איבדה את הראש

אחת הקלישאות המצוטטות ביותר של קרל מרקס אמרה, שההיסטוריה חוזרת, תחילה כטרגדיה ואחר כך כפארסה. במובן הזה, אוקראינה היא כנראה אחת הארצות המרקסיסטיות האחרונות עלי אדמות. טרגדיה ופארסה משמשות בה בערבוביה, וההיסטוריה אמנם חוזרת. ב-2004 היא לימדה את העולם לצבוע מרי אזרחי בצבע כתום. "המהפכה הכתומה" שלה פרצה לאחר שהמשטר זייף את תוצאות הבחירות לנשיאות. אוקראינים מילאו את כיכרות עריהם, בייחוד את הכיכר המרכזית של קייב, ודרשו צדק. הם לא היו מוכנים לקבל את המנצח בבחירות ההן, ששמו היה למרבה הטרגדיה והפארסה, ויקטור יאנוקוביץ'. ניצחון המהפכה הכתומה היה קצר-ימים.

המהפכנים התקוטטו ביניהם באופן שהזכיר את הצב ואת העקרב ממשלי קרילוב. הנשיא הכתום ויקטור יושצ'נקו תיעב במידה כזאת את ראש הממשלה יוליה טימושנקו עד שהיה מוכן להטיל את הרכבת הממשלה על יאנוקוביץ'. טימושנקו תיעבה את יושצ'נקו במידה כזאת, שהיא הציעה ליאנוקוביץ' להיות הנשיא בקואליציה שבה היא תהיה ראש הממשלה. הכתומים איבדו את התנופה, אחר כך איבדו את האהדה, ולבסוף איבדו את השלטון. יאנוקוביץ' גבר על טימושנקו בהפרש קטן בבחירות לנשיאות ב-2010. יושצ'נקו קיבל 5.4%. טימושנקו הועמדה למשפט על שחיתות, ונשלחה לכלא לשבע שנים. אירופה הודיעה אז שהיא תהיה ברוגז עם יאנוקוביץ' כל זמן שטימושנקו תוחזק בכלא. יאנוקוביץ' סירב להתפשר.

זיגזגים ביחסיו עם אירופה ועם רוסיה יחרצו בסופו של דבר את גורלו. ההיסטוריה אינה חוזרת, אמר מרק טוויין, אבל היא מתחרזת (זה נשמע כל-כך הרבה יותר טוב בעברית). אנחנו יודעים פחות או יותר איך נראות מהפכות רחוב, מסוגלים לנחש את סיכויי המהפכה על יסוד מצב הדעת של מתנגדיה; מזהים את רגע החולשה הקריטי של העריץ; יודעים מתי הגל המהפכני עומד לשטוף הכול (מבלי לשטוף הכול, מפני שטרמפיסטים ואופורטוניסטים, הקופצים על עגלת המהפכה ברגע האחרון, ימהרו לקפוץ ממנה ברגע הנוח הראשון). ראינו את הדינמיקה הזו בכל-כך הרבה מקומות, בכל-כך הרבה ארצות, מפריז של 1789, עבור דרך פריז של 1830, ופריז של 1848 (פריז כבר אמרנו?); מטהראן של 1979 עד קהיר של 2011; מפטרוגרד של 1917 עד מוסקבה של 1991; ממאנילה של 1986 עד ג'קרטה של 1997. משטרי דיכוי רבי-שנים, המעוררים רושם שהם עומדים על יסודות ברזל, מתפוררים במהירות לא מובנת. פתאום מתחוור שהם היו רופפים מעיקרם, או לפחות שהעומדים בראשם היו פחדנים מבוהלים.

מכל אנשי שלומה של מוסקבה באוקראינה, היא הייתה זקוקה דווקא ליאנוקוביץ'? עד כמה האיש הזה היה מבוטל מבחינה פסיכולוגית ואינטלקטואלית היה גלוי וידוע כמעט מאז ומעולם. היה ידוע גם ידוע הרקורד הפלילי שלו. פעמיים, בין גילאי 17 ל-20, הוא נידון לתקופות מאסר על שוד ועל אלימות. יכולת הביטוי שלו הייתה מוגבלת. נוכחותו הפיזית הייתה לא מרשימה. כריזמה ויכולת ביצוע היו ממנו והלאה. הוא היה התגלמות של בינוניות, מבורך בתכונות אופי של סוף העידן הסובייטי. השנים האחרונות של ברית המועצות היו מלאות אנשים כמותו. אנשים כאלה ניהלו את מסע ההלוויה של ברית המועצות: ללא שאר רוח, ללא דמיון, ללא העזה. הם היו בבואתה של ה"סטגנציה" המפורסמת, שמיכאיל גורבצ'וב קיווה לשים לה קץ באמצעות מדיניות של פתיחות (גלאסנוסט) ושל בנייה-מחדש (פרסטרויקה).

