סשה דמידוב: "אני פוחד מהטלוויזיה; זאת פשוט קטסטרופה"

בכל ראיון עם ישראל (סשה) דמידוב חוזר על עצמו אותו אלמנט שבמסגרתו המראיין מתפעל מהחזות הנערית של דמידוב, שכמו יוסי, הילד הנצחי מההצגה "כפר", שהוא חוזר לגלם כאילו לא חלפו 18 שנה מאז הבכורה, גם הוא מסרב להתבגר. אז בחיי שהבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה. אף מילה על גזרתו הדקיקה ועל הבלורית השופעת גם בגיל 56. אבל אז דמידוב הבהיר לי שצעיר זה לא רק עניין לעור הפנים.

השעה היא 23:00. אני מתנמנם אל מול הטיול של באיירן מינכן בלונדון, כאשר הטלפון מקפיץ אותי. על הקו דמידוב. קבענו לדבר למחרת בצהריים, כאשר הוא יהיה אחרי הצ'ק-אין בנתב"ג בדרך לחגוג "עשרים ומשהו שנות נישואים" לאשתו סבטלנה, שחקנית גשר בעצמה. אבל לדמידוב אזור זמן משלו. הרגע הוא סיים לשחק בשתי הצגות ברצף של "אנטי" בכפר בלום, ובמקום להתרסק בוואן כל הדרך למרכז הארץ כיאה לאדם בגילו ולכל אדם למען האמת, הוא מוצא אנרגיות לצלצל. הוא מתנצל שהעיר, אני מתנצל שישנתי ובנימוס אנחנו מסכימים להיצמד לתוכנית המקורית; ואז, רק אז, כאשר מתנתקת השיחה, אני נוכח שלמרות שיש בינינו פער של 20 שנה, זכיתי לשיעור ברוח נעורים.

ב"דון ז'ואן" דמידוב המיס לבבות כמתבקש, ב"פרימה דונה" התחפש לאישה מצודדת, ואפילו כעת בעיבוד החדש של רועי חן ל"הדיבוק" מאת ש.אנ-סקי, הוא נשאר צעיר לנצח. רוח הכלואה בין שני העולמות - החיים והמוות - המותירה את לאה, שאהבתם לא מומשה, לאבד עצמה לדעת. אני מסתקרן אם לא קצת משעמם לו להיות בתפקיד הזה של החתיך, שהתקבע גם בתודעה הערוץ-שתיימית אי-שם ב"פלורנטין", ואם לא בא לו קצת להיפרד מהבייבי-פייס ולהתכער קצת על הבמה, כמו שעושים בימים אלה איתי טיראן ("סיראנו דה ברז'ראק" בקאמרי) או אלון אופיר ("הגיבן מנוטרדם" בבאר שבע).

"אני יכול להשתנות בשביל תפקיד מעניין", נשמע דמידוב כמי שהמחשבה קוסמת לו. "להיות לא יפה לגמרי? אין שום בעיה, אני אוהב את השינויים האלה. להיות זקן על הבמה? את זה אני אומר לך בלב פתוח, מאוד-מאוד מעניין אותי. אגיד לך את האמת, גם אני חשבתי על סיראנו ועל קוואזימודו, אבל יש עוד דמויות לא יפות בתיאטרון. אפשר למצוא משהו".

- אתה שחקן של יבגני אריה משהו כמו 30 שנה, אתה מציע את עצמך לתפקידים, מבקש ממנו?

"כן, אבל הוא מחליט. אני רק יכול להגיד לו מה אני רוצה, מה אני חושב".

- והוא מקשיב לך?

"כן, הוא מקשיב. תראה, היו בינינו כל מיני מצבים במשך השנים האלה, כולל גם זמנים שהיה קשה ביחד. אתה יודע, 30 שנה ביחד זה לא פשוט, אבל הוא שומע אותי ומקשיב".

- הרבה שחקנים בשלב מסוים של הקריירה מנסים לביים, בין בשביל העניין ובין בשביל להישאר רלבנטיים גם בגיל מתקדם יותר. זה משהו שמעניין אותך לעשות?

"אני לא כל כך אוהב את זה. זה יותר מסובך מאשר מעניין. אני שחקן וכן, אני יודע שמתישהו גם אני לא אהיה כזה רלבנטי. אלה החיים, אין מה לעשות".

"לא מתעסק בלשבור"

השיחה עם דמידוב מקוטעת משהו. הוא מקמץ במילים, מרבה לקחת אוויר, לתת קרדיט לכל המעורבים ובסדר הנכון, והכי חשוב לו, שלא ייצא מתנשא. יש בו משהו מקסים, כובש ואכן קצת נערי. אנחנו נדרשים לשיחה בעקבות "הדיבוק" שמוצגת בימים אלה בתיאטרון גשר, ובמהרה אני נוכח שלא רק על הבמה תפסה אותו הרוח. בעוד שלא מעט שחקנים מתלוננים על הקושי לשחק את אותו התפקיד ערב אחרי ערב ולהביא את אותן אנרגיות בתוליות בכל פעם מחדש, דמידוב הוא מסוג השחקנים שלא יכול בלי. הוא ניזון מהבמה. חי אותה. "התפקיד אולי אותו תפקיד", הוא אומר, "אבל הקהל הוא חדש בכל פעם, וזה דורש משחק אחר, כניסה למצב אחר. אתמול, למשל, בהצגה השנייה של 'אנטי' נפתחו פתאום איזו צ'אקרות כאלה, שיש תענוג מזה".

