המלך ארתור: הצצה לעולמו של האדם החשוב בעולם בתעשיית ההופעות

הנה הזדמנות נדירה, לקראת הקיץ עתיר ההופעות מחו"ל הבא עלינו לטובה, להיחשף קצת אל ההתנהלות, הערכים והכלכלה שמאחורי תעשיית הופעות הענק הבינלאומיות. תרבות הפופ, שעוסקת באופן הנמרץ ביותר בקידום וחשיפת הכוכבים שבחזיתה, בקושי מאפשרת נגישות אל מנהיגיה שמאחורי הקלעים: מנהלים, סוכנים, עורכי דין ואמרגנים. והנה, "יס" תשדר בחמישי הקרוב סרט תיעודי מהשנה שעברה על אדם שבונו סולן יו 2 מגדיר כ"האיש החשוב ביותר בעולם בתחום ההופעות". ומאחר שתעשיית המוזיקה עברה בעשר השנים האחרונות ממודל של הכנסות מרכזיות ממכירות אלבומים ושירים לענף שעיקר הכנסותיו ממכירת כרטיסים, הרי שהאדם הזה הוא כנראה הכי חשוב בתעשיית המוזיקה כולה. הוא לבטח חולש על עורקי ההכנסות הראשיים שלה.

גיבורו של "מי זה לעזאזל ארתור פוגל" הוא יהודי קנדי שחייו האישיים כלל לא נחשפים בתעודה עליו. הוא גבר נאה, כנראה בשנות ה-50 לחייו, שמצבו המשפחתי לא ידוע. אימו, המרואיין היחיד כאן שלא בא מעולמו המקצועי, מספרת שבילדותו רצה להיות עובד סוציאלי. פוגל מרחיב ש"מגיל צעיר היה לי ברור שאעבוד עם חריגים. מה שלא היה סגור, זה האם אעבוד עם נזקקים, או שאלו יהיו מוזיקאי רוק". פוגל, שמהווה את אחד האנשים הכי חשובים במעגלים הכי קרובים של אמנים כמו יו 2, מדונה וליידי גאגא, התחיל בכלל כמתופף בלהקת רוק בטורונטו. ואז לקח ג'וב כמנהל משמרת במועדון רוק אלטרנטיבי בעיר. משם עבר לנהל מסעי הופעות שונים בקנדה, ופילס את דרכו בעולם האמרגנות והניהול עד למעמדו הנוכחי כאדם הכי חשוב ב"לייב ניישן אנטרטיינמנט", התאגיד הגדול בעולם בתחום ההופעות.

מלבד השמות שכבר הוזכרו, פוגל מטפל גם בלקוחות מפלצות תהילה כמו ברוס ספרינגסטין, ג'יי זי, קולדפליי ואיי.סי. די.סי. הוא שותף במאות אתרי הופעות ראשיים ברחבי ארה"ב, והוא גם ראש חטיבת ההקלטות של התאגיד. הסרט שמגולל את סיפור עלייתו ועלייתו מלמד לא רק על החזון והיכולות הפרטיות שלו, אלא מעיד, בעצם, כיצד זיהה את תהליכי הגלובליזציה והחיל אותם על שוק ענק שלפניו היה מבוזר, ואף הרחיב את השוק עוד יותר.

לשבור אמרגנים מקומיים

פוגל פרץ לליגת העל בשלהי שנות ה-80, כשיחד עם שותפו הקנדי מייקל קול הבין שכבר מיצו את יכולות ההתרחבות שלהם בקנדה, ושהשמיים אינם בהכרח רק ארה"ב השכנה אלא העולם כולו. פוגל וקול פנו לרולינג סטונס והציעו להם עסקה מהפכנית ופורצת דרך. הצעה שתוביל את מיק ג'אגר ויועציו הכלכליים לוותר על שותפותם ארוכת השנים עם ביל גרהם, שנחשב לטיפוס הכי מוחצן מבין האמרגנים האמריקאיים.

ההבדלים בין גרהם לפוגל מעידים, אולי, על הבדלים לא רק בסגנונם האישי אלא גם על הבדלי התקופות. גרהם צמח בסן פרנסיסקו בשנות ה-60 כדמות צבעונית ובוטה. יהודי אף הוא, ניצול שואה, שטיפס כחברם של מוזיקאים פסיכדליים, גרהם קנה את אמונם, ואז הפך לטווס בפני עצמו ולאמרגן הכי מוכר באמריקה.

פוגל, לעומתו, שקט, מופנם, ומנהל עם אמניו יחסים אחרים. בונו מעיד בסרט ש"אני אוהב אנשים רגועים שניתן להישען עליהם וארתור הוא כזה. אולי גם מפני שכמתופף הוא למד את מבנה האישיות של האנשים שהוא עובד איתם". גם גיא עוזרי, יד ימינה של מדונה, מעיד על קור הרוח הפוגלי וטוען כאן ש"אכלתי איתו יותר ארוחות צהריים מאשר עם אשתי. אלו יחסי עבודה, אבל אני חושב עלינו גם כמו על משפחה". וההצעה של פוגל את קול לסטונס אמרה בגדול ככה: "במקום שתצטרכו לנהל משאים-ומתנים ולסמוך בכל עיר או מדינה על סוכנים ואמרגנים מקומיים שייקחו את האחוזים שלהם מול האנשים שלכם, תנו לנו לייצג אתכם גלובלית.

