הציבור רוצה דם

"התיזו את ראשו!" (מלכת הלבבות, "עליסה בארץ הפלאות")

החשוד המיידי. האשם העיקרי. האיש שכולנו אוהבים לשנוא. הבה נעשה בו שפטים ולא נותיר ממנו זכר. עד הקורבן הבא וזה שאחריו. מנכ"ל הדסה לשעבר, פרופ' שלמה מור יוסף, לא מבין איך זה קרה לו. כיצד הוא סופג את כל האש.

מבעד למשקפיו הכסופים הוא משגר לעבר המצלמות מבטים המומים, כמו עכבר מבוהל שניצוד באור הזרקורים. 8 שנים אחרי שהיה הרופא המכובד, שכל המדינה שיוועה לבשורה מפיו, באותו לילה מר ונמהר שבו הכריז, שקול ומדוד, בטון מאופק, על קץ עידן אריאל שרון, נמצא מור יוסף בדרך הבטוחה לסיום הקריירה. כי בישראל 2014 אין סליחה ואין מחילה, ובעיקר אין חמלה.

הציבור רוצה דם. והוא יקבל אותו.

במוצ"ש חשף יו"ר האופוזיציה, ח"כ יצחק הרצוג, שכבר לפני מספר חודשים קיימו ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר יאיר לפיד ושרת הבריאות יעל גרמן, דיון חירום עם נשות הדסה במצבו האנוש של בית-החולים; ובכל זאת, האש מופנית אל מור יוסף, שעזב לפני 3 שנים. בפייסבוק, בטוויטר, ובהודעות כתובות, הוא נדרש לשאת באחריות לניהול הכושל של המוסד שאותו הוביל במשך עשור, ולהתפטר מהמוסד לביטוח לאומי שהוא עומד בראשו היום. דרישה, איך נאמר זאת בעדינות, קצת מוזרה.

נכון, גם מור יוסף מודה שיש לו חלק בקריסה הפיננסית של הדסה. גם הוא מבין שהפגין אטימות ציבורית כשנטש את משרתו תחת "מצנח זהב" של 74 אלף שקל בחודש ברוטו עד שימלאו לו 67 (זה יקרה רק בעוד 5 שנים).

אבל הוא לא היה שם לבד. לבית-החולים יש דירקטוריון מכובד ונשוא פנים. מומלץ לנשות הדסה לא לגלגל עיניים לשמיים כאילו הן מחוץ לעסק. ועוד לא אמרנו דבר על משרד הבריאות שלא יכול לרחוץ בניקיון כפיו. הצעתו של המנכ"ל רוני גמזו, להלאים את בית-החולים, נראית כספין שאמור להרגיע את הציבור התוסס מזעם.

הבעיות של הדסה לא התחילו עם כניסת מור יוסף לתפקיד ב-2001, ולא הסתיימו עם פרישתו ב-2011. הן עמוקות, מתמשכות ואופייניות גם לבתי-חולים אחרים בישראל: הצפיפות, השר"פ, המחסור הכרוני בכוח-אדם ושכר העתק לבכירים, כל אלה תחת עינו הפקוחה חלקית של משרד הבריאות. אבל לנו אצה הדרך. ללכוד קורבן, להדביק לו אשמה, להציגו לראווה בכיכר העיר, להשפילו ולחבוט בו בפרהסיה. משום שזה הדבר הכי קל, הכי פשוט, הכי מתבקש. קשה הרבה יותר להיכנס לעובי הקורה, ללמוד את הנושא לעומק ולהרכיב את התמונה המלאה.

הפרסונליזציה של המחאה הציבורית היא תופעה ראויה לכל גנאי, ונגע שיש לנקות. לא בכל מחדל ולא בכל אסון אשם אדם אחד בלבד, גם אם עמד בראש המערכת. מעליו, מתחתיו וסביבו היו מי שעצמו עיניים, ניערו את חוצנם, חמקו מאחריות, או לא טרחו לוודא שהדברים מתנהלים באופן תקין. ארגון גדול כמו בית-חולים הוא סך כל מרכיביו. וכדי לטפל בחולייו ביעילות ובתכליתיות, יש לערוך רביזיה מקיפה - בהדסה, ובכל בתי-החולים בישראל.

הלינץ' בפרופ' מור יוסף אולי יספק להמון הנרגן אתנחתא מוזיקלית שהוא זקוק לה, אבל לא יציל את החולים שימתינו לרופא שיסיים את השר"פ, יגססו על המיטה במסדרון, או ימותו עקב הזנחה על שולחן הניתוחים. גם אם נעשה לפרופ' הנכבד את המוות, זה לא ישאיר אף חולה בחיים.