"כולם יודעים שאם מקאן ואלי לא ירוויח, לא יהיה בזה טעם"

לפני כשנה, כשיצאה לתקשורת ההודעה שקבוצת מקאן-אריקסון מקימה את מקאן ואלי - משרד פרסום שיפעל במצפה רמון - היה רוב הענף מעט סקפטי. ההנחה הרווחת הייתה שבמקאן מנסים להרוויח כמה נקודות של יחסי ציבור, וכי מדובר במקרה הטוב במחלקה שהוגדרה כמשרד. אך עם הזמן התחילו יותר ויותר אנשים לספר על המסירות המיסיונרית של חנה רדו - מי שיזמה ומובילה את הפרויקט מטעם מקאן.

סביר להניח שמי שלא מגיע מתוך הענף לא יודע מיהי רדו, אבל בענף מגדירים אותה לא אחת כדמות הכי חזקה במקאן. היא נחשבת לאשת סודו ואמונו של יו"ר הקבוצה אילן שילוח, אינה נמצאת בתחום שיפוטו של אף מנהל שעבר במשרד ואהובה על העובדים. לאורך השנים היא התרחקה מאור הזרקורים, ואלמלא הפרויקט הנוכחי שהיא כל-כך אוהבת, סביר להניח שלא הייתה עושה צעד קדימה לכיוונם.

כל מחשבה צינית נעלמת כששומעים את רדו מתחילה לדבר על מקאן ואלי ועל המציאות במצפה רמון, שאותה היא מקווה לשנות באמצעותו. המעורבות שלה כל-כך משמעותית, עד כדי כך שהיא קנתה שם בית, היא נמצאת בעיר מספר סופי שבוע בכל חודש, והיא מכירה את סיפור חייהם של כל עובדי המשרד.

"מבחינתי", היא אומרת, "זאת המשפחה הרביעית שלי, שהיא קצת הראשונה. יש את המשפחה שבה נולדתי, המשפחה המצומצמת האישית שלי, משפחת מקאן ששם אני כבר 15 שנה, ומשפחת מקאן ואלי, שנכון להיום זה התינוק שלי ותינוקות תמיד אוהבים".

עם כל המסירות של רדו, אפילו בהנהלת מקאן יש כאלה שלא מבינים או תומכים במה שהיא עושה, אבל שילוח נתן לה את ברכת הדרך - וכששילוח מגבה, איש לא מתנגד. למרות זאת, יש שאומרים ש"שילוח נתן לחנה צעצוע" אבל רדו ממש לא מתרגשת: "אמרתי לאילן שאנחנו מקימים שלוחה במצפה. עד שהוא לא היה פה, הוא לא הבין באיזו אימפריה מדובר. רתמתי אותו והוא המציא את השם מקאן ואלי".

- אבל הבאת מודל עסקי או שרק דיברת על אחריות חברתית?

"הסברתי לו שזה בא ממקום של אחריות חברתית, אבל הבטחתי שזה יהיה מקום שלא יפסיד כסף. לא הבטחתי שנרוויח, למרות שאם לא נרוויח, אין לזה טעם, ולא נישאר פה. בסופו של דבר, מקאן היא בבעלות מלאה של IPG, ולא בכדי סמנכ"ל הכספים של הקבוצה באירופה בא לכאן כדי לראות שזה אמיתי. הוא היה כאן יום שלם כדי לראות שזה עסק אמיתי".

הרומן של רדו עם מצפה רמון התחיל לפני שנתיים, כשדרך חברתה שלי שליט משטראוס, מנכ"לית סברה-אובלה, היא פגשה לראשונה את מיכל רומי - עיתונאית ומעצבת, שמוציאה כבר מספר שנים את המגזין "כביש 40", העוסק בדמויות מהדרום או בכאלה שיש להן נגיעה לדרום. שליט ביקשה מרדו לעזור לרומי עם הירחון, רומי סיפרה שהיא חוזרת למצפה רמון, אבל תישאר על הקו לתל-אביב 3-4 פעמים בשבוע כדי להמשיך לנהל את הסטודיו שבו היא עובדת, כי במצפה רמון אין לה איך להתפרנס. "חשבתי שלא יכול להיות שלבחורה כמו מיכל, שמכירה כל-כך הרבה אנשים, אין פרנסה בנגב, ואמרתי שהמון שנים אני אוהבת את מצפה רמון. באנו לשם לטיולים ותמיד היו לי חלומות איך להפוך אותה לעיר תוססת.

