רוק בסהרה: ההרכב האפריקאי טינאריוון משיקים את אלבומם הטוב ביותר

התרבות המערבית תמיד ניהלה יחסי משיכה-רתיעה עם זו האפריקאית, והמוזיקה הפופולרית תמיד עמדה בחזית הזיווג ביניהן. הפופ האמריקני הרי נולד עם רגל אחת באירופה ואחת באפריקה. אבל בטינאריוון יש משהו שאין בשלל המוזיקאים האפריקאים כהי העור שפרצו לתודעת התרבות הלבנה תחת התיוג של "מוזיקת עולם", או בעבודות של אמנים מערביים שהושפעו מהתרבות האפריקאית השחורה, העשירה והמרתקת.

הם פעילים כקבוצה כבר כמעט 35 שנה, ולפני שלוש שנים, אף זכו בגראמי בקטגוריית "אלבום מוזיקת העולם הטוב ביותר". זה כבר אלבומם הבינלאומי השישי, ולטעמי זה אלבומם הטוב ביותר מאז "אמן אימן" מלפני שבע שנים, ואולי טוב ממנו.

הם הגיחו למערב לפני כמעט עשור בתזמון שסייע לא מעט לקידומם. טינאריוון, שמוצאם מצפון מאלי, עושים מוזיקה שבטית, טוארגית וברברית, שמתורגמת לגיטרות חשמליות. ואל הפופ הלבן המנוון ממילא הם הגיחו בשפל שרוק הגיטרות לא ידע כמותו. שפל שבאופן מכליל החל עם התאבדותו של קורט קוביין ומאז לא באמת שב והפך לגאות.

רדיוהד ולהקות פוסט-רוק ומאת'-רוק ניסחו אופקים חדשים. הרכבים כמו הסטרוקס ומיוז ואחרים ניסו, לשיטתם, לעדכן מסורות רוק למגמות עכשוויות. הוויט-סטרייפס והבלאק-קיז שבו פיתחו את הבלוז. אבל מוזיקת הגיטרות החשמליות, ככלל, לגמרי איבדה את החלוציות והמשמעויות והמשיכה שהיו לה בין שנות ה-50 וה-90 של המאה שעברה. והגסיסה האיטית והעקבית הזו הפכה את ההיצע של טינאריוון למחייה נפש ומסעיר עבור מי שהגיטרה החשמלית הפסיקה לעשות אהבה עם נשמתם וללבות אותה. כן, גם המיתולוגיה שלהם שיחקה תפקיד: הנה לא סתם ילדים לבנים שלכאורה מורדים בממסד, אלא להקה שחלק מחבריה הם לוחמי חופש אמיתיים שנרדפים ונכלאים בקצווי הסהרה, ואחד מהם אפילו נעצר בשנה שעברה על-ידי איסלאמיסטים קיצוניים ושוחרר. אבל הקסם של טינאריוון, זה שלכד אמנים מערביים כמו רוברט פלאנט שקידם אותם, ומשורר ההיפ-הופ סול ויליאמס וגיטריסט הרד הוט צ'ילי פפרז - ג'וש קלינגהופר, שמתארחים בשיר הפותח, טמון במקום אחר. זה האופן שבו הקצבים המהפנטים, המדיטטיביים והאינסופיים שלהם, נארגים לדיבור בין שלוש, ארבע ולפעמים אף יותר גיטרות, שמתפתלות סביב הקולות השרים, ממלמלים, מתפללים בשפה הזרה, וביחד מנסחים שפה חדשה של גיטרות פנדר. שפה שאוהבי רוק במערב אולי לא מבינים, אבל אין להם שום בעיה להרגיש ולפרש אותה.

אפשר לתרגם את טינאריוון לדימויים על שמיים אינסופיים, חולות נודדים, ומסעות כה ארוכים ועמוקים עד שהם נדמים כחסרי זמן וקמאיים. יש משהו מזה בבלוז-רוק הצפון-אפריקאי שלהם, כמו שחלק ניכר ממוזיקת העולם מספק לתיירות האוזניים המערבית נגישות לחיים רחוקים. אבל טינאריוון אינם רק ספקי אקזוטיקה, מיסטיקה או מסתורין. הם מוזיקאים מעולים שפיתחו ושיכללו נוסחה שכמעט וממצה את המיטב שבמערב והמיטב שבערב. שוחרי מוזיקת עולם כבר מכירים אותם, והם מזמן גם אורחים קבועים בפסטיבלי הרוק הגדולים בעולם. שוחרי רוק שיש להם חיבה למגעים הבין-תרבותיים שניהלו להקות-על כמו הביטלס, הסטונס ולד זפלין ואמנים כמו פיטר גבריאל ופול סיימון, חייבים אותם לעצמם.