שיכרון חושים: חג אלת הים בבאהיה שבברזיל

התעוררתי עם שחר לקול תיפוף קצבי עמום ומונוטוני ורעש של זיקוקים ופיצוצים. זה היה סימן שכבר החלו ראשוני החוגגים להניח מנחות בים עבור ימנז'ה, אלת הים, מלכת המצולות הכחולות-ירוקות. היא גרה על קרקע הים ומדי פעם עולה אל פני הגלים כדי לצוד לה חתן חדש, לקחת אותו לחיות איתה בין הדגים. "יום השני בפברואר, יום חגיגת הימנז'ה, אני רוצה להיות הראשון לברך אותה", כך שר דוריבל קאימי, מגדולי הזמרים בבאהיה, איש סלבדור, שמרבית שיריו עסקו בים ובדייגים. שירו המוכר ביותר אפילו תורגם לעברית: "מתוק למות בים".

קאימי כבר לא איתנו, והבוקר סוגד אחר של ימנז'ה מנעים לה זמירות: קרליניוס בראון, זמר פופולרי בברזיל, מלווה בלהקת המתופפים שלו, צועד לעבר הבית הקטן בקצה הגבעה, מקדש מעט לאלה, שנקרא "הבית של ימנז'ה". לקרליניוס יש מסורת: בכל שנה בתאריך הזה הוא מגיע עם שחר להניח מנחה לאלה, נותן שואו עם המתופפים שלו ונפגש עם כוהנות הקנדומבלה, הדת העממית של ברזיל.

בארבע בבוקר כבר השתרך נחיל של אנשים לאורך חוף ריו ורמליו. פעם הייתה ריו ורמליו מושבת דייגים ליד סלבדור. כיום זו שכונה בעיר. זו השכונה שבה התגורר הזמר דוריבל קאימי, וגם הסופר ג'ורג'יו אמדו, ששאב ממנה השראה לסיפורים שלו על הדייגים ועל הטיפוסים הצבעוניים. גם חגה של ימנז'ה מופיע בספריו.

התופים לא נחו לרגע. זו לא סתם מוזיקה - תפקידם של התופים ליצור קשר בין העולם הזה לעולם הרוחני, בין האדמה לעולם הישויות שמעבר. מאמינות ומאמיני קנדומבלה התקבצו במעגלים כשהם לבושים בלבן ובתכלת, הצבעים של ימנז'ה, כמו הים וקצף הגלים. הכוהנות לבשו שמלות לבנות תפוחות וטורבנים על ראשיהן. קולות השירה והתופים לא פסקו לרגע.

כולם רקדו ושרו שירי הלל לימנז'ה. נשים נכנסו לטראנס ונענעו ראשיהן מצד לצד כמו אחוזות דיבוק. רבים אחרים עמדו בתור לקבל ברכה ולעבור ניקיון רוחני מידי הכוהנות ועוזריהן.

ככל שחלפו השעות, המקום הלך והתמלא בזרם בלתי פוסק של אנשים - תושבי העיר סלבדור שבמדינת באהיה שבברזיל, אורחים מחוץ לסלבדור וגם תיירים מרחבי העולם. השנה נפל החג ביום ראשון, היום החופשי למרבית התושבים, ונראה ש"כולם" הגיעו לחגוג סוג של קרנבל. הבירות נשפכו כמים, חם, שמש, מוזיקה טובה וחום אנושי. ברזיל במיטבה.

זו שלנו, זו גם כן

לא רק מאמיני קנדומבלה מתקבצים על החוף. רבים מהם הם נוצרים טובים, שהולכים לכנסייה ומאמינים בישו, אבל זה לא מפריע להם להשתתף גם בפולחן העממי ולהגיש מנחה לאלת הים ולאלים אחרים של דת הקנדומבלה. זוהי האמונה שהביאו איתם האפריקאים שהובאו כעבדים לברזיל, מעורבת בנצרות שכפו עליהם האדונים הלבנים. סלבדור היא העיר הכי "שחורה" בברזיל. לנמל שלה הגיעו ספינות העבדים, ושם נשארו מרביתם. סלבדור הפכה לעיר שנמצאים בה הכי הרבה שחורים מחוץ לאפריקה, והאווירה בהתאם - האוכל מושפע מהמטבח האפריקאי, המוזיקה היא אפרו-ברזילאית, וכמובן הקנדומבלה הנוכחת מאוד בעיר.

לפי הקנדומבלה, לכל אדם יש אורישה (ישות, אנרגיה), שמלווה אותו מאז הולדתו ושומרת עליו במהלך חייו. כך הם מכנים את האנרגיות שלפיהן הם חיים, אנרגיות של הטבע. לכל אורישה יש מאכל, משקה וצבע שאהובים עליו, תכונות משלו, יום בשבוע, תאריך בפסטיבל שנתי, לבוש אופייני ותחום שליטה משלו. המאמינים נוהגים להעניק אוכל ומנחות לאורישס הספציפיים שלהם ולהדליק נר בצבע המתאים לאותו אורישה.

הלבנים התייחסו לאמונות שהביאו איתם השחורים כ"עבודת אלילים", ובמשך שנים רבות נערכו הפולחנים במחתרת. העבדים נהגו להתפלל ביום בכנסייה ובלילה לאלים הוותיקים, וכך נולדה הסינתזה בין שתי הדתות, כשלכל אורישה יש מקביל קדוש בדת הנוצרית. אוגון אל המלחמה התמזג עם ג'ורג' הקדוש הורג הדרקון. יאנסה, שגם היא אורישה לוחמת, התאחדה עם סנטה ברברה. האל האפריקאי אושלה, בורא העולם - עם ישו, וימנז'ה אלת המים המלוחים היא האימא של כולם, מקבילתה של הבתולה מריה. גם תאריך חגה של ימנז'ה אינו מקרי - ה-2 בפברואר, יום חגה של האלה, הוא גם יומן של חגיגות מריה, המתקיימות בתחילת פברואר, ארבעים ימים לאחר לידתו של ישו, והקתולים קוראים לו חג הטהרה.

