קובי מידן: "היו שנים של הדרת מזרחים שהייתי שותף לה"

כשקובי מידן חזר לטלוויזיה אחרי 5 שנים של היעדרות מהמסך, כדי להגיש את "חוצה ישראל" בטלוויזיה החינוכית, הוא הציב בקשה אחת. "אמרתי להם שאני רוצה לנהל דיונים ולקבל פידבקים, ואני מבטיח להתחשב בהם, אבל רק דבר אחד אני לא רוצה לדעת - רייטינג. לא רוצה לדעת. אם אדע, לא אוכל להתעלם. זה ישפיע עליי. מאז ועד היום, אין לי מושג מה הרייטינג של התוכנית. ואל תגלה לי, כי אני בטוח שהחדשות יהיו רעות. כשהתוצאות יהיו כל-כך רעות עד שהם יגידו שהם לא עומדים בזה - אז אני אלך. אבל להגיד לי ללכת פעם אחת, עדיף מלהגיד לי ללכת כל שבוע".

בחייו המקצועיים אמרו לקובי מידן לא אחת ללכת, ולא פעם הלך מבחירה. עד שלבסוף מצא את עצמו בדיוק במקום שבו חשק תמיד, המקום "המדויק", הוא קורא לזה שוב ושוב במהלך הריאיון. רחוק מהשיא החם והמבעבע של הצפייה וההאזנה הציבורית.

מידן, 56, עד לפני כמעט עשור איש פריים-טיים מבוקש ונכון, מראיין היום בחסות החשיכה בתוכנית "אנשים בלילה" בגלי צה"ל ובבמה הצנועה של הטלוויזיה החינוכית ב"חוצה ישראל". נפגש עם יוצרים והוגי דעות, מדענים ואנשי רוח, ופשוט שואל. בניגוד לשואלים אחרים היום, הוא גם מקשיב לתשובות.

היה שם תהליך של התבגרות, הוא מספר. חדוות חקר הספרות, התרגום והכתיבה שבהם הוא עוסק, שהגיעו בשלהי העשור הרביעי של חייו, וכמובן המשפחה שנוצרה לו באותה תקופה. כל אלה צמצמו את החשק שלו לעשות טלוויזיה שהוא לא באמת רוצה לעשות. אבל מעבר לתהליך, היה גם רגע. הפרידה מתוכנית הבוקר של ערוץ 10, ב-2006.

אין יותר צל

- היית עושה היום תוכנית כמו "דרוש מנהיג"?

"ממש לא. לא הייתי חושב על זה בכלל. אני לא אעשה שום דבר שמריח מריאליטי. במלחמה התרבותית שבסופו של דבר מתנהלת פה, אני רוצה לחשוב שאני במחנה היריב".

- מלחמת תרבות?

"כן, יש מלחמת תרבות. אתה יודע מה, אפילו אין כבר מלחמה. אנחנו הרעים. אבל המצב התרבותי של איך ועל מה מדברים, טווח הקשב, העומק, הם במצב די מזעזע. ולכן זאת אחת הסיבות למשל שיש לנו חיי תרבות מבעבעים. בדיוק מאותה סיבה שבגוש המזרחי ועוד לפני שנפלה החומה, הייתה אמנות מאוד מעניינת כי היה לה הקונטרה. היום יש לאמנים פה - לאמנים הפלסטיים, ליוצרי הספרות - קונטרה והיא הדיקטטורה, או המונרכיה, של שטיחות הדעת".

- וזה בא לידי ביטוי בריאליטי?

"זה רק אחד הביטויים של זה. נסה לפתוח את אחד מערוצי הברודקאסט, אתה יכול לשרוד שם יותר מ-10 דקות? המצב הוא שאחוזים ניכרים מהעם, ערב-ערב, עסוקים בהסחת דעת. אז הם יכולים להגיד אנחנו עושים את הריאליטי כדי לעשות את 'פלפלים צהובים', ואולי הם יצדקו. יכולים גם לטעון כנגדי שיש כל-כך הרבה אפשרויות, מי אמר שצריך לפתוח ברודקאסט".

"הייתה הדרה והייתי שותף לה"

כשקובי מידן נזכר בדורו הגל"צניקי בר-המזל ורב-הזכויות, הוא שמח להזכיר באותה נשימה את השיח העדתי ההולך ומתחדש. "ברור לי שהיו שנים של הדרה מסוימת, שהייתי שותף לה", הוא מודה בגילוי-לב, "הדרה שבאה לידי ביטוי בהבנה שאין ספק שאמצעי התקשורת - הרדיו והטלוויזיה - לא נתנו מספיק מקום לקול המזרחי.

"זה היה כחלק מדורות שלמים שהדיבור היה מוקצה למגזרים מסוימים באוכלוסייה, הטעם התרבותי היה טעם תרבותי מסוים. אני לא מלקה את עצמי יותר מדי - כל דבר הוא יציר של זמנו. הקול המזרחי הרבה יותר נוכח היום, הקול הנשי יותר נוכח. הקול הערבי לא מספיק נוכח".

- איך אתה היית חלק מזה?

"כאשר מי שנמצא במוקדי כוח ובמוקדי תקשורת שייך למגזר יחסית צר, אז תחומי העניין היו צרים".

- אתה מתכוון לזה שכולכם הייתם אשכנזים.

"לא כולנו היינו, אבל היה רוב של אשכנזים. בכל זאת היו בגל"צ צדדים מאוד יפים - היו הישגים תרבותיים גדולים בגלי צה"ל של שנות ה-70 וה-80, אבל היה לזה מחיר. גם היום בגלי צה"ל וגם בחינוכית וגם בצריכה התרבותית האישית שלי יש הרבה יותר דיבור פלורליסטי, וזה נפלא".

- מה חשבת על תוכניתו של אמנון לוי?

"לא ממש ראיתי, אבל אני חושב שבטלוויזיה מסחרית, קשה לפעול בצורה מדויקת בעניין הזה, כי אתה מנסה לעבוד בכוח כדי לעשות רעש. תרבות הפרומו בטלוויזיה המסחרית מקלקלת את הדיוק בטענות חשובות כאלה, ודיוק בתחום הזה הוא מאוד חשוב".

*** הכתבה המלאה - במגזין פירמה