יוסף אברמוביץ סוגר חשבון עם הביורוקרטיה הישראלית

בניגוד לרוב אנשי העסקים הישראלים, שמעדיפים בשנים האחרונות להתרחק מתקשורת כמו מאש, את יוסף אברמוביץ דווקא היה קל מאוד להשיג לראיון. והעובדה הזאת רק מצטרפת לכך ששום דבר אצלו לא דומה למקובל בין עמיתיו: לא הרקע המקצועי, לא המשפחה, לא הפתיחות ובוודאי לא ההתנהלות העסקית.

אברמוביץ, שעלה לישראל מארצות-הברית לפני קצת יותר מ-7 שנים, מתגורר בשכונת בקעה בירושלים עם אשתו, הרבנית הרפורמית סוזן סילברמן, וחמשת ילדיהם ששניים מהם - בני העדה האתיופית - מאומצים. בקשת הראיון נענתה מיידית בהזמנה לשבת כדי "להכיר את המשפחה" ו"לפגוש אנשים". מתברר שמדי שבת, מהצהריים המוקדמים ועד השעה שלוש ("אז הוא הולך לישון", צוחקת אחת מבנותיו), מגיעים לבית חברים ומכרים מתחנות שונות בחיים. בשבת האחרונה היו אלה שני חברים שהיו שותפים גם לתקופת אקטיביזם של אברמוביץ; יחד הם הפגינו למען שחרור אסירי ציון, נגד האפרטהייד, בעד העלאת יהודי אתיופיה ועוד ועוד.

כיום שלושתם חיים בישראל ועושים עסקים; יעקב נר-דוד, הוא יזם שהיה מנהל שותף בג'רוזלם קפיטל, לאחר מכן רשם אקזיט עם דלתא 3 (סטארט-אפ ירושלמי שפיתח טלפוניה דרך האינטרנט), וכיום שותף בסטארט-אפ בשם זולה שעוסק בתקשורת קבוצתית, וביקב עמק יזרעאל בקיבוץ חנתון. אלי וורטמן (בתמונה לצד בן נר), היה שותף ב-JVP של אראל מרגלית, עבר לבנצ'מרק, והקים את יקב בת-שלמה. השניים האלה, מספר אברמוביץ, הם אלה ששכנעו אותו לעלות לישראל ולעסוק ביזמות אחרי שהסבירו לו עד כמה המיומנויות שרכש כאקטיביסט דומות לאלה הנדרשות מיזם.

איפה בדיוק הדמיון? אברמוביץ' אומר שכמו במאבקים פוליטיים, גם עתה הוא לוחץ על גורמי ממשל, רק שהפעם על מנת לקבל היתרים ורישיונות למיזמי האנרגיה שלו; בין אם זה במסגרת חברת האנרגיה הסולארית הישראלית, ערבה פאוור בקיבוץ קטורה (שאותה ייסד, כיהן כנשיאה וכיום הוא חבר דירקטוריון ומחזיק באחוזי בעלות קטנים), ובין אם במסגרת החברה הגלובלית - גיגהוואט (שבה הוא מכהן כנשיא ומחזיק באחוזים מהבעלות), הפועלת בישראל באמצעות חברת אנרגיה גלובל (שבה הוא בעל השליטה ומכהן כמנכ"ל), ומקדמת פרויקטים של אנרגיה סולארית ברחבי העולם. הראשון שבהם, ברואנדה, אמור להתחיל לפעול בעתיד הקרוב מאוד.

לנצח את הק.ג.ב

משרדי חברת אנרגיה גלובל באזור התעשייה בתלפיות שבירושלים הם חלל צבעוני גדול ופתוח, שבו פזורות כורסאות עגולות וצבעוניות בסגנון משרדי גוגל. על הקירות תמונות של אברמוביץ במאבקיו השונים, תמונה של כפר היתומים ברואנדה שבו הוקם השדה הסולארי הראשון מחוץ לישראל ופוסטר ענק של כדור הארץ, שעל-פניו נעוצות סיכות המסמנות את הפרויקטים של גלובל בעולם הרחב. מחוץ לחלל הגדול, בר לאכילה על טהרת הצמחונות, וגם מכונת כביסה. "כדי לכבס את המגבות. אנחנו ירוקים", מסביר אחד השותפים בחברה.

