מי צריך עשרות רשויות

המקום: מלונות הרודס ומלון רויאל גארדן באילת, מהמלונות הנחשבים בעיר.

המועד: ימים שלישי-רביעי-חמישי השבוע.

האורחים רמי המעלה: גדעון סער, שר הפנים; בוז'י הרצוג, יו"ר מפלגת העבודה; אריה דרעי, יו"ר תנועת ש"ס; שאול מופז, שר הביטחון לשעבר; ועוד רבים וטובים אחרים. בסך הכול כ-600 משתתפים.

בתוכנית האמנותית: בועז שרעבי מנעים את זמנם של האורחים.

האבחנה: סוג של קרטל נצפה השבוע בעיר אילת, לא קרטל מהסוג שפרופ' דיוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, מסוגל לטפל בו, ודאי שלא מהבחינה המשפטית.

שם ה"קרטל" הרשמי שהתכנס: "איגוד התאגידים העירוניים ברשויות המקומיות". הוא עושה זאת זו השנה ה-12 ברציפות.

הסיבה שלשמה ה"קרטל" התכנס: "כשעשייה פוגשת חדשנות 2014".

אורחי ה"קרטל": ראשי העיריות, עשרות מבכירי העיריות, המועצות האזוריות, התאגידים העירוניים. בקיצור, המאיון העליון של השלטון המקומי.

העלות הכספית: אפשר להניח שזה עלה לעיריות יחד כמה מאות אלפי שקלים לפחות, אבל זה באמת לא הסיפור הגדול, כי הסיפור הגדול הוא שאם בכירי השלטון המקומי היו מדברים באמת על חדשנות ועשייה, אז הדבר הראשון והחדשני הזה היה לחסל את ה"קרטל" שלהם.

אנחנו משתמשים במילה הקשה "קרטל" משום שהשלטון המקומי הוא סוג של גילדה רבת השפעה, לעתים חזקה יותר מהשלטון המרכזי. הגילדה הזאת לא שונה מהגילדה של עורכי הדין או של רואי החשבון. היא אפילו בין הגילדות החזקות ביותר במשק. לגילדה הזו יש חוקים משלה ויש גם השפעה עצומה בתחומי הנדל"ן והתחבורה, כפי שלימדה אותנו סדרת הכתבות השבוע ב"גלובס" על מחדל התחבורה הגדול בישראל.

כדי להבין עד כמה היא חזקה, אנחנו מביאים שוב את המספרים של עיריית תל אביב, מדינה בתוך מדינה. מאז צללנו בפעם האחרונה לתוך הדוחות הכספיים של העירייה, קופת המזומנים שלה תפחה מ-2.4 מיליארד שקל לכ-3 מיליארד שקל. לעירייה שורה ארוכה של נכסי נדל"ן, אפילו מחוץ לת"א, והיכולת שלה להשפיע על בעיות הדיור בישראל היא די משמעותית. אבל העיריות בגוש דן לא ממש רוצות דירות קטנות ולא ממש רוצות זוגות צעירים. הן מעדיפות לסחוט כמה שיותר ארנונות מעסקים והיטלי השבחה וכל מיני היטלים אחרים כדי להעשיר את קופת העיריות.

בנושא התחבורתי, יש תחרות עזה בין העיריות - מי יסחוט כמה שיותר. אם תל אביב הצליחה להשיג דבר מה מפרויקט הרכבת הקלה, אז העיריות מסביב מיישרות קו ודורשות את שלהן, אחרת הן יעשו את המוות. לא השלטון המרכזי שולט במטרופולין בגוש דן, אלא בעיקר השלטון המקומי. בנדל"ן, בתחבורה, בארנונה (שגם בעניינה יש פה ג'ונגל מטורף שמשווע לפעולה) - כל ראש עירייה הוא השריף של העיירה.