ימנז'ה היא האלה הפופולרית ביותר, בעיקר בבאהיה. המעניין הוא שבאפריקה ימנז'ה לא הייתה האלה החשובה ביותר. חשיבותה עלתה דווקא בברזיל. לא קשה להבין למה: אומה השוכנת על החוף, ורבים מאנשיה דייגים, שיוצאים בסירות רעועות לים הפכפך, חולקים כבוד למלכת הים, זו שמחוללת את הסערות. ימנז'ה לבושה בתכלת ושמלתה רקומה בצבעי לבן וכסף. היא דומה לבתולת ים, סירונית. יש לה שיער ארוך שחור, לראשה כתר וכוכב בצבע כסף. היא אמם של כל אלה שגרים ליד הים ומתפרנסים ממנו. לפעמים היא גם מאהבת.

בפולקלור הבאהייני מספרים על דייגים ומלחים שטבעו - וימנז'ה לקחה אותם אליה. בספריו של הסופר הברזילאי ג'ורג'יו אמאדו נפרס עולמם הקשה של הדייגים, של המלחים ושל הנשים המחכות, המתפללות אליה שתחזיר אליהן את הגברים שלהן. אבל בבאהיה יודעים שלא רק תפילות יעשו את העבודה. כמו באפריקה, מביאים גם מנחות ומתנות כדי להודות לאלה על שהביאה להם יבול דגה, ובעיקר על כך שהחזירה אותם בשלום הביתה.

דברים שימנז'ה אוהבת

התור הארוך המשיך להשתרך, בדרכו להגיע לבית הקטן שעל קצה הגבעה, ביתה של ימנז'ה. נראה כאילו כל העיר לבושה לבן ותכלת, יש כאלה שמניחות כתר על הראש. אף אחד לא מגיע בידיים ריקות, אלא עם פרחים ביד, סלסילה מקושטת או תיבה מלאה כל טוב, בדברים שימנז'ה אוהבת: בושם, פרחים, בובות, אודם, לק, סיכות יפות לשיער וכדומה. על הכול מתיזים בושם לבנדר למען אנרגיה טובה. המאמינים הרציניים בקנדומבלה מביאים לה את המאכל האהוב עליה - דייסת אורז עם סוכר, שמים פרח מעל ומניחים על אבן קרוב לגלים.

חלק ממגישי המנחות מניחים אותן על החוף, ממתינים שהגלים ייקחו אותן איתם. הגלים הם שערות ראשה של האלה, ואם יחזירו את המנחות אל החוף, צפויה לבאהיינים שנה רעה, סימן שהמנחות לא התקבלו. ידידי בנין הגיע לבוש במכנסיים לבנים ורצועת בד לבנה קשורה באלכסון על החלק העליון של גופו, כולו אחוז התרגשות. בידיו החזיק את הקערה של דייסת האורז שהכין בלילה הקודם. הוא נשכב על הסלע בכל גופו הארוך, והניח את הקערה. מיד הגיע גל וחטף אותה. בנין חייך. פניו זרחו והוא היה מאושר. "היא לקחה את זה מיד, ראית?", קרא אליי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הניח מנחה. בתקופה זו של חייו הוא נמצא בשלבים מתקדמים לקראת הפיכתו לחלק מקהילת הכוהנים של הקונדומבלה.

יש כאלה המעדיפים שלא לשלח את המנחה עם הגלים, אלא להביא אותה אל פתח הבית. שם יעמיסו את המתנות על סירות המחכות בסמוך, ובמשט חגיגי יסיעו את המנחות ללב ים. ליד הבית סוכה גדולה ובה סלסילות ענק. בכל רגע התמלאה עוד סלסילה, וידיים שריריות מיד שלפו אותה מהסוכה כדי להעבירה אל הסירות. בסביבות השעה שלוש עליתי על גג בית מלון, כדי לראות את כל הסירות העמוסות במנחות מתחילות לשייט לאותה נקודה, שבה שופכים את המתנות לים. לאמונתם, שם יש בור ענק שיכול להכיל את כל הדורונות, כדי שהמתנות חלילה לא יחזרו לחוף. כולם חיכו לגאות. גם אלה שהניחו מנחות ממש על החוף קרוב לגלים.

בשעה שלוש וחצי בערך החלו פיצוצים של זיקוקי דינור בשמיים, וסירות המשוטים יצאו לדרכן. האנשים בחוף רעשו וגעשו בהתרגשות, ואני מלמעלה, מביטה בסירות המשוטים שהשתלבו במשט מרהיב עם עוד סירות, אוניות קטנות ויאכטות, שהגיעו ללוות את המנחות בדרכן לימנז'ה. המתח גבר כשהן הגיעו לנקודה מסוימת. הן שטו בסיבוב, ואז השליכו את המתנות ללב ים. תם הטקס. עייפים ומזיעים פנינו ללכת, מפלסים את דרכנו ברחוב צפוף, שיכור ומיוזע. הצלחנו איכשהו לצלוח את נהר האדם השוצף הזה שלא הפסיק לנוע לקצב התופים, מעגלים-מעגלים של מתופפים ושל מחוללים. ובתוך הבתים ועל המרפסות אכלו כולם פיג'ואדה, החמין הברזילאי, שגם הוא, באופן מסורתי, נאכל ביום הזה, וקיווינו עם כולם שימנז'ה תשמח במתנותיה ולא תחזיר אותן לחוף.