קרני השמש היכו באברמוביץ בעוצמה ב-2006 כשהגיע כעולה חדש מארצות-הברית לקיבוץ קטורה בערבה. הוא היה אחרי תקופת עבודה מאומצת בחברת מולטימדיה בבעלותו, ובמקביל הוא ורעייתו בדיוק סיימו את תהליך אימוצו של בנם השני, לאחר שהראשון "רצה אח שנראה כמוהו". "בעיקר רצינו שקט", הוא מסביר את הבחירה הלא שגרתית בקיבוץ בערבה.

אבל השקט לא נמשך הרבה זמן. אברמוביץ: "ביום הראשון הבנתי שיש הרבה שמש וקשה להאמין שקטורה לא עשתה משהו עם זה; ביום השני הבנתי שכל הערבה והנגב לא עשו שום דבר עם זה; וביום השלישי - שכל מדינת ישראל לא עושה עם זה שום דבר".

לרעיון להפיק משהו טוב מהשמש רתם אברמוביץ את חבר הקיבוץ, אד הופלנד, הולנדי במקורו, שהגיע לקיבוץ כמתנדב, התחתן עם ישראלית ונשאר. אברמוביץ הכיר אותו מתקופה קצרה שעשה בקטורה בצעירותו ומתהדר בכך שהיה אחראי על הקייטרינג בחתונה של הופלנד בקיבוץ. במהלך השנים הוביל הופלנד הקמת כמה וכמה חברות קיבוציות בדרום, בהן אלגטק טכנולוגיס וארדג.

מגויס אחר לרעיון היה דיוויד רוזנבלט, איש עסקים מניו יורק, שאברמוביץ לא הכיר, אך התחבר אליו דרך חברים בתנועת הנוער יהודה הצעיר שבה היה פעיל. "לנו, העולים החדשים", הוא מסביר את פשר הקשר, "אין את הנטוורקינג שיש לצברים מבית הספר, מהצבא וכו'. אז יש לנו את הנטוורקינג של תנועת הנוער שבה היינו פעילים".

בישראל לא היה אז אף שדה סולארי, וגם לא ניתנו רישיונות להקמת שדות כאלה. "אף אחד אפילו לא ידע איך לבקש", נזכר אברמוביץ. "זה היה כל-כך מסובך, וגם מאוד יקר. אל גור (סגן נשיא ארצות-הברית לשעבר ופעיל מרכזי בתחום איכות הסביבה, ה' מ' וע' ב') העריך שהמחיר יצנח ואני האמנתי לו. אתן לך דוגמה: המודל העסקי הראשון שלנו קבע שהמחיר למגוואט מותקן הוא 8 מיליון דולר. כשבנינו את השדה הראשון בקטורה זה ירד ל-4.8 מיליון דולר למגוואט, והיום זה עומד על 2 מיליון דולר. היה לנו הרבה מזל כי ארגנו את עצמנו בדיוק בזמן שהמחירים נפלו, וכשהפקת חשמל כבר הייתה כדאית, היינו מוכנים לזוז".

הסביבה הייתה מאוד ספקנית ביחס לפרויקט. "אמרו לי, אתה נאיבי, אתה אמריקאי, אתה קיבוצניק, לא תצליח במלחמה. זה לא התקבל על דעתי. נלחמתי מול ברית המועצות, הייתי מומחה בלהוציא אנשים מהכלא הסובייטי ולהביא אותם לארץ. אז לכל האנשים האלה הייתי עונה 'הצלחנו מול הק.ג.ב, לא נצליח לשנות כמה חוקים במדינת ישראל?'. בעיני הצברים זה היה משוגע. היו 24 משרדי ממשלה שהייתי צריך לעבור. איטס אואפול. חשבתי שזה ייקח חצי שנה ורק כשהיא הסתיימה הבנו - אני ואשתי - שזה יהיה מסע ארוך".

- וכמה זמן נמשך המסע הזה?

"חמש שנים של מאבק".

- לא חשבתם לוותר?

"האמנתי שבסוף ישראל תעשה את הדבר הטוב והנכון. למזלי, היו לי שותפים חכמים. הם עשו את הביזנס והתפקידים שלי היו יחסי ממשל ופעולה מול הרשויות".

- בגלל הניסיון שלך כאקטיביסט?