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. במקרה שלנו, המפה המצורפת כאן שווה אלף מילים. השטח האדום הוא עיריית תל אביב, כ-415 אלף תושבים. מסביב לה, השטח הצהוב, יש עוד 14 רשויות ועוד כ-830 אלף תושבים; מסביב לאדום ולצהוב - עוד 14 רשויות עם עוד כמיליון תושבים. מסביב לירוק, הכחול - עוד כ-39 רשויות ועוד כמיליון תושבים. בסך הכול, קרוב ל-70 רשויות עם יותר מ-3 מיליון תושבים. השבוע ניסינו לקבל כמה נתונים לשם השוואה עם רשויות מקומיות בעולם - שם מקובל למדוד את הסיטי (במקרה שלנו תל אביב) ואת המטרופולין (במקרה שלנו תל אביב וסביבותיה).

לגבי מספר עובדים, ויתרנו על ההשוואות משום שבחלק מהעיריות בעולם המספרים כוללים שוטרים וכבאים ולכן בסיסי ההשוואה מעוותים. אבל שימו לב למספר התושבים שמשרתות עיריות כמו לונדון, פריז, וינה, פרנקפורט וניו יורק - כל אחת והמנגנון שלה ואופן העבודה שלה. בלתי נתפס שבישראל יש עשרות רשויות על 3 מיליון תושבים, בעוד בווינה, עיר בסדר גודל של מטרופולין ת"א מבחינת גודל האוכלוסייה, יש רשות אחת (אגב, יש בה כ-30 אלף עובדים).

נניח לרגע בצד את עניין העובדים ואת חבורת הבכירים שהתכנסה באילת (שרובה תתייתר אם תהיה רשות מטרופולינית אחת בשטח ששורטט במפה). הבעיה העיקרית היא שאין רשות תחבורה אחת לכל המטרופולין, רשות שתהיה מסוגלת להתרומם מעבר למאבקי האגו בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי ומעבר למאבקי האגו בשלטון המקומי עצמו, ולהרים פרויקט תחבורתי שישרת את כל המטרופולין. פרויקט שקיים בכל אחת מאותן ערים שהוזכרו כאן.

המאייר של "גלובס" הוסיף את גדעון סער ליד המפה, רק כדי להמחיש לשר הפנים עד כמה האתגר שלו גדול ועד כמה המחויבות שלו לדורות הבאים גדולה. המחויבות של סער היא קודם כול לשירות האינטרס הציבורי, לא לקבוצה של עשרות רשויות, על חבורת הבכירים שלהן. המחויבות שלו היא להתרומם מעל השיקולים הפוליטיים, מעל לשיקולי האגו ומעל לשיקולי הנוחות (כמו אישור אוטומטי לעליות בתעריפי הארנונה) במטרה לחסל את ה"קרטל" הזה של העיריות וכדי שבתוך 5-10 שנים תהיה רשות מטרופולין אחת שמשרתת את כל גוש דן ומעבר לו.

ובנוגע לחלקו של השלטון המרכזי בפרויקט הרכבת הקלה, שגם לוח הזמנים שלו וגם התקציב שלו מתנפחים. קצת היסטוריה: בשנת 2007 נחתם הסכם בין המדינה לקבוצת MTS להקמת הרכבת הקלה בקו האדום. בעקבות טענתה שהזכיין נכשל בהשגת סגירה פיננסית, החליטה המדינה במהלך 2010 להלאים למעשה את הפרויקט ולבטל את ההסכם. הזכיין טען מצדו שנדרשת תוספת של מאות מיליונים על סיכונים נוספים שהתגלו בפרויקט ולכן הבנקים המלווים לא הסכימו לחתום על הסגירה הפיננסית.

המדינה והזכיין שקעו בוויכוחים משפטיים, בתוך תביעות הדדיות, ועד עתה מתקיימת בוררות על חילוט הערבויות - בוררות שמפרנסת היטב, אלא מה, את עורכי הדין. שימו לב מה קרה לעלויות: מהסכמה על כ-11 מיליארד שקל וביטול ההסכם על תוספת של מאות מיליונים, התנפחה העלות ה"רשמית" לכ-14-15 מיליארד שקל. העלות ה"בלתי רשמית", זו שמדברים עליה בחדרי-חדרים בחברת נת"ע הממשלתית, שאמורה לבצע את הפרויקט, כבר הגיעה ל-22 מיליארד שקל.

