פוליטיקה של רחובות

איך מפילים משטר, שיש לו חזקה לגיטימית כלשהי על השלטון? יש שיטות אלמנטריות מאוד, שעבדו במרוצת המאות והאלפים. השיטה המוכרת ביותר היא חיסול פיזי של האיש העומד בראש המשטר. עבד בהחלט, אם גם לא תמיד. האמריקאים למשל קיוו לחסוך לעצמם את הצורך בפלישה מסיבית לעיראק, כאשר תקפו יעד, שבו עמד לבקר סדאם חוסיין. פספסו, פלשו, כבשו, בסוף גם תפסו.

שיטה שהתפתחה באמריקה הלטינית, והועתקה אחר כך באפריקה, היתה לכבוש תחילה את תחנת הרדיו (היחידה, עדיין בלי טלוויזיה), ולפרסם את ההודעה מס' 1 של המועצה להצלה לאומית, או משהו כזה. אם היה אפשר ללוות את ההודעה בתחיבת סכין אל צלעותיו של הנשיא המודח, מה טוב. רב-סמל סמיואל דו רצח במו ידיו את נשיא ליבריה, ב-1980, לפני שהכריז על עצמו נשיא. לימים הוא עצמו הודח, והוצא להורג באכזריות מקפיאה דם (שהונצחה על יוטיוב).

המושג "שינוי משטר" התחיל להופיע בתכיפות גוברת רק בשלהי המלחמה הקרה. רונלד רייגן הורה לסוכנות הביון המרכזית לפעול ל"שינוי משטר" בלוב, בשנות ה-80. לא כל כך הלך. יורשו, ג'ורג' בוש, שלח ב-1989 צבא אמריקאי לפנמה, כדי להחליף את הרודן הצבאי מנואל נורייגה. "שינוי המשטר" היה חלופה מהוגנת להתנקשויות, מה גם שצו נשיאותי ב-1974 הטיל איסור על רצח מנהיגים זרים (http://tinyurl.com/qhf42ft).

"אקדוחן אינטלקטואלי שכיר"

"שינוי המשטר" הצמיח כנפיים, והתחיל להעסיק מכוני-מחקר ופילוסופים פוליטיים. ג'ין שארפ, פרופ' למדע המדינה באוניברסיטת מסצ'וסטס, נעשה האידיאולוג המפורסם ביותר של "אי-אלימות אסטרטגית". זה היה איפיון מבריק של שימוש בכוח הרחוב, כדי להתנגד למשטר עריץ. בשוך המלחמה הקרה שארפ הנחיל את שיטותיו לאופוזיציה אזרחית דמוקרטית בארצות כמו סרביה, גרוזיה/גיאורגיה, קירגיזסטן וכמובן אוקראינה.

תלמידיו של שארפ, שהקימו מכון מחקר קטן משלהם בוושינגטון, הרביצו את תורתו בקהילת מדיניות החוץ האמריקאית. הם תבעו אשראי על המהפכה הכתומה של אוקראינה, 2004. טכניקות הגיוס והסיוע ההדדי שלהם אמנם השפיעו על מהלך המחשבה של מורדים בארצות קומוניסטיות לשעבר. הם ניסו להעתיק את הטכניקות לזירות אחרות: ונצואלה, איראן, זימבבווה, לימים גם מצרים.

בעל טור באתר רשת איראני, השייך למשטר, תיאר השבוע את שארפ כ"אקדוחן אינטלקטואלי שכיר של הניאו-קונס ושל הבנקאים היהודיים/ציוניים", הזוממים לחסל את "הדמוקרטיות האמתיות" בעולם. המשטר האיראני, לפני שהמציא את אופציית רוהאני, נהג להיבהל מכל רמז של התארגנות עממית. ידם של שארפ ושל ג'ורג' סורוס נראתה שם בכל הפגנה, בכל הבעה פומבית של תרעומת נגד המשטר.

נדודי השינה של פוטין

מי שסבל נדודי שינה וביעותי לילה מ"שינוי המשטר" היה כמובן ולדימיר פוטין. מהפכת הוורדים של גרוזיה (2003) וזו הכתומה של אוקראינה (2004) שיכנעו אותו, כי המערב זומם לחתור תחתיו בדיוק אותו האופן. הוא הטיל הגבלות דרקוניות על פעולתן של עמותות, זרות ומקומיות. באותו הזמן, מפלגתו עדיין נקראה "רוסיה ביתנו", מקור ההשראה לשמה של מפלגה ישראלית אחת.

