אליהו מעולם לא הכיר בהם

עבור קוראי העיתונים, הסכסוך בחברת הביטוח מגדל הסתיים ב-30 בינואר השנה, היום שבו הודיע היו"ר והבעלים שלמה אליהו כי הוא מכיר בהתאגדותשל עובדיו.

אלא שהסכסוך הזה ממשיך להתנהל החודש ביתר שאת, רק בלי הכותרות שליוו אותו בעבר. לדברי ועד העובדים וההסתדרות, אליהו, בעצת עורך-דינו החדש אריאל שמר, בסך-הכול בחר לנצל פרצה ב"פסק-דין פלאפון", שמאפשרת למעסיק מרחב פעולה רב יותר מול עובדיו ברגע שהוא מכיר בהתאגדות.

כך, לפי הגישה הזו, הנהלת מגדל נמנעת מניהול מו"מ להסכם קיבוצי, ופונה באמתלות שונות אל המסלול המשפטי תוך יצירת דה-לגיטימציה מתמשכת לרעיון של עבודה מאורגנת. מנגד, אם לשפוט על-פי הבקשה שהגישה מגדל ביום חמישי, 20.2.14, לבית-הדין האזורי לעבודה בת"א, ועד העובדים במגדל מורכב מחבורה של בריונים אלימים, שמטילים פחד ואימה על עובדים ומנהלים בחברה.

את האלימות הקשה ביותר מייחסת מגדל ליו"ר הוועד, מודי גת, שתואר כמי שחטף את הטלפון הסלולרי של מנהלת בכירה שצילמה אותו בעת אסיפת עובדים ספונטנית, הטיח את המכשיר בארון, וצעק על מנהלת אחרת. מי שמכיר את גת, איש ביקורת-פנים בחברה, אדם שקט ואנטי-גיבור במובנים רבים, יכול להבין עד כמה התיאור הזה עשוי להישמע מופרך ומוגזם. עוד מזהירים במגדל, בבקשה לביה"ד, מפני חבר הוועד אבנר משאטה, "אשר לאחרונה התברר להנהלת החברה כי הוא מסתובב בחברה חמוש באקדח".

אלון חסן? קטן על משאטה. מה זה חשוב שהאיש מתנדב במשטרה בזמנו הפנוי, ונושא את האקדח ברישיון - הנהלת מגדל משוכנעת שהיא במלחמה, אז היא שולפת מה שיש לה - תרתי משמע.

מגדל מתארת יחסי-עבודה עכורים מאוד, אנשי ועד שצועקים על מנהלים, משמעת מפוררת, פוסטים בפייסבוק נגד בכירים בחברה, מנהלת שהחליטה לתעד את אנשי הוועד (בניגוד כנראה לצו של ביה"ד) ומצאה את עצמה מאוימת כי יצלמו אותה ואת משפחתה בתגובה. פוסט אחד בפייסבוק הביא אפילו את ההסתדרות להסכים לנוסח התנצלות.

אבל האם מי שאשם ביחסים העכורים האלה הם אותם אנשי ועד, עובדים ותיקים שאיש לא ערער בעבר על מקצועיותם, וכעת מואשמים בבריונות? קשה להתעלם מהרושם שאליהו מעולם לא הכיר באמת בהתארגנות של עובדיו. ההכרה שלו הייתה טכנית, בהודעה לבית-הדין ולא לארגון העובדים כמקובל, בלי להסתיר שהדבר נעשה בלב כבד, כאילו הייתה זו כניעה לסכין שהונפה מעל ראשו. כבר שלושה שבועות שראשי ההסתדרות מצפים לתשובה של מנכ"ל מגדל בעניין תיאום פגישה למו"מ, המתנה, שלא מוסיפה ליחסי-העבודה בחברה.

ביולי אשתקד כתבנו כאן על "פרצה שקוראת לגנב": סעיפים 71 ו-80 בפסק-דין פלאפון, זה שאסר על מעסיקים להתערב בשום צורה בהתאגדות עובדיהם, קובעים כי המגבלות על המעסיק מצטמצמות ב"שלב הטרום-קיבוצי" - כלומר, לאחר ההכרה בארגון העובדים. הנשיאה דאז, נילי ארד, נימקה בפסיקתה כי בשלב הזה העובדים כבר אינם שבריריים, וכי כוחם רב יותר, עד כדי שינוי מהותי במאזן הכוחות מול המעסיק.

באותו מאמר טענה עו"ד דפנה שמואלביץ, כי אין בסעיפים האלה משום היתר למעסיק להתנגד בשלב הזה להסכם קיבוצי או להעניק טובות-הנאה לעובדיו; אולם עו"ד אריאל שמר, שמייצג כיום את מגדל, סבר אחרת: "נכון שהסעיפים האלה בפסיקה נתונים לפרשנות, אבל הפרשנות שלי היא שכשם שהעובדים רשאים בשלב הטרום-קיבוצי לנקוט צעדים ארגוניים, כך גם המעסיק רשאי לנקוט את כל הצעדים, כולל מתן תוספות שכר לעובדים, בלי קשר לוועד". שמר טען בנוסף, כי גם התנגדות להסכם קיבוצי, להבדיל מהתנגדות להתארגנות, מותרת ואינה סותרת את הפסיקה ואת החוק.

לא נרחיק ונטען כי שמר מיישם כעת את התיאוריה שעליה דיבר לפני שבעה חודשים, אבל על דבר אחד הוא ודאי יסכים גם היום: החוק מחייב ניהול מו"מ להסכם קיבוצי במקרים של התארגנות עובדים אותנטית, אך אינו מחייב חתימה על הסכם קיבוצי. איך אפשר לחייב ניהול מו"מ להסכם בלי לחייב חתימה על הסכם? הפרקטיקה מלמדת שקשה מאוד לסטות מהמסלול הישיר לחתימה על הסכם, שהרי זו התכלית של המו"מ ושל החוק על-פי הפרשנות של בתי-הדין לעבודה, וזה גם לא בלתי מציאותי להכיר בהתארגנות ולמסמס אותה בהמשך.

הטקטיקה הזו הופכת ליותר ויותר פופולרית מאז פסק-דין פלאפון, וכעת נותר לראות מי יהיה נחוש יותר: עובדי מגדל או שלמה אליהו.