טייקונים חדשים או שליחים צנועים?

האם מנהלי העמותות הם הטייקונים החדשים? אם לשפוט לפי טבלה שפורסמה בימים האחרונים, התשובה היא חיובית. פורטו בה עלויות השכר של שישה מנהלי עמותות, כולן הרחק מעל השכר הממוצע במשק, ואחד אפילו עומד על יותר ממיליון שקלים בשנה, משל היו חברים בצמרת המגזר הפיננסי.

כדי להוסיף לזעזוע, יש שהשוו את הנתונים למשכורותיהם של ראש הממשלה (כ-46 אלף שקל בחודש) ומנכ"לי משרדים ממשלתיים (33 אלף). מבחינת הקורא המצוי, המסקנה לא היתה יכולה להיות ברורה יותר: מאחורי החזית של ארגונים לתועלת הציבור מסתתרים שוכניו חדשים של האלפיון העליון, מיליונרים ומתעשרים חסרי אחריות ציבורית.

המציאות לא היתה יכולה להיות רחוקה יותר. מאחר והתנהלותן הכלכלית של העמותות שקופה לחלוטין וזמינה לעיון הציבור באתר "גיידסטאר", יכול כל אדם להתרשם בעצמו מעלויות השכר במרבית העמותות. מספיק למשל לדעת שבשנת 2010, ממוצע חמשת מקבלי השכר הגבוה בעמותות היה 8,777 שקלים בחודש. באותה שנה היה השכר הממוצע במשק 8,430 שקלים בחודש. כלומר, שכר העובדים הבכירים בעמותות עלה רק ב- 347 שקלים על שכרם הממוצע של כלל העובדים במשק.

אפשר רק לדמיין מה היחס בין שכר הבכירים לשכר הממוצע במגזר הפרטי או הציבורי. האם המקטרגים היו מדברים על כלל השוק הפרטי בהסתמך על משכורותיהם של חמישה בכירים? על כלל עולם ההייטק בעקבות הרווחים שגרפו שלוש חברות? העמותות, מוכיחים הנתונים, הן הארגונים ה"שטוחים" ביותר במשק, ופערי השכר בהן הם הנמוכים ביותר.

אלא שגם הנתונים האלו מטעים, מאחר והעמותות אינן מקשה אחת. המושג "עמותה" מתייחס למבנה ארגוני ולמעמד משפטי, ותחת כנפיו חוסים ארגונים שונים, הממלאים פונקציות שונות לחלוטין. העמותה מזוהה בתפיסה הצבורית כארגון חברתי או כהתארגנות "grassroots" המאגדת אזרחים למען מטרה משותפת, ואכן רבות מהעמותות הינן כאלו - אבל לא כולן. יש עמותות הפועלות כגופי מימון לפרויקטים שונים; ויש עמותות ענק שהן ספקיות שירותים למדינה. "אורט" ו"עמל", המככבות בראש הטבלה, הינן רשתות בתי ספר הזוכות לתקצוב ממשלתי, וההתייחסות אליהן פשוט כ"עמותות" הינה מטעה. הן אינן דומות לעמותה המטפלת בילדים בעלי צרכים מיוחדים, לעמותה המטפלת בניצולי שואה, לארגון קשישים או לקבוצת הורים שהתאגדה לצורך הקמת פעוטון.

ההתייחסות הגורפת בתקשורת ל"עמותות" היא דמגוגיה מסוכנת, העושה עוול חמור לעשרות אלפי עובדים ומתנדבים מסורים במגזר השלישי. רובם המכריע של עובדי העמותות, גם בדרגי הניהול, הם אנשים - חלקן הגדול נשים - הפועלים מתוך תחושה עמוקה של שליחות, ובתנאים הנופלים לעתים קרובות מאלו של המגזר הפרטי. זוהי גישה הפוגעת בנכונות הציבור לתרום לארגונים חברתיים, ומחזקת אמונות וסטריאוטיפים על "יעילותו" של המגזר הפרטי אל מול "הבזבזנות" בחברה האזרחית. כאמור, בחינה של הנתונים האמיתיים מראה תמונה הפוכה לחלוטין: המגזר השלישי מתנהל ברובו המכריע ביעילות ובצניעות, ואילו במגזר הפרטי הפערים חוגגים והרגולציה רופסת.

בכל זאת אין לומר שהדיון במבנה השכר ובעלויות הניהול של העמותות הוא פסול מעיקרו או מיותר. בעולם מוקדשת מחשבה רבה לנושא, הנובעת מהרצון לדאוג שאחוז גבוה ככל הניתן מכספי התרומות, מסי החבר או המימון הציבורי לעמותות אכן יופנו למטרה החברתית שהן ממלאות. התפיסה הרווחת בארצות הברית, וכן בחלקים גדולים מאירופה, היא שככל שתקציבה של עמותה גבוה יותר, האחוז ממנו המוקדש למינהלה (overheads) צריך להיות נמוך יותר; גם רשם העמותות בארץ מגדיר מהן אמות המידה הסבירות להוצאות כלליות ולהנהלה, ולאור הגדרות אלו מתקיים הפיקוח השוטף על העמותות.

לבסוף, ראוי לומר משהו על המסר הכפול בנוגע לפעילות חברתית. מצד אחד, אנו רוצים לראות את הטובים שבינינו, את האנשי הארגון המבריקים ואת מצטייני האוניברסיטאות, פונים לעשייה חברתית. באותו הזמן, אנו מעבירים להם מסר שעשייה חברתית תמיד צריכה להיעשות בתנאים מוגבלים ביותר, במשרדים קודרים ובשכר נמוך, וכך מנציחים את מקומה המשני של החברה האזרחית ביחס לשוק הפרטי או לקריירה צבאית למשל. עשייה חברתית אינה עונש, ותחושת הסיפוק שהיא מקנה לא חייבת לבוא על חשבון התנאים הסוציאליים. מנהלי עמותות צריכים להיבחן על פי אמות מידה של יעילות ואפקטיביות, וכשהם מבצעים את תפקידם, מותר גם לתגמל אותם סביר.

הכותב הוא מנכ"ל "מנהיגות אזרחית" - ארגון הגג של העמותות והארגונים ללא כוונות רווח