אנחנו גם נבנה תוכנית עסקית שתגדיל את מקורות ההכנסה שלכם, וגם נכפה על כל הגופים המקומיים להיכנע לתכתיבי האחוזים הנמוכים שנשית עליהם כמייצגי להקת ההופעות הגדולה בעולם". הסטונס הסכימו, ומסע ההופעות הגלובלי הראשון בשנים 1989-1990 הפך לטור הכי רווחי עד אז, שהכניס ללהקה 170 מיליון דולר. והתקדים ההוא לא רק כיווץ כלכלית הרבה אמרגנים מקומיים שעד אז, ככל ששלטו באולמות שבאזורם, יכלו לגזור נתחים יותר שמנים מהכנסות המופעים. הוא גם צד את עינם של מוזיקאים נוספים. אחרי מסע ההופעות הנהדר "זו טי.וי" מראשית שנות ה-90, שהשאיר את יו 2 כמעט מרוששים, הם פנו, איך לא, לפוגל. אגב, דרכיהם של פוגל וקול נפרדו וקול, עד היום, מנהיג את מסעי ההופעות של הסטונס, שהם אמן הבמה הכי רווחי בתולדות האנושות, בעוד פוגל חולש על רוב יתר מופיעני הצמרת בפופ.

החל מהמסע של 1997, יו 2 צמודים לפוגל, ומסעם המוצלח הראשון איתו הוביל גם ללקוחה הענקית הבאה שלו - מדונה. גיא עוזרי - המנהל הצמוד של מדונה, מספר בסרט שהתייעץ עם פול מקגיניס, המנהל של יו 2, שאמר לו לגבי פוגל: "אל תעשה אותו רק האמרגן שלך, אלא קח אותו גם כמפיק". וזה אומר שפוגל לא רק מוכר ומשווק את ההפקות. הוא גם מעורב מהיום הראשון בחזון האמנותי ובתקצוב שלהן. אגב, המסע האחרון של מדונה הכניס כמעט 500 מיליון דולר והיה לסיבוב הכי מצליח עד אז של אמן עצמאי.

שווקים מתפתחים

פוגל היה מעורב בלא פחות משבעה מתוך עשרת הטורים הכי רווחיים בכל הזמנים. ליבת "מי זה לעזאזל ארתור פוגל" עוסקת בתכנון ובהקמה של מסע ההופעות הרווחי של כל הזמנים, סיבוב ה"360 מעלות" האחרון של יו 2 , שהכניס כ-700 מיליון דולר. זה היה המאמץ הלוגיסטי הכי מורכב שנדרש עד היום לבמה כלשהיא. הלהקה וצוותה הגו במה עגולה שתוקם במרכז כל אצטדיון, כך שתיראה ב-360 מעלות. זה תבע, מחד, פי כמה יותר ציודי סאונד ווידיאו כדי להראות ולהשמיע את הבמה לארבעה צדדים, וחייב משקל גדול פי ארבעה מזה של במה ענקית רגילה. וגם, כרגיל במסעי הענק, ייצור של שלוש במות שמתניידות במקביל להקמות ופריקות, בזמן שהלהקה מופיעה באתר מסוים.

מצד שני, הסתבר שהסידור הזה מגדיל בממוצע של 20% את התפוסה בכל מקום, כי אין כבר אחורי במה כשטחים מתים שאליהם לא ניתן למכור כרטיסים. וכך, למרות שתוכנן ויצא לדרך בימי השפל הכלכלי של שלהי העשור שעבר, יו 2 בכל זאת הפכו לטור הנמכר ביותר.

לפוגל, אגב, היו גם פלופים. למשל ניסיון מסע האיחוד של דיאנה רוס עם הסופרימס והסיבוב של "גאנז אנד רוזז" ב-2002. אבל הסרט המאוד לא מאוזן הזה מציג את הסיבות לכישלונות בעיקר בקפריזות של האמנים, וכראיה מציג את האיחוד המאוד מצליח של "פוליס" שפוגל ניווט. המנהלים העסקיים של סטינג ושל דיוויד בואי אף הם נשבעים ביכולותיו המופלאות, ומעניינות במיוחד עדויותיהם של שניים. אליוט רוברטס הוא מנהל אמנים מהזן הישן, שטיפל בעיקר בענקי שנות ה-60 - בוב דילן, ג'וני מיטשל וניל יאנג, ומעיד על פוגל כמי שבדרך לפסגה ידע לפתור שלל בעיות של עסקי האמרגנות הטרום-דיגיטליים כמו זיופים בהדפות כרטיסים והתחמקויות של אמרגנים מתשלום לאמנים במזומן. טרוי קרטר, המנהל המאוד צעיר ומאד חד של ליידי גאגא, קושר את המובילות של פוגל לדעיכת תעשיית ההקלטות, ולאופן שבו פוגל, בניגוד לחברות התקליטים, ידע לזהות נכון תהליכים טכנולוגיים חדשניים ולאמץ אותם. ופוגל מסביר שהגלובליזציה שלו את הענף כללה לא רק מעבר לייצוג גורף של האמנים על פני כל הגלובוס, אלא גם הרחבת פוטנציאל הלקוחות שלהם.

פוגל: "ב-1989, יכולנו לעשות מופעי ענק בפחות מ-20 מדינות שהיה משתלם להגיע אליהן. היום יש לנו קרוב ל-50". אחד מאנשי צוותו מזכיר את ישראל כאחד השווקים המתפתחים הללו, לצד מדינות כרוסיה ודרום אפריקה, שהצטרפו למפת הביקורים הקבועים של אמני "לייב ניישן".