"זה מקום מדהים אבל המציאות פה קשה. הוא מוזנח ונטוש. הנתונים היבשים אומרים הכול: לפי הלמ"ס, השכר הממוצע פה הוא חצי מהשכר הממוצע במשק - כך גם כמות האקדמאים, אבל האבטלה היא פי 2 והטרגדיה הגדולה היא שהצעירים לא נשארים. אז אמרתי 'בואי נקים סטודיו במצפה רמון'. חשבתי שאחרי המחאה החברתית אני חייבת לעשות משהו. לבד, בעצמי, אני יכולה לעשות משהו ששווה שקל, אבל עם הגב של מקאן אני יכולה לעשות משהו ששווה מיליון. החלטנו שאנחנו הולכות להקים שלוחה של מקאן במצפה רמון, אבל באותה תקופה חשבנו על סטודיו שייתן שירותים למקאן".

לרדו ולרומי היו הרבה חלומות וגם הרבה תמימות. הן האמינו שתוך שנה יוקם בקלות סטודיו שיפרנס 40 איש. הן האמינו שאף מוסד לא יישאר אדיש לכוונות הטובות ולכנות שלהן, אבל די מהר הן נתקלו במציאות ואז הגיעה ההתפכחות. היעדר מבנים, מחסור באנשים בעלי כישורים מתאימים, היעדר כמעט מוחלט של צעירים, וחוסר אמון של חלק מהסביבה, היו חלק קטן מהמכשולים שבהם הן נתקלו.

רדו מסבירה כי, "זה מסע סיזיפי: חשבנו שאנחנו הולכות להציל את הנגב וכולם ישמחו, אבל בהתחלה בכלל לא התייחסו אלינו, כי בכל פעם באים יזמים לדקה ורבע, מבטיחים הבטחות והולכים. אבל כשפתחנו את המשרד זה השתנה, ועמותות ומשרדים נרתמו לסייע בניסיון לעודד אוכלוסייה חזקה להישאר. כבר לא דיברנו על סטודיו, זה לא התאים, אז חשבנו שנקים פה משרד פרסום וכבר נראה במה הוא יעסוק. נתקדם תוך כדי תנועה".

"לא מאמינים שזה אמיתי"

הנישה הראשונה שאליה נכנס המשרד הייתה כשאופיר כהן, מנהל חברת המחקר יוניברסל מקאן SEARCH, העביר להן את פעילות ניהול הקמפיינים בגוגל של העסקים הקטנים. היום כבר עובדים בזה 10 עובדים, ורדו מקווה שעוד שנה, פעילות מסוג זה תהיה רק במצפה רמון. בהמשך, נפתחה בוואלי מחלקה לניהול עמודי פייסבוק, שהיום מחליפה כמעט לגמרי את המחלקה במקאן ומנהלת עמודים של חברות רבות, בהן גם חברות גדולות כמו אסם.

נקודה מפנה משמעותית נוספת הייתה גיוסה של הדר גור אריה, לשעבר מנכ"לית משרד הפרסום רגב-קויצקי, לתפקיד מנכ"לית המשרד, מה שאפשר לו סופסוף להיכנס גם לפעילות בפרסום ה"מסורתי", כשהיום יש כבר לקוחות כמו קרן מיראז', עמותת אילים, שעוני עדי ועוד. "עכשיו", אומרת רדו, "אנחנו משרד פרסום לכל דבר, אבל כל לקוח שמצטרף זה עוד משרה שנפתחת במצפה, כי אנחנו גדלים בגיוס העובדים בהתאם לגיוס הלקוחות".

- מבחינת תרבות ארגונית, יש לזה השפעה על מקאן?

"מאוד. אין עובד שלא רוצה ועושה משהו בשביל הפרויקט. כל המתנות ללקוחות, ספקים ועובדים - בודקים מה אפשר לעשות פה במצפה רמון. סופשבוע לעובדים מצטיינים - במלון בראשית, את כל ימי הכיף אנחנו עושים כאן, המשפחות באות. הפרויקט הפך את התרומה הקהילתית של העובדים ללגיטימית. בהמון ארגונים אם עובד אומר 'אני יוצא ב-16:00 ללמד בבית-ספר', לא מסתכלים על זה יפה. אצלנו, אם עובד רוצה להעביר קורס לעובדי מצפה רמון, זה הכי לגיטימי.

"אנשים מבקשים לבוא לעבוד פה יום בחודש. הקריאייטיב ביקשו לעשות יום כיף פה - לבחור 5 עסקים מקומיים ולעשות להם קמפיין עם סרט וקופי".