ה"לא-אלימות אסטרטגית" היתה תמיד חרב פיפיות. שימוש ראשון מוצלח היה כרוך בסכנה של פיתוח הרגלים. פוליטיקה, שהוכרעה ברחוב פעם אחת, עלולה להישאר ברחוב לאורך ימים. הכיכר המרכזית נעשתה תחליף לתהליך פוליטי. אין כמובן שום דבר פסול בהפגנות, אבל ההפגנות עלולות להיות קרש קפיצה של אלימות.

במאבק הדמוקרטי יש תמיד טרמפיסטים לא-דמוקרטיים. ב-2004, למשל, כאשר המונים הקיפו את בניין הפרלמנט בקייב, עלתה הקריאה לתפוס את השלטון בכוח במקום להשתתף בבחירות דמוקרטיות תחת פיקוח בינלאומי. למרבה העניין, את הקריאה הזו השמיעה יוליה טימושנקו, שהתייצבה אחר כך בראש המחנה הדמוקרטי, והפכה לקדושה מעונה של הדמוקרטים לאחר שנשלחה לכלא בידי ויקטור יאנוקוביץ'. היא חזרה והופיעה השבוע בכיכר המרכזית, בכסא גלגלים, אם כי התקבלה במידה קצת פחות גדולה של התלהבות.

"כולכם תיהרגו"

אפשר בהחלט לטעון שלאוקראינים לא היתה ברירה. הרחוב חזר והיה לאופציה היחידה בנסיבות שבהן משטר סמכותני (=אותוריטרי) שואב את החמצן מן המערכת הפוליטית. באוקראינה אמנם שלטה קליקה לכל דבר עד סוף השבוע שעבר: אוסף של בעלי אינטרסים, תעשיינים ובנקאים, שלא רק שדדו אותה אלא גם שיבשו את כוונותיה לפנות מערבה, אל אירופה. הקליקה הזו הגיעה לשלטון באופן דמוקרטי, אבל ניצחון בבחירות חופשיות אינו מעניק למנצחים את הרישיון לדילול הדרגתי ונמשך של החרויות הדמוקרטיות.

(את הרקע ההיסטורי למאורעות באוקראינה אני מתאר בהרחבה במוסף G של "גלובס", בעמ' 10-8.)

אבל בסוף השבוע שעבר קרה משהו לא צפוי: האופוזיציה חתמה הסכם עם יאנוקוביץ', בתיווך בינלאומי, על בחירות חדשות, קודם זמנן. על פי ההסכם, יאנוקוביץ' עמד להישאר על מכונו עד סוף השנה. אחד המתווכים הבין לאומיים, שר החוץ של פולין, הזהיר את המפגינים במיידאן (הכיכר המרכזית) של קייב, כי אם לא יהיה הסכם "כולכם תיהרגו". הערותיו הוקלטו.

לשון אחר, מנוי וגמור היה עם הקליקה השלטת להשתמש בכוח לפיזור ההפגנה. נראה שהיתה נתונה לה תמיכתה המפורשת או המשתמעת של רוסיה. אפשר להתרשם, שהרוסים אפילו דחקו ביאנוקוביץ' לפעול בכוח, והתאכזבו מחוסר ההחלטיות שלו. דרישות לשימוש בכוח באו במפורש מצד מנהיגי חצי האי קרים, חבל אוטונומי בתוך אוקראינה, שרוב תושביו הם רוסים. אין קושי להניח שמנהיגי קרים קרובים לקרמלין. הם עשויים אפילו לספק לרוסיה תירוץ להתערבות צבאית, אם יתלוננו שהם עומדים בסכנה.

צלילי 1956?

אצבעו של יאנוקוביץ' היתה על ההדק. הפרלמנט האוקראיני אמנם הוציא נגדו צו מעצר, וקרא לו להישפט על פשעים נגד האנושות בבית הדין הבינלאומי בהאג. אבל יאנוקוביץ' לא עשה מה שעשו הקומוניסטים הסיניים ב-1989, או הגנרלים של בורמה/מיאנמאר ב-1988, או שושלת אסד בסוריה. הוא לא הטביע את הכיכר בדם, אף כי שר הפנים שלו, במדים מנומרים, היה מוכן לתת את ההוראה בכל רגע.

יתכן שהאופוזיציה עשתה מלכתחילה רק מהלך טקטי, כדי להוציא את כוחות הביטחון מן הכיכר. אבל ברור שהפרת ההסכם, שעות אחדות לאחר חתימתו, העמידה את רוסיה על רגליה האחוריות. הצלילים הבוקעים ממוסקבה מזכירים במידה לא נעימה את צלילי התערבויותיה של ברית המועצות בענייני הגרורות המזרח אירופיות, בין 1953 ל-1980. תנועות צבא, הזהרות דרמטיות וערעור על הלגיטימיות של ממשלות קדמו להתערבות בהונגריה, ב-1956, ובצ'כוסלובקיה, ב-1968; והן קדמו לדיכוי הצבאי בפולין, ב-1981.