המסקנה שלנו מכל העניין, מסקנה של חכמים בדיעבד אמנם, היא שהמדינה עשתה שטות. גם העיתונות הכלכלית, ובראשה החתום על הטור הזה, עשתה שטות שלא יצאה נגד כל הפסטיבל של ביטול ההסכם בגלל הזכיין הסורר. יש בישראל מין תרבות של סימון "בעלי עניין" או "בעלי אינטרסים", שהופכת אותם אוטומטית למושחתים ואת נציגי המדינה הפועלים לכאורה נגדם ל"טהורים" ו"זכים". אין אמת אחת בכל הסיפור הזה, ולפעמים דווקא האמת נוטה לצד בעלי העניין, למרות שלל האינטרסים שלהם. פרויקט הרכבת הקלה גדול על נת"ע והיא מוכיחה זאת שוב ושוב, תוך כדי בזבוז של מיליארדי שקלים. המדינה התעקשה להלאים את הפרויקט בגלל מאות מיליוני שקלים ועכשיו תשלם עליו 10 מיליארד שקל יותר. הציבור, כרגיל, ישלם את ההפרש.

 רשויות

ההשלכות של פערי השכר: מהדסה ועד קוקה-קולה

אם למדנו משהו ממבול התגובות של עובדי הדסה למשבר שאליו נקלע בית החולים הוא ששום ארגון לא יכול לשאת פערי שכר כה נרחבים כפי שהיו שם. זה אולי די ברור מאליו, אבל שום ארגון לא יכול להרשות לעצמו שקבוצה מיוחסת תרוויח מאות אלפי שקלים בחודש בשעה שחלק די גדול מהעובדים מגרדים כמה אלפי שקלים. הוא אינו יכול לשאת זאת במיוחד לאור העובדה שהשכר של המיוחסים מתפרסם מדי שנה, והעובדים הזוטרים או ה"זולים" פוגשים מדי יום במסדרון את קבוצת הרופאים הזאת.

באופן טבעי מתעוררות תחושות עצומות של כעס, תסכול, מרמור ובוז. הרופאים המיוחסים גם טועים כשהם חושבים שהטינה כלפיהם היא נחלת העובדים הזוטרים ו"הזולים". הטינה כלפיהם היא גם, ואולי אף במיוחד, מצד חבריהם הרופאים, השומרים כלפי חוץ על חזית אחידה אבל בלבם יש ביקורת רבה מאוד. כמה מהם אף שיתפו אותנו בביקורת, ובלבד שתישמר בינינו. ובכן, יש בלבם הרבה נגד הקליקות של השר"פ, נגד הניתוק והיהירות של ההנהלות הרפואיות, נגד הניצול הבלתי מרוסן של עמדתם הבכירה, נגד שלטון הפחד הסמוי (רופאים בתחתית ההיררכיה פוחדים להרים קול או להתלונן שמא הדבר יפגע בקידומם), נגד השיטה שמאפשרת למנהלי המחלקות להידבק לכיסאם ובין ה יתר להתחבר לכסף הגדול דרך המשרה הציבורית.

על פערי השכר בהדסה אפשר היה ללמוד גם ממחקר שפורסם ברבעון למסים האחרון ע"י גלית בן נאים, כלכלנית במשרד האוצר. המחקר בדק, בין היתר, את שכיחות התאגידים השולחים נציגים לאלפיון העליון. שמות התאגידים אל צוינו כמובן, אבל אפשר להבין בין השורות באילו גופים מדובר, לפחות בחלק מהמקרים. על פי ההגדרה, עם האלפיון העליון נמנים מי שהכנסתם מסתכמת בכ-3 מיליון שקל בשנה, כ-250 אלף שקל בחודש, ו-62% מהכנסתם היא משכר והשאר ממקורות אחרים כמו דיבידנדים, הכנסות הוניות או הכנסות מחו"ל.