"בדיוק. זה דומה. הניסיון במאבקים היה יתרון. אפשר להעלות אלפי יהודים, ואי-אפשר לעשות אנרגיה סולארית? רק לי היו הנאיביות וגם הצלחה במאבקים פוליטיים. שתיהן ביחד היו שילוב מיוחד שהקיבוץ ראה, ודייויד רוזנבלט ראה, ותודה לאל שהצלחנו".

באפריקה קל בהשוואה לישראל

הגיוסים הראשונים לפעילות של ערבה, היו ממשפחה ומחברים. בארצות-הברית, לא בישראל. "בישראל קיבלנו אפס", משחזר אברמוביץ. "למרות שביקשנו בסך-הכול 50-25 אלף דולר מכל משקיע. כולם היו ציניים".

בלית ברירה, חצה את האוקיינוס לארבעה סבבי גיוס בארצות-הברית, שהצמיחו 3 מיליון דולרים. נקודת המפנה המשמעותית הייתה כשסימנס השקיעה ב-2009 15 מיליון דולרים בחברה. בהמשך, השקיעה גם קק"ל כ-3 מיליון דולרים, ובנק הפועלים העמיד אשראי של 80 מיליון שקלים. בסך-הכול הושקעו עד כה בערבה למעלה מ-300 מיליון דולרים, שגויסו מכ-120 משקיעים ומלווים. הבעלות נחלקת כיום בין סימנס (40%), קק"ל (10%), אברמוביץ, קיבוץ קטורה וקבוצת משקיעים יהודים אמריקאים, שמחזיקים כל אחד באחוזים קטנים. "הם כולם", מתייחס אברמוביץ למשקיעיו, "מאוד שמחים היום. לערבה היה שווי צנוע, והיום השווי שלה פחות צנוע".

אברמוביץ לא רוצה להתייחס במפורש לשווי אולם הערכות מקובלות נעות סביב כמה עשרות מיליוני דולרים.

- אבל זה על הנייר. המשקיעים בדרך כלל שמחים כשהם מקבלים דיבידנדים או כשהמניה קופצת.

"בתחילת השנה הבאה אנו מצפים שיהיו דיווידנדים למשקיעים, וכמובן השווי של החברה עולה בכל פעם שמחברים עוד פרויקט".

- חשבתם על הנפקה?

"אני לא מתחייב, אבל אגיד שאד הופלנד (כיום יו"ר החברה) ודייויד רוזנבלט (סגן היו"ר) עם הצוות, בודקים הרבה אפשרויות איך לקדם את העסק כדי שיהיה טוב לכל המשקיעים. הם יודעים מה הם עושים. אני יודע איך לזהות שוק מאוד מוקדם - לפעמים עוד לפני שהשוק יודע שהוא שוק - ואיך לפתח אותו. אבל זה היה מאוד קשה, ועדיין קשה, כי אין לנו אופק".

- למה אין אופק?

"יש לערבה כמעט 50 פרויקטים מתוכננים שחתמנו עליהם, בהיקף כולל של כמיליארד דולר, אך עדיין אין להם רישיונות. אני מדבר על 50 פרויקטים עם בעלי קרקעות - קיבוצים, מושבים, ובדואים - אבל למדינה אין מסגרת של מתן רישיונות לפרויקטים כאלה. אני אפילו לא יודע אם הם יתנו. וזה לא בסדר. אנו שיחקנו לפי כללי המשחק והם תמיד מנסים לשנות את כללי המשחק".

- איך מנסים לשנות?

"למשל, כל התחום נבנה על כך שמי שמגיע ראשון, מקבל ראשון: פירסט קום, פירסט סרבד. ערבה פאוור שמה המון כסף על היכולת להעמיד הרבה פרויקטים בתור. אבל עכשיו הם לא מבטיחים שבעתיד זה יהיה ככה. מה זה? רפובליקת בננות או מדינה רצינית? באפריקה אני רואה שמה שהם מחליטים הם עושים. בישראל עושים דברים שיוצרים אי ודאות. זו הסיבה לכך שרק 2% מהאנרגיה של מדינת ישראל הם מאנרגיות מתחדשות. זאת בושה".

- ובמערב אירופה, לשם ההשוואה?

"יש שם יעד של 20% עד 2020, וגרמניה ועוד מדינות כבר הגיעו אליו. בישראל היעד ל-2020 הוא רק 10%".

