אסור ליזמים לסמוך על התחייבות שר, מנכ"ל וראש עיר

לפני בית המשפט העליון עומדת כעת בקשה לדיון נוסף בנוגע למידת ההסתמכות שיכול יזם להביא בחשבון מול הבטחות והתחייבויות שלטוניות שקיבל, כשהוא חכר קרקע חקלאית מרשות מקרקעי ישראל וביקש הקצאות מים בהתאם לפרוגרמה העסקית. "משמעות פסק הדין של העליון בפרשת חוות צברי אורלי היא שאסור ליזמים לסמוך על התחייבות של שר, מנכ"ל, ראש עיר ופקידים בכירים" - כך אומר גורם המצוי בפרשה.

מדובר ביוזמה עסקית יוצאת דופן ש"גלובס" חשף ב-2004. החקלאי נועם בלום הקים ב-1992 את "צברי אורלי" - חוות צברים בשטח 1,100 דונם ליד דימונה. בתחילה נטע בלום 550 דונם. ב-1996, בשלב השני של הרחבת השטח הנטוע בעוד 550 דונם, קיבל בלום התחייבות לאספקת מי קולחין של העיר דימונה להשקיית המטע. ההתחייבויות לפיתוח המטע ניתנו לו על ידי שר החקלאות דאז רפאל איתן ז"ל, מנכ"ל משרדו דני קריצ'מן, נציב המים גדעון צור וראש עיריית דימונה גבי ללוש.

עיריית דימונה השתהתה בהקמת מכון הטיהור ובכך הפרה גם את תקנות בריאות העם. בלום עתר לבג"ץ, שהנחה את המדינה לפני למעלה מעשור לשפות את בלום ולפתור את בעיית אספקת המים לצברי אורלי, אולם המדינה התעלמה מהמלצת בג"ץ ומצב החווה הורע.

בשלב הזה נכנס לתמונה היזם שמעון אהרוניאן, אשר ביקש וקיבל היתר לנטוע מטע אשלים לתעשיית העץ בסמוך לחוות הצברים. עיריית דימונה ונציבות המים אפשרו לאהרוניאן להפוך ל"ספק מים מורשה" של קולחי דימונה, לעצמו ולחוות צברי אורלי, דבר שהעמיד את אהרוניאן בניגוד עניינים.

אהרוניאן, במקום אשלים, שהם צרכני מים קטנים, נטע רימונים, זיתים ושקדים, בניגוד להתחייבויות ותוך פלישה לאדמות מדינה. תוך ניצול מעמדו כ"ספק מים מורשה", הפנה אהרוניאן את רוב המים המטוהרים למטעיו. הפרשה נחשפה בתחקיר מוסף הנדל"ן של "גלובס" באוקטובר 2011.

בעקבות פרשת האשלים ירדו השקעותיו של בלום לטמיון. מטע הצברים יובש והוא מסובך כלכלית עד היום. רק בשנת 2008 הוסדרה אספקה חלקית של מים, כשליש מהמכסה שהובטחה לבלום בהקמת המיזם.

בלום הגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעת נזיקין נגד המדינה בגובה 40 מיליון שקל, באמצעות עו"ד אייל בר אליעזר ממשרד בלטר-גוט-אלוני. בית המשפט פסק שהמדינה ועיריית דימונה התרשלו, הפרו חובות חקוקות והציגו מצגי שווא, ולבלום נפסק פיצוי בגובה כ-12 מיליון שקל במחירי היום.

בניגוד להלכה

על הפסיקה הוגשו לביהמ"ש העליון ערעורים הדדיים של בלום ושל המדינה. ביהמ"ש העליון קבע ב-2012, כי "המדינה והעיריה התרשלו כלפי בלום והחווה בטיהור והובלת מי הקולחין", והדגיש כי "בין השורות מזדקרת תמונה קשה של התרשלות רבת שנים של הרשות המקומית והמדינה".

יחד עם זאת, העליון קבע, "לא בלי התלבטות", כי בלום "הסתכן מרצון" כאשר הרחיב את המטע. בפסק הדין נקבע כי בלום הסתכן מרצון בגלל הסתמכותו על ההתחייבויות שקיבל. זאת, מכיוון שהיה עליו לדעת שהבעייתיות באספקת מי הקולחין לא תיפתר מעצמה. בין השאר הסתמך העליון על כך, שבלום עצמו, טרם הרחבת המטע, "הזהיר, חזר והזהיר, בדבר המצב הקשה שאליו עלולה להגיע החווה, כתוצאה מן המשבר הקשור למי הקולחין".

העליון הקטין את הפיצוי של בלום ל-6 מיליון שקל בערכי היום. בלום ביקש לתקן טעות חישובית, אבל לפני שבועות אחדים נדחתה בקשתו. בשבוע שעבר ביקש בלום מביהמ"ש העליון לקיים דיון נוסף, שבמרכזו שאלת הסתמכות יזם על קיום החוק מצד המדינה והעיריה.

העתירה לדיון נוסף מבוססת על ההלכה בנוגע להגנת הסתכנות מרצון בפקודת הנזיקין, והרחבת תחולתה גם למקרים בהם הפרו המדינה והעיריה חובות חקוקות כלפי הניזוקים.

הטענות המרכזיות הן שפסק הדין בעניינו של בלום הוא למעשה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכות קודמות של העליון, וכי "הרחבת החווה לא נעשתה על בסיס גחמה של בעלי החווה כי אם אושרה על ידי כל הרשויות הרלוונטיות. לתיק הוגשו תצהירים של שר החקלאות דאז, רפאל איתן ז"ל, ושל מנכ"ל משרד החקלאות דני קריצ'מן שהעידו כי בשנים 1996-1997 אישרו לבעלי החווה לקבל מכסת מים שפירים של 400 אלף קוב עד להקמת קו הקולחין.

"האזרח הבודד אינו צריך ויכול לצפות שהרשות השלטונית האחראית לפי החוק על נושא מסוים, תפעל ותמיט חורבן על מפעל שהוקם באישורם של כל הרשויות והגורמים המעורבים. מנכ"ל משרד החקלאות דאז דניאל קריצ'מן אמר בעדותו בביהמ"ש: 'אני עשיתי כל מה שיכולתי לעשות על מנת שתמשיך להיות הספקת מים לחוות צברי אורלי. משום שייבוש של אלף דונם מטע אירוע כזה לא אירע במדינת ישראל'".