יוצרים בשדות זרים

אחת הלקוחות הגדולות ביותר של שוק התוכן הישראלי היא טורקיה. כבר כמה שנים, גם בעיצומם של הימים המתוחים ביותר בין שתי המדינות, גם כשיצאו משטים וגם כשארדואן יצא נגד נתניהו, המשיכו רשתות השידור הטורקיות לקנות פורמטים ישראליים ולשדר אותם בהצלחה.

על המסך הטורקי אפשר יהיה לראות בקרוב את "הכוכב הבא" של קשת או "בזמן שישנת" של אסי עזר וקסטינה, ועד עכשיו אפשר היה לראות תוכניות כמו "לעוף על המיליון", "מגודלים" ו"אפגרייד".

ככל שזה נוגע לתוכן, כבר הוכח, הפוליטיקה נשארת מחוץ למשחק. הגרמנים יחרימו את בנק הפועלים לפני שיוותרו על השותפות של פרוזיבן עם חברת ההפקה "יולי אוגוסט", והדנים יכולים למשוך את כל השקעותיהם בארץ ולאסור שחיטה כשרה - ולא יעזו לוותר על המסך המתרומם בפורמט המוזיקה הישראלי המוצלח.

ועדיין, למרות הערך ההסברתי והתרבותי העמיד של יצוא התוכן הישראלי בעולם, משרדי הממשלה הישראליים מתעלמים לחלוטין מהענף. רק אתמול (ג') הודיעו שר האוצר ושר הכלכלה על תמיכה במפעלים מייצאים בשל ההאטה בתחום.

סביר להניח כי גם הפעם ידלגו השניים מעל מכרה הזהב הכלכלי והתדמיתי, שבינתיים נהנים ממנו כה מעטים בישראל. הפניית העורף לשוק התוכן הישראלי המשגשג לא רק מפספסת את הפוטנציאל העצום, אלא היא גם מסוכנת, ולו רק מפני שהשוק הטלוויזיוני המקומי חצה כבר את השלב שבו כל ההישגים הישראליים יכולים להילקח מאתנו.

ללחוץ על הבלם

התעשייה העולמית הבחינה בקסם הגדול שמתחולל בין 3 רחובות בשכונת רמת-החייל בתל-אביב, והחלה להזרים כספים. תחילה זה הגיע בדמות רכישות של פורמטים, ומהר מאוד זה הגיע להסכמי הפצה. בישראל פיתחו וייצרו, וחברות בעולם ביקשו את זכויות ההפצה. אלה שענקיות התקשורת העולמיות לא הסתפקו בכך, הן רצו להיות קרובות יותר למטבח שבו מכינים את התבשילים שהן מובילות בתא המטען.

לכן החלו בזה אחר זה חברות התוכן הגדולות להגיע אל המפיקים. חברות כמו "יולי אוגוסט", "טדי" ו"קופרמן הפקות" שהפכה ברבות הימים ל"אנדמול ישראל", אומצו בחום על-ידי ענקיות תוכן בינלאומיות, במטרה שיהפכו למרכזי מחקר ופיתוח מקומיים, על מנת להפיק את מיטב התועלת מהגניוס היהודי שמתרוצץ בהן.

אלא שענקיות התוכן, כמו אנדמול למשל, הבינו שעם כל הכבוד לרצון הטוב של חברות ההפקה, לא שם נמצא הכוח הישראלי האמיתי. בישראל, דבר לא באמת יכול לעבור הלאה לעולם בהצלחה, אם הוא לא עובר קודם דרך ממלכת הטלוויזיה המסחרית שנשלטת לחלוטין על-ידי הזכייניות, ובעיקר זכייניות ערוץ 2. לכן אנדמול, עם כל חיבתה המוצהרת לאלעד קופרמן ולחברה אותה הוא מוביל, הבינה שאם היא רוצה לעשות כסף מהתוכן הישראלי, היא חייבת זכיינית טלוויזיה.

לכן אנדמול רכשה שליש מהזכיינית רשת. המשמעות לכך היא שהבעלות על היצירה הישראלית המקורית תעבור מוקדם יותר מהנהוג לידיים זרות.

הנוכחות של החברה ההולנדית בכל אחד מהשלבים של היצירה - החל מההפקה, דרך השידור וכלה בהפצה החוצה, מקטינה עד מעלימה את הנתח שנשאר בידיים מקומיות. וכשמדובר ביצירה טלוויזיונית שהיא התרבות הישראלית - זה חמור יותר מניסיונות השתלטות זרים על נתחים אחרים בתעשייה המקומית.

השקעות זרות של חברות שעוסקות בתקשורת הן חיוביות ומתבקשות. אולם על המחוקק הישראלי להבחין במתרחש בענף הנחשק הזה וללחוץ על הבלם. לפני שנכנסים כוחות בינלאומיים (ואגב יש מקום לתת להם פתחי כניסה רחבים יותר), יש חובה להסדיר את מעמד היוצר - התסריטאי, הבמאי, המפיק והמפיץ - העברי. יש לוודא כי הנתח שיישאר בידו יהיו גדול ככל האפשר, ולהשאיר לו כוח ליצור ולהפיק עבורנו, ולא רק עבור ההולנדים.