כיום מחזיקה ערבה ב-23% מהרישיונות להקמת שדות סולאריים בישראל, והיא הגוף הגדול ביותר בין מחזיקי הרישיונות. היא קשורה בהסכם לאספקת אנרגיה לחברת חשמל, עם התחייבות למשך 20 שנה. המחיר המשולם השתנה בהתאם למחירי הפנלים שירדו. בתחילת התקופה התחייבה חברת החשמל לשקל וחצי לקילוואט שעה. מאז ירד המחיר ובשקלול כולל, אומרים בחברה, המחיר הממוצע לקילוואט שעה ירד לשקל.

השדה בקטורה מספק כיום 5 מגוואט. 5 שדות נוספים שהוקמו סמוך ליישובים יטבתה, גרופית, אליפז, מסלול ושובל - יחוברו בעוד כחודשיים לרשת הארצית ואמורים לספק יחד כ-35.5 מגוואט.

- מול חברת חשמל לא היו בעיות?

"הם צריכים הרבה אנרגיה, הם לא היו המכשול. המכשול זה יותר בצד הרגולטורי. אין אופק ליזמים ולמשקיעים וזו בעיה רצינית. אני מוכרח להוסיף שהקושי בישראל הכין אותנו לכל שוק בעולם. כשאנו מסתכלים על אפריקה, ובזמן שכל האחרים אומרים אי-אפשר, אנחנו אומרים 'יחסית לישראל, אפריקה תהיה קלה'".

- וזה באמת קל?

"יש סיכונים אחרים, אך בגלל שהייתה לנו הצלחה בישראל, למדנו הרבה על איך להתמודד עם כמעט כל מכשול ואיך לצמצם סיכון. הבאנו לאפריקה את כל מה שלמדנו מהמאבקים בישראל וראינו שיש לנו יתרון, ותודה לאל, אנו מממשים את החלום שלנו".

בכפר היתומים ברואנדה

החלום עומד להתגשם קודם כול ברואנדה, שם יחובר בחודשים הקרובים שדה סולארי שהקימה גיגהוואט בכפר היתומים אגאוזו-שלום לרשת החשמל הממשלתית בעלות של 85 מיליון שקלים. השדה יספק 8.5 מגוואט ובסך-הכול כ-8% מתצרוכת החשמל של רואנדה. בהמשך מתוכננות השקעות באפריקה בהיקף של כמיליארד שקלים.

"מי שמממן את זה, אלה המשקיעים הטובים בעולם", מתמוגג אברמוביץ ומונה ביניהם את ממשלת ארצות-הברית (במסגרת התוכנית שמוביל הנשיא אובמה להשקעה באפריקה), שנתנה מענק צנוע יחסית של כ-400 אלף דולרים. סכום דומה הגיע ממדינות האירו מסיבות דומות, והמממנים העיקריים הם שני גופים עסקיים בעלי תפיסה חברתית: הבנק ההולנדי FMO וארגון EAIF - Emerging Africa Infrastructure Fund .

"כשהתחלנו לבנות את השדה בקטורה, באו אלינו יזמים ונציגי ממשלות שונות וביקשו שנעזור להם להקים פרויקטים דומים. במשך שנתיים בדקנו 75 מדינות. אני לא חושב שיש חברה אחרת בעולם שעשתה בדיקה כזו. רצינו להבין אם יש לנו יתרון מחוץ לישראל".

הבחירה בכפר ברואנדה לא הייתה מקרית. ידידה של אברמוביץ מקטורה, אן הימן, שנפטרה לא מזמן, פעלה מאז 2006 לטובת גיוס כספים לכפר היתומים שהוקם על רקע רצח העם שהתרחש במדינה ב-1994. בשלב מסוים היא הציעה לאברמוביץ לנצל את קרקעות הכפר לטובת מיזם אנרגיה כך שהכפר יוכל להפיק רווח כלכלי מכך.

זה המקום לציין כי בחלוקת העבודה בין אנרגיה גלובל לגיגהוואט, אנרגיה גלובאל היא זו שמגייסת את הכסף ומקיימת את בדיקות ההיתכנות עבור גיגהוואט שמקימה אותו. את הפרויקט ברואנדה הוביל חיים מוצן, שותף בגיגהוואט, בוגר מינהל עסקים מהרווארד וטייל ותיק באפריקה. כשחבר לאברמוביץ, הוא מספר, הרעיון היה שיחפש פרויקטים באפריקה ולשם כך נבדקה היתכנות בכ-8-7 מדינות.

- למה רואנדה?

