רבותיי, ההיסטוריה מעוותת

בסולם הייאוש הישראלי-פלסטיני, הרגע ההוא במינכן, בחודש שעבר, היה סמוך למדי אל התחתית. זו הייתה הוועידה לביטחון אירופה ושאר העולם, וציפי לבני וסאיב עריקאת הוזמנו לחלוק את הבמה. השרה לבני הזכירה את "יהודה ושומרון", והמדינאי הפלסטיני קפץ כנשוך נחש. איזה יהודה ואיזה שומרון, הלוא הוא, עריקאת, צאצא של הכנענים, אשר יישבו את יריחו לפני 10,000 שנה, איזה 5,000 שנה לפני שיהושע שרף אותה.

אוי, אוי, אוי. לפנים זו הייתה רטוריקה רגילה של דוברים פלסטיניים. נציג אש"ף באו"ם בשנות ה-80, לביב טרזי, היה חוזר עליה במעמדים פומביים, ומייאש את רוב שומעיו. בשביל מה זה טוב, מה זה שייך, את מי זה משרת.

שורה של כותבים ישראליים ויהודיים קפצו על הניאו-כנעניזם של עריקאת כמוצאי שלל רב. הם גייסו אסמכתאות היסטוריות כדי להתווכח איתו. אגב כך הם קיצרו את אילן היוחסין שלו עד המאה ה-19, או המאה ה-20. נפלא, עכשיו יש לנו הסחת דעת טובה, ואולי ממשלת ישראל תתבע מן הפלסטינים להודיע רשמית שהם אינם צאצאי הכנענים לפני שיוכרחו להכיר במדינת-הלאום. תודה, פרופ' עריקאת, חשבנו שהבטחת להתפטר, מה אתה בכלל עדיין עושה שם?

התנ"ך כבדיה פוליטית?

הפילוסוף/היסטוריון/פילולוג הצרפתי הגדול, ארנסט רנאן, כתב לפני 150 שנה ויותר, "לעוות את ההיסטוריה הוא חלק מהוויית האומה". זאת אומרת, התהליך של עיצוב ההכרה הלאומית מצריך לא סתם סלקטיביות של זיכרון, כי אם המצאה של ממש. היו מקרים שבהם הצורך להקדים את ההתחלה הלאומית הניב זיוף מכוון של מסמכים היסטוריים. בדרך כלל אידיאולוגים לאומיים לא הרחיקו לכת במידה כזאת. הם הסתפקו באימוץ של מיתוסים ככתבם וכלשונם, כמו היו אמת היסטורית מוכחת.

התוצאה המצערת של השימוש במיתוס הייתה אסכולת-נגד, שניסתה לקעקע את המיתוסים מעיקרם: לערער על הבסיס ההיסטורי שלהם, ולטעון שהם בדיה מוחלטת, ללא קונטקסט וללא עובדה. ראינו את זה בדור האחרון בהתפתחות הארכיאולוגיה של ימי המקרא, כאשר אסכולה "מינימליסטית" (המזוהה עם שני מלומדים מאוניברסיטת קופנהאגן) הציעה לראות בתנ"ך מסמך ספרותי ודתי, שאין בו אפילו גרעין של אמת היסטורית. כולו נכתב בתקופה ההלניסטית, והנרטיב ההיסטורי היה במקרה הטוב מטאפורה, ובמקרה הגרוע בדיה פוליטית, הקדמה בת 2,300 שנה לציונות.

לפני שאנחנו מתפרצים בכעס כלפיהם, מוטב לזכור שבמשך עשרות שנים הארכיאולוגיה המקראית שירתה צרכים פוליטיים ודתיים ללא בושה. מייסדיה, מיסיונרים פרוטסטנטיים מצפון אמריקה, חשבו את התנ"ך למדריך מדוקדק של ידיעת הארץ, וקראו אותו כפשוטו. פרופ' יגאל ידין גילה את "אורוות שלמה המלך", או מצא את חרסי-ההתאבדות במצדה, לא בשם הדיוק המדעי, אלא בשם המיתוס המכונן.