הנסיבות, אין צורך להגיד, השתנו מאוד. אבל האינסטינקטים של רוסיה השתנו פחות ממה שהיה מקום לקוות.

האם הפוליטיקה האוקראינית נידונה מעכשיו ואילך לחיי רחוב? האם הממשלה הבאה, כי תופיע, תיתקל באופוזיציה מן הכיוון ההפוך, הפרו-רוסי, האנטי-מערבי? מה היא תעשה?

ראינו מה קרה בגיאורגיה ומה קרה בקירגיזסטן, שתי ההצלחות הגדולות של "לא-אלימות אסטרטגית" בתחילת העשור הקודם. הפוליטיקה שלהן הועתקה אל הרחוב, ונשארה שם. משטרים הוחלפו ברחוב. למרבה העניין, האויב הגדול של "שינוי המשטר", ולדימיר פוטין, תמך בגלוי במהפכת הרחוב שהדיחה את נשיא קירגיזסטן, ב-2010. התוצאות השביעו את רצונו של פוטין: קירגיזסטן הקטנה הפכה לגרורה רוסית לכל דבר.

המעמד הבינוני נגד העם

דוגמא טראגית לתוצאות של פוליטיקת רחוב היא תאילנד. היא תוצאה של שני עשורים מסובכים מאוד, בארץ הידועה לשמצה בחוסר יציבות פוליטית ובכישלון כל ניסיונותיה הדמוקרטיים. ב-2001, בבחירות שתוארו "החופשיות ביותר" בתולדותיה, תאילנד בחרה מיליארדר פופוליסט, טאקסין צ'ינאוואט (האיות הלא פונטי בלטינית הוא Shinawatra), לראש הממשלה. הוא חזר ונבחר כעבור ארבע שנים, בזכות קולותיהם של העניים ושל המקופחים באזורים מרוחקים של הממלכה.

המעמד הבינוני התאי סירב לקבל את הכרעת העם. הצבא הפיל את טאקסין, והוציא את מפלגתו אל מחוץ לחוק. בנגקוק הפכה לשדה קרב תקופתי בין "החולצות האדומות" של טאקסין ובין "החולצות הצהובות" של מתנגדיו. אחותו של טאקסין נבחרה לראש הממשלה ב-2011, ברוב גדול. האופוזיציה חזרה וסירבה להשלים. בנגקוק היתה לשדה קרב בסוף השנה שעברה, וגורל השלטון בתאילנד עדיין לא נחרץ (סקירה מלאה מאוד של המאורעות אפשר למצוא במהדורה האנגלית של וויקיפדיה, http://tinyurl.com/n9ptswq).

גם הפוליטיקה של ונצואלה מתנהלת בימים האלה ברחוב, תוצאה של מאורעות שהתחילו עוד לפני 12 שנה, כאשר המעמד הבינוני סירב להשלים עם נשיאותו של הוגו צ'אווס. ההמשך היה סירוב הממשלה להניח לאופוזיציה אזרחית להתקיים בשלום. התוצאה היא שיד איש באחיו, הכלכלה מתמוטטת, חוק וסדר אין; וחילופי השלטון יתרחשו, אם בכלל, ברחוב.

רמזים של פוליטיקת רחוב היו גם בשנה שעברה בטורקיה. אין צורך להזכיר לקורא את פוליטיקת הרחוב של קהיר ושל טוניס.

מבורמה תצא תורה

בשנות ה-80 של המאה שעברה עברה כחוט השני ההתפעלות מ"כוח העם": יכולתם של מפגינים לא-חמושים להפיל משטרי דיכוי. זה קרה בפיליפינים ובהאיטי, ב-1986, וזה כמעט כמעט קרה בבורמה ב-1988.

לגנרלים של בורמה היתה תשובה מעניינת להתפרצות "כוח העם", שכמעט הפילה אותם ב-1988. הם בנו עיר בירה באזור נידח של בורמה, והעבירו את משרדיהם לשם. יש כיכרות, אבל הן ריקות.

זה לקח שכל עריץ צריך לשנן: סכנות גדולות נשקפות מצדן של ערי בירה גדולות וצפופות. קיסר צרפת נפוליאון השלישי, אשר הפך את פריס ל"עיר האורות", הורה לאדריכליו להיפטר מן הסמטאות הצרות, ולהחליפן בשדרות רחבות. סמטאות פתתו מהפכנים להציב בריקדות, ואנחנו יודעים לאן הוליכו הבריקדות.

השיעור: אם מהפכות צריכות בסטיליה, הבה נקדים להרוס אותה, עוד לפני שיפרצו. מותר לשער שהנחיה מעין זו תיכלל במדריך המעודכן לעריצים פרו-רוסיים. גם באוקראינה.