"מכמה סיבות. הראשונה היא שהם צריכים את האנרגיה. יש להם כיום 113 מגוואט שנחלקים בין 11 מיליון בני אדם, בעוד שבישראל לשם השוואה, מדובר בכ-13 אלף מגוואט ל-8 מיליון איש. למעשה, רק ל-18% מהאוכלוסייה שם יש חשמל.

"הסיבה השנייה היא שכמחצית מהאנרגיה שלהם מגיעה מדיזל, וזה גם יקר וגם מזהם, ושלישית היא שרואנדה היא מקום מאוד ידידותי לעסקים. אנחנו מתנהלים שם מול אנשים ישרים ומקצועיים ומצאנו שם פרטנרים טובים."

העניינים התפתחו במהירות מאוד לא ישראלית: מוצן הגיע לרואנדה במארס 2012 ובסוף אותה שנה הגיש בדיקת היתכנות לממשלה הרואנדית. בינואר לפני כשנה הממשלה אישרה את התוכנית, ובקיץ שעבר נחתם ההסכם, שבו מתחייבת ממשלת רואנדה לרכוש את החשמל במשך 25 שנה. בימים אלה החלה בניית הפרויקט ובקיץ הקרוב הוא יחובר לרשת החשמל הרואנדית.

אברמוביץ: "היתרון שלנו זה הראשוניות. החלטנו לתקוע יתד במזרח אפריקה, במערב אפריקה, בדרום אפריקה וגם באיים ברחבי העולם. מה שקרה בערבה פאוור, זה שהיינו ראשונים. אחרים למדו מה עשינו ואיך עשינו את זה, ונכנסו לעסק (הכוונה בין היתר לשיכון ובינוי ולפז סולאר שהקימו אחרי ערבה פאוור פרוייקטים משלהם, ה' מ', ע' ב'). עכשיו אנחנו צריכים לזוז מאוד מהר, כדי לבנות בעוד מקומות באפריקה, לפני שייכנסו אחרים".

אברמוביץ שב לאחרונה מכינוס באחוזה של המיליארדר ריצ'רד ברנסון באחד האיים הקאריביים, שאליו הגיעו ראשי ממשלה של 10 מדינות באזור. החברות שבהן הוא מעורב התחייבו, יחד עם ברנסון, להשקיע כ-50 מיליון דולר, כדי להפיק אנרגיה סולארית. אברמוביץ: "חברות הנפט, הגז והפחם שמספקות את האנרגיה ברחבי העולם, קובעות את כללי המשחק ומרוויחות מהכללים האלה, שנותנים חשמל, אבל הורסים את כדור הארץ. אז אנחנו באים עם טכנולוגיה טבעית ובונה ומראים שיש דרך אחרת ויותר טובה. מה שגוגל עשתה במנועי החיפוש, אנו מנסים לעשות באנרגיה הסולארית".

הכישלון בבטר פלייס

אברמוביץ, 50, נולד בבוסטון. כשהיה בן 5 עלו הוריו לישראל, אך ב-1972 חזרה משפחתו לבוסטון. הוא למד לתואר שני בעיתונות באוניברסיטת קולומביה, נשאב לאקטיביזם ובמסגרת פעילותו נגד האפרטהייד, הכיר את אשתו, סוזן, ילידת ניו המפשיר, ואחותה של הקומיקאית שרה סילברמן, שהיא אגב, אחת המשקיעות שלו. בזכותה גם הצליח להיפגש עם נשיא המדינה, שמעון פרס, "שמאוד אוהב את שרה". אגב, שחקנית אחרת שמשקיעה בחברות של אברמוביץ היא קרן מור הישראלית.

בשנים שלפני העלייה לישראל התפרנס אברמוביץ מחברת מולטימדיה שהקימה אתרי אינטרנט בנושאים יהודיים. בין היתר הקים את האתר "מיי ג'ואיש לירנינג" עבור אדגר ברונפמן ז"ל, וכן את אתר האינטרנט של פרויקט תגלית, שיזם האח, צ'רלס ברונפמן, יחד עם מייקל שטיינהארט. סוזן כיהנה כרבה רפורמית בארצות-הברית ולאחר העלייה הצטרפה לנשות הכותל והייתה בין מובילות המאבק לזכות תפילה ברחבת הכותל, מה שהוביל גם למעצרה באחת ההפגנות. במשפחה מספרים בקריצה שרק לאחרונה היא גם זכתה בתואר לא רבני במיוחד לאחר שהוכתרה באתר אינטרנט שעוסק בארוטיקה יהודית (וכן, יש דבר כזה) לאחת מעשרת הרבנים הסקסיים בעולם.