המחקר קובע בהא-לישנא: "עובדי חברה בודדת מסוימת (בנק) מהווים 10% מהעובדים באלפיון העליון (כנראה הפועלים - א.צ.)... עשרים החברות בעלות הייצור הגבוה ביותר באלפיון העליון מרכזות כ-17% מסך העובדים באלפיון העליון. שכרם הממוצע של העובדים בעשרים חברות אלו, הנמנים עם האלפיון העליון, היה גבוה פי 12.8 משכרם הממוצע של כלל העובדים באותן חברות בשנת 2010. בהשוואה דומה ברמות השכר החציוני של שתי האוכלוסיות האלו עומד הפער על פי 15.3.

"בשנת 2011 הצטמצמו פערים אלו לפי 10.7 ו-13.8, בהתאמה. בפילוח ענפי של עשרים חברות אלו, בולט ענף התקשורת, עם רמת פערי השכר הגבוהה ביותר. מנגד, חברות הטכנולוגיה העילית, בפרט אלו שבבעלות מקומית, מתאפיינות בפערי שכר נמוכים. יש לציין שחברה בודדת בענף התעשייה המסורתית מיוצגת ב-20 החברות הבולטות ביותר באלפיון העליון והחברה מוגדרת מונופול בתחומה. כמו כן, תאגיד בודד מייצג את ענף שירותי הבריאות בין עשרים החברות לעיל. תאגיד זה מספק שירותי רפואה פרטית. שני ענפים אלו הינם היחידים שבהם חל גידול בפערי השכר ב-2011".

אז ככה: ברור ש"תאגיד הבריאות" הוא הדסה. ברור שהוא תאגיד הבריאות ששולח הכי הרבה נציגים לאלפיון העליון וגם ברור שפערי השכר בהדסה הלכו והתרחבו, במקביל להתרחבות המשבר. לגבי אותו תאגיד שהוא מונופול בתעשייה המסורתית, אין הרבה אפשרויות: ייתכנו כנראה תנובה או קוקה-קולה. כיוון שבתנובה יש ועד עובדים שדואג לצמצם פערים, מדובר אולי בקוקה-קולה, שכיכבה אתמול בכותרת הראשית של "גלובס", ולא בהקשרים חיוביים במיוחד.

אז הנה לנו שני מונופולים: האחד מונופול של שירותי רפואה באזור ירושלים, שהתנהג בבזבוז וביהירות לאורך שנים והדוחות הכספיים שלו, לפחות באופן חלקי, כולל שכר בכיריו, היו שקופים. השני הוא אולי המונופול בתחום המשקאות, שמתנהג גם הוא די ביהירות ודי בכוחניות. הדוחות שלו אינם שקופים, אבל מהמחקר אפשר ללמוד שפערי השכר בו גבוהים מאוד.

קוקה-קולה הוא תאגיד פרטי וענייני השכר בו הם עניין שבין ההנהלה לעובדים. עם זאת, חבל שהדוחות שלו אינם שקופים וחבל עוד יותר שחברות אינן מפרסמות את פערי השכר בדוחות (הייתה יוזמת חקיקה כזאת). לגבי הדסה, הפתרון הוא די פשוט והוא צריך לבוא, קודם כול, מהרופאים: לא רוצים שר"פ, אלא שכר יותר טוב לרופאים-כוכבים במסגרת הציבורית. לא רוצים מאות אלפי שקלים בחודש לרופא, אלא שכר צנוע יותר ועם זאת מכובד מאוד. זה לא רק למען מערכת בריאות מאוזנת ושוויונית יותר, אלא גם לאיזון בריא יותר בארגון שהם עובדים. האם הם יואילו לרדת מהאולימפוס?