מוסא, תן לנו מיתוס

לפני 13 שנה ומשהו, בימיה האחרונים של אוסלו, הופיעו שר החוץ המצרי, עמרו מוסא, וממלא מקום שר החוץ של ישראל, שלמה בן-עמי, ברשת הטלוויזיה הציבורית של ארצות הברית. פרופ' בן עמי, ההיסטוריון השנון, הפציר במוסא, בחצי קריצה, להרשות לישראלים לטפח את מיתוס ירושלים. "לכם יש מיתוס בן 7,000 שנה - תנו לנו מיתוס בן 3,000" (אני מצטט מזיכרוני), אמר פרופ' בן עמי. מוסא, שלא הבין את האירוניה העצמית הקלה, סירב על המקום. מיתוס-שמיתוס.

ההיסטוריה העתיקה היא בעצם עניין חדש למדי. היא התחילה בצורה מסודרת רק בסוף המאה ה-18, והתרוממה למעלת "דיסציפלינה מדעית" רק בסוף המאה ה-19. פרופ' שלמה זנד נהג כמו גילה את אמריקה כאשר כתב על "המצאת העם היהודי". בעצם, כמעט כל האומות העתיקות המציאו את זהותן, או לפחות עשו בה שיפוצים ניכרים, במרוצת 200 השנה האחרונות. זה כולל את הצרפתים ואת הגרמנים, את האיטלקים ואת הרוסים.

ראש הממשלה אוהב להגיד שאבות-אבותיו (שומו שמיים! הוא מצא חרס קדום עם השם "נתניהו"!) התהלכו על פני הארץ "לפני 4,000 שנה", יחד עם הסינים ועם ההודים. הוא חוזר על השטות המביכה הזו בכל הזדמנות. הוא כמעט מכריח את פרופ' עריקאת לפלוט טיפשויות משלו.

האינקוויזיציה ההודית

עכשיו ההודים, או לפחות חלק מהם, מתווכחים בהתרגשות על ספר היסטוריה, שהמו"ל שלו החליט להוריד מן המדפים, כדי להיחלץ מתביעה משפטית של הימין הדתי ההינדואי. הספר הזה נקרא "ההינדו: היסטוריה חלופית", וכתבה אותו וונדי דוניגר, היסטוריונית (יהודייה לא-מאמינה) מאוניברסיטת שיקגו. התיזה המרכזית היא שאין מקום לדבר על "הינדואיזם" בתור דת מאורגנת. היא כבר כתבה כדברים האלה, אחרים כתבו. אפשר לטעון במידה של רצינות, שהבריטים הם שיצרו את התפיסה של הינדואיזם כאמצעי לפיענוח הודו ולשיפור השליטה בה (אני מוסר את הטענה בפישוט ובקיצור, החוטאים לעמקותה).

משום מה, אלמנטים בימין הדתי הלאומני החליטו לצאת למלחמה דווקא נגד הספר הזה. לאחר ארבע שנים של מאבק משפטי, החליטה הוצאת פינגווין רבת היוקרה להפסיק את הפצת הספר בהודו. ההחלטה עוררה כעס ניכר לפחות בין חלק מן המשכילים, כולל קריאות להחרים את פינגווין; והעניקה פרסום עצום לספר ולמחברת. הגדולים בעיתוני המערב דיווחו על האינקוויזיציה ההודית. (אפשר לקרוא יותר באתר הרשת שלי).

מלחמת בעלי המיתוסים במפריכי המיתוסים יכולה להיות מעניינת ומועילה, תירוץ מצוין ללמידה ולהאזנה, כל זמן שהיא תוגבל לזירת הספרות והאקדמיה. כאשר היא נכנסת אל הפוליטיקה ואל בתי המשפט, נובעת ממנה סכנה של ממש לחברה. שולמית אלוני היקרה מאוד, שומרת הגחלת של חרויות הפרט, נהגה ללגלג על קדושתו של "קבר רחב הזונה". סאיב עריקאת בכלל אומר שרחב הייתה סבתא של סבתא שלו. זו יכולה להיות תימה מצוינת למופע קברט, לא לעמודי חדשות והתפלפלות. המסך יורד, מותר לקוות.