- בדיבוק אתה מגלם את חנן, שעם מותו בתחילת ההצגה הופך לאובססיה של לאה. זה מחזה יהודי קלאסי מלפני מאה שנה. מה משך אותך בו?

"למה קלאסיקה בכלל קיימת? כי בכל פעם מגלים בה משהו חדש שלא גילו כשהעלו אותה לפני 20, 40 או מאה שנה. וגם פה, אני חושב שגילינו במחזה הזה משהו עמוק שמהווה את המשך המחשבות של ש.אנ-סקי. והמשהו הזה הוא שאנחנו מדברים על הדיבוק גם מהצד החיובי. אם בעבר זה היה דבר כזה מוקצה, אסור ומסוכן, בביצוע הזה אנחנו מראים שאין חיים ואין מוות, שהכול ביחד ושאין שום בעיה עם זה. זה טוב ואפילו יפה".

- זו עדיין טרגדיה, יש שגעון, יש מוות.

"זה טרגי מצדנו, שאנחנו שחיים מפחדים מהמוות, ממחלות ומציבים לעצמנו גבולות כל הזמן. אבל אם מסתכלים על המציאות מהצד של חנן, שכבר מת, אז הכול בסדר. הוא עזב את המציאות הגשמית ועבר למציאות אחרת".

- ומה אתך ברמה האישית? אתה בגשר כל השנים האלה. מעסיק אותך לשבור את הגבולות לעבור למציאות אחרת?

"אני לא מתעסק בלשבור. יותר מעניין אותי למצוא תפקיד טוב, חומר טוב, משהו חדש שלא שיחקתי, שלא עשיתי".

"גשר יישאר תיאטרון איכותי"

דמידוב, אב לארבעה, הוא יליד טשקנט, שעוד קודם נסע לנסות את מזלו בלימודי תיאטרון במוסקבה, הספיק להשלים תואר בהנדסת בניין. בין מוריו במוסקבה היה אריה, שגם השפיע עליו לעלות ארצה בשלהי 1990, ולהפוך במרוצת השנים לפנים היפות של גשר ושל העלייה הרוסית בכלל. אני שואל אותו על השינוי שגשר עובר בדמות השתלבות של שחקנים צעירים ילידי הארץ, ואיך זה משפיע על הציביון של התיאטרון מבפנים - וניכר שהוא מתמוגג. "אני חושב שאנחנו כבר מזמן בתוך החברה הישראלית", הוא אומר. "זה שהצעירים האלה בחרו להיות בתיאטרון שלנו זה נורא משמח אותי. ממש. זה מעיד גם עליהם, כי הם כל-כך מיוחדים, שאני פוחד שמתישהו מישהו יכול לפתות אותם. יש ביניהם שחקנים ממש כישרוניים, אם לא יותר. כאלה שקרובים לגאונות".

- אתה לא חושש שהייחוד של גשר ייעלם?

"לא, אני חושב שגשר יישאר תיאטרון איכותי, חי וברמה גבוהה, כמו תיאטרון אירופי; והכי חשוב, שהוא לא ירוץ אחרי רוב הדעות שקיימות בחברה שלנו. אני פוחד מזה מאוד, אני אומר לך. אני פוחד מהטלוויזיה וממה שקורה שם. גם מהטלוויזיה הישראלית וגם מהבינלאומית. זאת פשוט קטסטרופה, ותיאטרון זה משהו שיכול לתת לאנשים איזה מקום לברוח אליו ולחשוב קצת על משמעות החיים. ליהנות מהמחשבות האלה, ולהרגיש נשמות של בני אדם על הבמה, שחיים ומתרגשים".

- ואתה אופטימי שזה ישפיע על מישהו?

"זה שאנחנו מדברים על משמעות החיים, זה לא אומר שזה צריך להיות משעמם. תיאטרון צריך להיות חי ולדבר כך שזה לא יהיה משעמם, אבל זה נכון שחלק מהאנשים ממש לא מרגישים את זה. זה בגלל שהמוח שלהם והלב שלהם כבר עברו שטיפת מוח בטלוויזיה ובאינטרנט ונהיה להם עור עבה. תיאטרון יכול להשפיע על מי שמוכן להשפעה הזאת".

סשה דמידוב:

אישי: 56, יליד אוזבקיסטן, נשוי לשחקנית סבטלנה דמידוב להם שלושה ילדים משותפים, ואב לבן ממערכת יחסים קודמת

מקצועי: שחקן תיאטרון גשר מאז עלה ארצה ב-1990. בימים אלה משחק ב"כפר", ב"אנטי" וב"הדיבוק"

השכלה: תואר בהנדסת בניין ובוגר האקדמיה לתיאטרון במוסקבה