פתאום את הקונספט של מעלית. זו הפעם הראשונה שבה הם נתקלים בזה, והם קצת חשדנים. רגע, זאת עולה או יורדת? וההיא? יורדת? מה זה הכפתור הזה, כאן לוחצים? לעלות, כן?

ובכל מעלית כמעט יש כאלה שנמצאים בה בטעות, מה שגם יכול מאוד להפליא בהתחלה. בן אדם, אני חושב לעצמי, איך מי שלא יכול להפעיל מעלית מצליח לשרוד בעולם הזה? הרי שרוכי נעליך שרוכים, אדוני, ואת גברתי, נראה שאת יודעת להפעיל טלפון סלולרי. מה אתם עושים פה? מה בחץ האדום המהבהב החשמלי מעל משקוף המעלית לא הבנתם? מה?

להפתעתך, זה קורה גם לך. אחרי כמה פעמים גם אתה הופך לכזה. אי-אפשר להאשים אותך, בן אדם, כבר שעתיים שאתה עוקב אחרי חצים שלא הובילו אותך לשום מקום. הכול כבר נראה מעורפל בשלב הזה, אתה כבר לא יודע כמה זמן אתה פה, אבל זה נראה הרבה, ואתה רעב אבל אין לך תיאבון, או להפך.

אז כן, אני רואה את המשולש האדום מעל המשקוף, הוא מצביע כלפי מטה. יופי, אבל במה הוא שונה מכל האחרים? כבר עליתי עם מעליות יורדות, כבר איבדתי תקווה למצוא את דרכי חזרה במסדרונות. לא יזיק לשאול מישהו רק כדי להיות בטוח. ולא שזה יעזור לי, הרי בכל מקרה לאף אחד אין מושג, אז אני סתם אומר בקול, לא רם מדי, שאף אחד לא ישמע: סליחה, המעלית הזאת עולה או יורדת, כמו כל האנשים האחרים, ומתנחם. כולנו במעלית הזאת ביחד. עולה או יורדת? התשובה היא בכל מקרה כן.

זאת בעצם מין סיסמה שלנו, האנשים האבודים של המסדרונות הארוכים - כשאנחנו אומרים סליחה, המעלית הזאת עולה או יורדת, אנחנו מזדהים זה בפני זה, מניפים מעין דגלון: אני בסדר, בן אדם, גם אני כמוך, אין לי מושג מה אני עושה פה. אני לא מכאן. כי אולי בעצם כל הבלבול, החרדה, הדיסאוריינטציה, הטיפשות הזמנית (גם אם אין-סופית בזמן שהיא נמשכת) - כל אלה הם שם רק כדי להסיח את דעתנו מהעובדה שזה נו, איך קוראים לזה, בית חולים; ובבית חולים מטבע הדברים הבן אדם מתחיל לחשוב לעצמו מחשבות.

העובדה שהמסדרונות מלאים באנשים שחולים בשלל מחלות ובאנשים שמרפאים אותן תורמת את שלה. כל זה יכול מאוד לבלבל את הבן אדם. בנסיבות שכאלה, אין כל-כך על מה להתפלא כשאתה לא מצליח להבין (בשלב ראשון) ומסרב לקבל כפשוטו (בשלב השני) את כיוון הקודקוד של משולש חשמלי מהבהב בצבע אדום. החיים הרי כל-כך לא צפויים. ומבלי שתרצה נופלת עליך תוגה ספציפית, שונה מהותית מתוגת מסדרון המשרד הממשלתי, למשל, או מתוגת מרכזי השירות.

ד.

כמה שביר הכול, הא? בית חולים ממש יכול להזכיר לך את זה. אבל בסוף מגיע הקטע הטוב, זה שבמסגרתו אתה יוצא החוצה מבית החולים, מרכיב את משקפי השמש, ומאליו חוזרות אליך אחת אחת התכונות שנעלמו: אתה מתמצא במרחב, קורא, כותב ומבין את השפה ויכול שוב להסיק מסקנות הגיוניות. אתה עוטה מחדש את הפסון שלך, כשריון. עד שתחצה את הכביש ותעלה על אוטובוס העירה כבר תשכח שהיית שם.