כל זה יצא מכלל שליטה במהירות מסחררת ולא-מובנת. דפקו להם את המדינה סטאלין אמר בימים הראשונים של הפלישה הגרמנית, קיץ 1941, ברגע לא אופייני של ביקורת עצמית, "לנין נתן לנו מדינה ואנחנו דפקנו אותה" (הוא השתמש בפועל בוטה יותר). אז היה נדמה שהכול אבוד. ארמיות סובייטיות הניחו את נשקן, ונפלו בשבי. הגרמנים דהרו באין מפריע בביילורוסיה ובאוקראינה. כל ארץ נורמלית אחרת, בגודל נורמלי, ועם מערכת עיכול נורמלית, הייתה נכנעת. אבל רוסיה יכלה לסגת ולסגת ולסגת מבלי להגיע אל הסוף. חמישים שנה בדיוק אחר כך, בקיץ 1991, המפלגה הקומוניסטית של לנין ושל סטאלין "דפקה" את המדינה ששני ראשוניה הרגו עשרות מיליונים כדי להקים. נסיבות נפילתה של הקיסרות הסובייטית היו משונות. די להזכיר שהביון האמריקאי לא חזה אותה אפילו שישה חודשים לפני שהתרחשה.

ביולי 1991 ביקר נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש האב, אצל ידידו גורבצ'וב במוסקבה. ממשל בוש האמין בצורך להשאיר את גבולות אירופה על כנם. הוא ניסה למנוע את התפרקות ברית המועצות, אחר כך גם את התפרקות יוגוסלביה. בוש נסע ממוסקבה לקייב, ונשא נאום באוזני הפרלמנט של אוקראינה הלא-עצמאית-עדיין. הנאום ההוא נכנס להיסטוריה הדיפלומטית כ"צ'יקן קייב", על שם המאכל הקלאסי. בוש האב הפציר באוקראינה להישאר בפנים. הוא השווה את שאיפות העצמאות שלה לתחושות המרדנות של נער מתבגר. המרדנות עוברת, וזה מה שצריך לקרות גם לשאיפות. לאומנים אוקראינים חרקו שיניים. אבל ביולי 1991 הנאום ההוא התיישב כנראה עם העדפותיהם של רוב האוקראינים. במשאל עם ארבעה חודשים קודם הם הצביעו ברוב גדול מאוד (71%) לטובת המשך קיומה של ברית המועצות.

מה שהיטה את הכף לטובת עצמאות היה הפוטש הנלעג של אוגוסט 1991. אז, במשך שלושה ימים, ניסו נאמני האורתודוקסיה הקומוניסטית בקרמלין למנוע התמוטטות. כישלונם שם ללעג את המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. היא חדלה להתקיים בצו מינהלי של בוריס ילצין שבוע אחד אחר כך. כל הרפובליקות של ברית המועצות מיהרו אל פתחי היציאה. אוקראינה הכריזה על עצמאותה בשבוע האחרון של אוגוסט. העצמאות הועמדה למשאל עם באחד בדצמבר 1991. רוב מוחץ, 90%, תמכו. זה היה סופה של ברית המועצות. בלי אוקראינה לא היה עוד טעם להעמיד פנים.

"רוסיה בלי אוקראינה היא כמו תרנגולת בלי ראש", אמר פעם לנין. שבוע אחד לאחר משאל העם באוקראינה התכנסו מנהיגי רוסיה, אוקראינה ובלארוס ביער עבות, וחתמו על ההסכם לקבורת ברית המועצות ולכינון "חבר המדינות". ב-25 בדצמבר 1991 הורד הדגל הסובייטי מן הקרמלין. עריפת ראשה של התרנגולת הייתה מכאיבה ביותר לרוסיה. זו הייתה שעה של שקיעה היסטורית. רוסיה איבדה את המחוז המערבי ביותר שלה בלי מלחמה, בלי תבוסה צבאית. התעורר הרושם שהיא איבדה בזה את מעמדה כמעצמה. היא עדיין השתרעה על פני אחד-עשר אזורי זמן. רגליה הקדמיות הוסיפו לעמוד בים הבלטי, ורגליה האחוריות - באוקיאנוס השקט. אבל במערב ובדרום היא נדחקה 300 שנה אחורה. שלוש-מאות אינו מספר סתמי. רוסיה הפכה למעצמה אירופית ב-28 ביוני, 1709. זה קרה בפולטבה, במזרח אוקראינה.