- והתנאים של העובדים כאן?

"אותם תנאים כמו בתל-אביב ואפילו יותר. אם עובד מתחיל בתל-אביב מרוויח 6,000 שקל, פה זה 7,000 ואנחנו משתתפים ב-1,000 שקל שכר דירה. ובונוס. ולמי שמרוויח מעל 15 אלף יש הקלות במס".

- אתם עדיין מתנדנדים או שכבר מרגישים קרקע יציבה?

"היום אנחנו יציבים יותר מתמיד. דפי זהב רוצים שנפתח פה את הסטודיו עיצוב שלהם, חברת ריל קומרס רוצה שנפתח יחידת פיתוח, תכנות ובניית אתרים. יחידה שתעסיק אנשים מקומיים, נעשה יחד עם מרכז הצעירים של המקום קורס הכשרה של 3 חודשים כמו של משרד העבודה, נגייס אדם מוביל למחלקה ונכשיר אותו בריל קומרס, והוא כבר יקלוט את העובדים המצטיינים".

- ומה הלאה?

"קשרנו את גורלנו בגורל המקום. אנחנו עושים המון דברים מעבר. אנחנו מעבירים חוג פרסום בתיכון והבטחנו למצטיינים להעסיק אותם בקיץ, כדי לפתוח להם את העיניים וכדי שיהיה להם לאן לחזור אחרי הצבא. אנחנו עוזרים לעמותת הצעירים בארגון פעילויות תרבות, ויהיו עוד המון דברים. אבל כדי שזה יהיה פרויקט משנה מציאות, אנחנו צריכים 120 עובדים. מאסה קריטית של אוכלוסייה חזקה, שתוציא פה כסף ותדרוש דברים שלא קיימים כרגע - כמו תרבות, בריכת שחייה נורמלית וכדומה, ותשלם על זה. עד עכשיו עברו לכאן 8 משפחות. העברנו כבר בשנה 4 מיליון שקל לנגב, שהיו עד עכשיו בתל-אביב. יש לנו עובדים שהם ובני זוגם נשארו בנגב בזכות הפרויקט".

- בתוך כמה זמן ימומשו התוכניות?

"3 שנים. עד סוף השנה יהיו פה 40 עובדים. אנחנו כבר המעסיק השלישי בגודלו בעיר. ועוד נגדל".

"אין אף מוסד בבאר-שבע שעובד איתנו"

אחת האכזבות של מקאן ואלי עד עכשיו היא חוסר ההתגייסות של עסקים במרכז ובדרום להעביר את תקציבי הפרסום למשרד במצפה רמון. רדו מסבירה, כי "הם לא שם. גם כי הם לא מאמינים שיש פה דבר כזה באמת, וגם כי זה בתפיסה שלהם סוג של מאמץ - הם לא מוכנים להגיד 'אני אעשה את המאמץ לעבוד עם מישהו במצפה רמון'. זה לא מעניין אותם שיש כאן אנשים סופר-מוכשרים, מהשורה הראשונה של הפרסום בארץ, שאם הם היו נשארים בתל-אביב הם היו סטארים. לא מעניין אותם שאיכות העבודה לא נופלת ממה שהם יקבלו בתל-אביב. אני יושבת ומספרת ללקוחות המרכז מה אנחנו עושים כאן והם המומים, חושבים שזה מדהים, ואני יוצאת מהחדר והם שכחו ממני. המאמץ הנדרש מהם הוא הכי קטן - להרבה מהם יש חלקי תקציבים שכל פעם נותנים לספק אחר או לפרסומאי אחר. אז אפשר להעביר אלינו - כך גם מוציאים את אותו כסף וגם הופכים לחלק מתרומה חברתית. אבל זה לא קורה.

"ויש את כל אותם מוסדות גדולים בנגב שאין לנו שום עדיפות אצלם. אני אומרת, קודם פרנס את עניי עירך - האנשים מהאזור. אוניברסיטת בן-גוריון עובדת עם משרד מחיפה. אין אף מוסד בבאר-שבע שעובד איתנו. רוצים מאיתנו תרומות אבל לתת? אין כמעט שום תקציב פרסום שמתנהל בתל-אביב ודרומה שמרים את הכפפה. או שיש לקוחות שאומרים 'אם זה יעלה לי חצי - אין בעיה'. למה שזה יעלה חצי? זה אנשים ישראלים כמונו, אז שירוויחו כמונו. אני לא רוצה צדקה. אני אומרת תנו הזדמנות, ותראו שמקבלים עבודה ברמת מקאן".