על רקע פעילותו של אברמוביץ למען העלייה מאתיופיה, ולאחר שלבני הזוג נולדו כבר שתי בנות (בהמשך נולדה השלישית), הם החליטו לאמץ ילד בן העדה. על פעילותו הוא מספר שב-1998, ולאחר שמדינת ישראל הודיעה כי לא נותרו עוד מבני הקהילה להעלות, הוא טס לאתיופיה וכינס רבים מבני העדה לצילום משותף (ראו בעמוד הקודם), שימחיש עד כמה רבים הממתינים לעלייה. בעקבות הצילום, הוא אומר, ישראל פתחה מחדש את שעריה. "כשמגיעים למדינה כמו אתיופיה, רואים את העוני ורואים את הצרכים, אז מחליטים לאמץ, זה היה מאוד טבעי".

לפני כשנה וחצי נבחר אברמוביץ על-ידי רשת הטלוויזיה CNN לאחד מששת החלוצים הירוקים הבולטים בעולם, אך ניסיונו לפרוץ את תקרת האנרגיה הירוקה באמצעות רכישת בטר פלייס, כשל.

לשם הרכישה הוקמה חברה בשם סאנרייז, שבעקבות הפירוק זכתה בבעלות על בטר פלייס ואף הפעילה אותה לפרק זמן קצרצר. בסיומו בוטלה העסקה על-ידי בית המשפט בשל אי העברת כספים שעליהם התחייבה סאנרייז. לאחר ביטול העסקה, פנו המשקיעים בסאנרייז לבית המשפט נגד המנהלים המיוחדים של בטר פלייס.

"בטר פלייס זה הכישלון היחיד שלי ב-30 שנה של פעילות", אומר אברמוביץ וטוען כי המפרקים הפרו את ההסכמים ולכן עליהם להחזיר לו את הכספים שכן העביר. "אם בית המשפט יחליט שהמפרקים הפרו את ההסכמים, וגם יכריח את בעלי המכוניות לשלם את מה שהם חייבים (בגין החלפת סוללות וטעינה בתקופה שבה סאנרייז הפעילה את החברה, ה' מ' וע' ב'), אני אהיה חופשי. אני הייתי הפראייר הציוני הירוק שלא נכנס למען הרווחים אלא במטרה לעזור לנהגים להפעיל את העסק".

- אז מה קרה שם?

"אני יודע איך לגייס כספים בשביל ביזנס טוב, חלוצי וירוק. הוכחתי את עצמי בערבה פאוור והוכחתי את זה באפריקה. אני תמיד מצליח כשיש לי שותף ממשלתי אמין, מקצועי ותומך. היו לי משקיעים בשביל בטר פלייס, אבל זה היה מותנה בדבר אחד - שנקבל את כל הנכסים של בטר פלייס. מבחינתי זו הייתה רק שליחות, וגם התחייבתי שאם יהיו לי רווחים אני אתרום אותם לארגונים סביבתיים. היו לי משקיעים שההשקעה שלהם הייתה מותנית בכך שנקבל את כל הנכסים.

"משרד התחבורה, בכל פעם שהלכנו לאסוף את המכוניות בנמל (הכוונה למכוניות חשמליות שהוזמנו מרנו, ה' מ' וע' ב') - 350 מכוניות - עצר אותנו. המשקיעים התחילו לחשוש, ואז המפרקים ביקשו תשלום לפי לוח התשלומים המובטח. היו לי את המשקיעים, אבל הם אמרו שיתנו את הכסף כשיקבלו את הרכבים. ואז המפרקים הלכו לבית משפט, פוצצו את כל העסק וויתרו על הדיל הכי טוב שהם קיבלו עד היום, דיל שהיה מכסה חובות כלפי הרבה מהנושים. בסופו של דבר, הם קיבלו גרושים למען הנושים, וזה אות קלון למדינת ישראל".

