תיאטרון גדול מהחיים

עוד בשלב הצגת הרפרטואר של תיאטרון גשר היה ברור ש"הדיבוק" לא הולכת להיות עוד הצגה. זאת לא רק ההתכתבות עם המיתוס ששזור בה בדברי הימים של התיאטרון הארץ-ישראלי (40 שנה על הבמה, שתי צמות ארוכות וחנה רובינא אחת), כמו הציפייה שאם יבגני אריה נדרש למשימה הרי שלא ימוחזר כאן מיתוס אלא ייוולד אחד חדש.

חתיכת רף לעמוד בו, אבל כמו קופץ המוט רנו לאבילני, שנמתח החודש אל מעבר לשיא העולם של סרגי בובקה, גם אריה שובר שיא נוסף של גובה.

"הדיבוק" בבימויו היא אכן לא עוד הצגה, היא הצהרה: כך נראה תיאטרון גדול מהחיים. הצגה שכוחה הוא בוויזואלית מכשפת, כמעט מיסטית, שיוצאת למסע מופלא בין החיים ובין המוות.

אולי הדרך הטובה ביותר להמחיש עד כמה מדובר בבימוי עתיר מעוף, שנסמך על תפיסה אסתטית ברמה הכי גבוהה שיש, היא שזולת תפקיד אחד בהצגה, זה של סנדר (דורון תבורי בעוד תפקיד נהדר), אפשר לדמיין אותה כמתרחשת כמעט ללא מילים.

בין המיאוס לבין הטוהר

הבמה שעיצב סמיון פסטור עוצמתית וממגנטת, עם קוביית ענק שמסתובבת במרכזה, אשר משמשת בכל פעם זירה גשמית אחרת - פעם בית כנסת להתפלל בו, פעם מקווה לטבול בו. התנועה של השחקנים תחת הכוריאוגרפיה של יחזקאל לזרוב זורמת בהרמוניה, והתלבושות מייצרות דיכוטומיה בין עולם המתים, שנצבע בצבעים עזים של חיות ושובבות, אל מול המציאות המדכאת שלכודה בעולם של שחור ולבן - והתוצאה מרהיבה.

אפרת בן-צור מגלמת את דמותה של לאה אחוזת הדיבוק בטוטליות מדבקת. מתמונת ההשתטחות על הקבר, דרך הטבילה במקווה ועד להתפרצות השיגעון בחתונה ולאקורד הסיום - בן-צור ראויה לכל שבח על תפקיד חד-פעמי.

דורון תבורי בתפקיד אביה סנדר מגיש את עולם החומר, ואילו סשה דמידוב נדרש לעולם הרוח בתפקיד הדיבוק, חנן, שלא מוכן לעזוב את גופה של אהובתו לאה, עד שזו תבוא עמו. הדיכוטומיות גם בין השניים, לרבות בהגשת הדמויות, עובדת היטב ולאה כלואה באמצע - בין המיאוס ובין הטוהר.

זו הצגה שמשוחקת היטב, וקצרה היריעה מלתאר כל תמונה ותמונה שהותירה רושם - מהמתים שקמים ועד למשתה האביונים. מי שבכל זאת צריך למצוא להם פסקה הם נטע שפיגלמן - שאני עדיין מתקשה להתאושש מההופעה המסחררת שלה כיונה וולך ב"המקוללים" - שמעניקה בתפקידה כרוח אמה של לאה, הומאז' ויזואלי מהמם לחנה רובינא. וכן את גלעד קלטר שמכניס תנופה כאדמו"ר שמנסה לגרש את הדיבוק מגופה של לאה.

ואחרון חביב הוא המחזאי רועי חן שמשכיל לעשות כאן דבר והיפוכו: מצד אחד זוהי יצירה חדשה שרחוקה מהמקור היידי של אנ-סקי בתרגומו של ביאליק, ושבהחלט חורגת מהגדרת "העיבוד". מצד שני, חן מצליח שלא לאבד את המקור, והתוצאה מרשימה גם מהבחינה זאת.

"הדיבוק" מאת רועי חן ובהשראת ש.אנ-סקי, בימוי: יבגני אריה, תיאטרון גשר