המעצמה הצבאית הדומיננטית במזרח אירופה בימים ההם הייתה, קצת קשה להאמין, שוודיה הקטנה. מלכה עתיר-הגבורה קארל ה-12 עשה בפולין ובים הבאלטי כבתוך שלו. האיום היחיד להגמוניה שלו נבע מן הקיסר הצעיר והשאפתן של רוסיה, פטר (או פיוטר), שלימים נוסף לו התואר "הגדול". קארל קשר אפוא קשר עם הקוזאקים האוקראינים. בסתיו 1708 הוא תכנן לבלות את החורף באוקראינה, שהייתה "ארץ זבת חלב ודבש", ובבוא האביב - לתקוף את מוסקבה מדרום. ההתנגשות הגורלית באה הרחק דרומה ממוסקבה. הצבאות הנצים היו קטנים להפליא בהשוואה עם ימי נפוליאון, וכמובן עם שתי מלחמות העולם. כמה אלפי חיילים לחמו מכל צד. קארל היה חולה ופצוע, מוטל באוהלו. קציניו לא היטיבו. חצי הלוחמים השוודיים נפלו בקרב, או נפלו בשבי. הקיץ הקץ על האימפריה השוודית בת 60 השנה.

רוסיה תשלוט מאותו היום באוקראינה במשך 280 שנה. היא תתפשט מערבה, ותספח את רוב פולין, את פינלנד וחלק ניכר מן החוף הבאלטי. בדרום, רגליה ישתכשכו בים השחור בואך קונסטנטינופול. השליטה הזו נקטעה לזמן קצר בסוף מלחמת העולם הראשונה ובמרוצת השנייה. שני האינטרלודים ההם הזכירו לרוסיה, במידה שהייתה נחוצה תזכורת, עד כמה אוקראינה חיונית לה. חצי האי קרים במתנה לאוקראינים הייתה סיבה לשנוא את השלטון הסובייטי. בתחילת שנות ה-30, סטאלין ציווה על קולקטיביזציה רצחנית של החקלאות. רעב עצום ממדים התפשט באוקראינה. אפשר שחמישה מיליון בני אדם, אולי יותר, מתו. זה היה רצח-עם לכל דבר, והאו"ם יכיר בו לימים בתור שכזה. אבל אפילו בימי הרעב האיומים, הגחלת הלאומית הוסיפה לבעור במערב אוקראינה, בשליטת פולין בין שתי מלחמות העולם. המערב הוסיף לתת את הטון במגמה הלאומית גם לאחר שסופח לברית המועצות, תחילה ב-1939, וסופית ב-1944.

עצם המושג הזה, "אוקראיני", הוא חדש יחסית, ושנוי במחלוקת. המלה "אוקראינה", בדומה ל"אוסטריה" או ל"סודאן", לא ציינה מלכתחילה אלא מיקום גיאוגרפי. כשם שאוסטריה הייתה "המחוז המזרחי" ("אוסט מארק"), כך אוקראינה לא הייתה אלא "אויקראינה", "חבל הגבול" בסלאבונית עתיקה (חבל דומה בקרואטיה נקרא "קראינה", עם אטימולוגיה דומה). קייב הייתה ערש המדינה הרוסית הראשונה בהיסטוריה, לפני אלף שנה ויותר. התפרצויות שאפשר לחשוב ללאומיות התחילו אמנם במאה ה-16, ואינן זכורות לטוב, אבל התנועה הלאומית המודרנית נולדה רק במאה ה-19, כמו כל התנועות הלאומיות באירופה, כולל הציונות. התנועות האלה לא היו מלאכותיות, אבל הן עסקו ביצירה מאורגנת של עבר, של תרבות ושל לשון. הרוסים אסרו את עצם השימוש במושג "אוקראינה" עד המאה ה-20. הרעיון של "לשון אוקראינית" הצחיק את האינטליגנציה הרוסית. בעיניה, ובעצם בעיני רוב המתבוננים, זו הייתה עגת איכרים, בדומה למאות דיאלקטים כפריים בכל אירופה. האוקראינים היו "האחים הקטנים", או "הרוסים הקטנים" (בדומה ל"רוסים הלבנים" של ביילורוסיה).