נציין בסוגריים שבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, דחה באחרונה את טענותיו של אברמוביץ בעניין זה, ואיפשר למנהלים המיוחדים לחלט את הערבויות שמסרה החברה לעסקה. השופט, אילן שילה, קבע כי המנהלים המיוחדים - עורכי הדין שאול קוטלר וסיגל רוזן-רכב, פעלו באופן נמרץ כדי לסייע לחברה בשחרור כלי הרכב, אך החברה היא שכשלה בטיפול בשחרור, והאחריות מונחת לפתחה. השבוע ערער אברמוביץ לעליון.

חזרה לאברמוביץ: "מה פתאום? מי משלם על נכסים שלא מקבלים? מה שקרה זה שהמדינה רצתה להרוג את בטר פלייס ולא היה חשוב לה מי הבעלים. והיא הצליחה. חשבתי שבאתי כדי להציל את השם הטוב של מדינת ישראל בתחום הקלינטק, ואולי יבואו לקראתנו, אבל במקום זה הרגו את בטר פלייס. אברמוביץ לא יודע איך לגייס כספים? לא יודע לגייס 25 מיליון שקל בשביל בטר פלייס? בשביל הפרויקט באפריקה גייסתי 85 מיליון שקלים. כשיש לי שותף, שהוא מדינה אמינה, אני יודע לגייס. אני יודע איך לגייס כספים אם יש מדינה אמינה ומקצועית שעומדת מולי; אני הרבה יותר מעריך את המקצוענות של ממשלת רואנדה מאשר את החובבנות של ממשלת ישראל".

- למרות החובבנות, אתה נשאר וממשיך לעשות עסקים.

"בסך-הכול אני ציוני. חשוב לי שפה בירושלים אנו נעזור למשקיעים להרוויח. אני מחפש 4 בוטם ליינס: אחד - למשקיעים. המשקיעים שלנו הם מאוד חכמים. דבר שני - ערך חברתי הומניטרי. דבר שלישי - ערך סביבתי, ורביעי - לעזור לשם הטוב של מדינת ישראל בעולם. ואיזה יופי שאנחנו מצליחים בזה".

היה רוצה להיות נשיא

המאבקים הציבוריים שניהל אברמוביץ החלו בעת שהיה סטודנט באוניברסיטת בוסטון, באמצע שנות ה-80. זה קרה לאחר שנבחר ליו"ר התאחדות הסטודנטים היהודים והוביל את הארגון למאבקים שונים. כיום הוא לא פעיל, אבל אם תשאלו אותו, מה התפקיד הפוליטי שבו הוא חושק - אף שלכאורה אינו פוליטי - הרי שמדובר בתפקיד נשיא המדינה.

- נשיא? לא קצת רחוק ממך?

"אני מאמין שיש פער מאוד גדול בין הציפיות של אזרחי המדינה והעולם היהודי לבין מה שמחפשים כיום בנשיא. אני מפחד שיבוא שוב מישהו כמו קצב, ותודה לשמעון פרס שהעלה את הכבוד שנותנים למשרה הזאת. חברים שדיברו איתי חושבים שיש מקום לשנות את השיח הציבורי סביב הנשיא".

חזרה לעבר הפוליטי-אקטיביסטי של אברמוביץ. בשנות השמונים היו אלה בעיקר פעולות למען יהודי ברית המועצות, כולל הפגנה בשנת 1987 שארגן אברמוביץ ושהתרחשה במקביל ב-23 מדינות במחאה על מניעת יציאתם. הוא עצמו הפגין בוושינגטון ואף נעצר. במסגרת אותם אירועי מחאה, אברמוביץ גם שבת רעב במשך שבועיים למען אסיר ציון אלכסי מורז'נקו שנעצר יחד עם קבוצה שניסתה לחטוף מטוס בלנינגרד ולברוח באמצעותו לישראל. מורז'נקו שוחרר באפריל 1988.

בהמשך הנהיג אברמוביץ מאבקים להעלאת יהודי אתיופיה. בין היתר במסגרת המאבק הוא יזם בסוף שנות השמונים עצומה שבה נאספו 35 אלף חתימות, שהוגשו לסגן נשיא אתיופיה.

בתחילת שנות ה-90 הוא היה פעיל גם למען העלאתם של יהודי תימן האחרונים ובאמצע אותו עשור חזר לעסוק ביהודי אתיופיה, כולל הפעלת לחץ על ממשלת ישראל באמצעות התמונה (ראו בעמוד הבא). מאבק אחר שבו הוא גאה היה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, שכלל ארגון חרמות על המדינה והפגנות.