פרדוקסלית, דווקא לנין וסטאלין הפיחו רוח חיים בנחיריה של הלאומיות האוקראינית, כאשר כוננו "רפובליקה אוקראינית סובייטית סוציאליסטית". האוטונומיה שלה הייתה נומינלית, והיא נוהלה במוסקבה, או באמצעות נציבים של מוסקבה (אם כי הסדר דיפלומטי עם ארצות הברית הרשה ייצוג נפרד ומגוחך לאוקראינה באו"ם. למרבה התועלת, היא הצביעה בעדנו ב-1947). אבל כפי שקרה בכל היחידות האוטונומיות שהמשטר יצר, הן התמלאו בהדרגה בתוכן לאומי. חרושצ'וב, המנהיג הסובייטי הראשון שבא מאוקראינה, העניק למולדתו במתנה את חצי האי קרים, לציון 300 שנה לכינון "האיחוד בין רוסיה לאוקראינה" (1954). זה היה אקט כמעט חסר משמעות. חרושצ'וב אהב לחלק מתנות טריטוריאליות לאחיותיה הקטנות של רוסיה בתוך ברית המועצות. רק שוטה סהרורי היה מסוגל להעלות בדעתו שהגבולות הפנימיים, השרירותיים, של ברית המועצות יציינו יום אחד מדינות ריבוניות תחת כנפי החוק הבין לאומי.

חצי האי קרים הוא אחת הסיבות שרוסיה חורקת שיניים. הנמל עמוק המים של קרים, בסבסטופול, הוא הבסיס הדרומי של הצי הרוסי, בדרך אל הים התיכון. חופי קרים היו במשך שנים הריביירה של רוסיה, יעד חופשות הקיץ הטבעי בשביל מיליוני סובייטיים. יציאת קרים מרוסיה, ב-1991, הייתה עלבון כמעט לכל רוסי. מה יעשה פוטין? בשנים החטופות של הדמוקרטיה הרוסית, בשנות ה-90, הייתה לפחות קרבה רומנטית וסנטימנטלית בין רוסיה לאוקראינה. אבל משעה שרוסיה עלתה על הנתיב של שלטון סמכותני (אוטוריטרי), לפני עשר שנים ויותר, הקרבה הזו נעלמה. תחתיה חזרו וצצו ההרגלים הרוסיים הישנים, לא כלפי אוקראינה בלבד אלא גם כלפי רפובליקות אחרות. מה מוכנה רוסיה לעולל לרפובליקות סוררות התברר ב-2008, במלחמה נגד גרוזיה/גיאורגיה. היא תלשה שתי פרובינציות מגרוזיה, כיווצה אותה לקצת יותר מחצי שטחה, וסיפחה למעשה את כל השאר (אבחזיה ודרום אוסטיה הן "מדינות עצמאיות", שוונצואלה, ניקרגואה ונאורו מכירות בהן, אבל אחיזת העיניים מחוורת לעיני כול). התעשה רוסיה לאוקראינה מה שעשתה לגרוזיה? התעשה רוסיה לקייב מה שעשתה ברית המועצות לבודפשט, 1956, ולפראג, 1968? קשה להאמין, אבל לא קשה להעלות על הדעת.

ולדימיר פוטין ישב זמן מה על זרי הדפנה של הצלחתו למנוע הסכם התאגדות בין אוקראינה לאיחוד האירופי, בסוף השנה שעברה. זרי הדפנה נבלו, ועכשיו, בעצם ימי התהילה בסוצ'י, הוא צופה באפשרות שאוקראינה תקפוץ אל זרועות אירופה. פוטין אינו איש הנוטה למחות את הרוק מלחייו, ולחייך. הוא חושב שהאינטרס העליון של רוסיה הועמד בסכנה. הוא חושב שהמערב ארגן הפיכה. הוא חושד שהמערב ינסה לארגן הפיכה כזאת גם בתוך רוסיה. הוא יכול להעניש את אוקראינה בענייני אנרגיה ופיננסים, עד שלא תהיה לה ברירה אלא לחזור למוטב. הוא יכול להעניש את הדמוקרטים החלשים בתוך רוסיה עצמה. והוא יכול להחליט לרקוע ברגלו, ולצאת לקרב חדש בפולטבה. ולדימיר הגדול? מי יודע מה חולף במוחו של האיש הזה, הסבור שהגורל עצמו הטיל עליו להציל את רוסיה.