חבר מועדון?

1. האוצר שוב מנסה להכשיר את הקרקע.

האוצר שוב מנסה להכשיר את השרץ.

האוצר שוב מנסה להעלות את גיל הפרישה.

כן, מכונת התעמולה של האוצר תעבוד מעתה שעות נוספות כדי להגשים את חלומותיהם הישנים של פקידיו. התירוצים ה"הגיוניים" יישלפו, בדיוק כמו התירוצים שנשלפו כשהאוצר רצה לחתוך את הפנסיה בגלל סביבת הריבית הנמוכה. אכן, אנשי האוצר דואגים לגירעונות של קרנות הפנסיה. אכן, הם דואגים לגירעונות הצפויים של ביטוח לאומי. אכן, הם דואגים לחוסכים הצעירים שיסבסדו את הוותיקים. דבר אחד לא יסביר האוצר: למה הוא ממשיך לפגוע באופן פושע (כן, זו מילה קשה, אבל היא בהחלט המילה המתאימה) בציבור העובדים המופקר וממשיך לחבק את ציבור העובדים המוגן.

האוצר לא יסביר למה הוא ממשיך להנציח את האנומליה שבהפליה בין שני סוגי העובדים. הוא לא יסביר למה הוא מתעקש לא רק להנציח את ההפליה הזאת אלא להרחיבה בכל מיני טיעונים שנשמעים טוב ונשענים על מתודולוגיות, סטטיסטיקות ותיאוריות כלכליות. הוא לא יסביר שהאוכלוסייה המוגנת נהנית מפנסיה חלומית ואילו האוכלוסייה המופקרת תסבול מפנסיה שהולכת ומצטמקת, במיוחד על רקע שחיקת השכר הריאלי ושוקי העבודה הקשים. הוא לא יסביר למה הוא אינו פועל ואינו מתכוון לפעול כדי לאזן במשהו בין המוגנים למופקרים. הוא לא יסביר לאחרונים שהם למעשה מסבסדים את העובדים המוגנים. הוא לא יסביר זאת, משום שאנשיו הם חלק מהאליטה המוגנת, או חברים של חברי האליטה המוגנת או שלא מתחשק להם להתעמת עמם. הרי קל יותר להיטפל לאוכלוסייה המופקרת.

אפשר להניח שכבר ניחשתם שאותה אוכלוסייה מוגנת היא זו שנהנית מפנסיה תקציבית והאוכלוסייה המופקרת היא של בעלי הפנסיה הצוברת. הראשונה, ששפר עליה מזלה עד שהפנסיה התקציבית הלכה לעולמה בתחילת שנות ה-2000, נהנית מכל העולמות - היא אינה תלויה בדמי ניהול ובסיכונים בתנודות השוק, העדכונים בלוחות התמותה אינם רלוונטיים כלל מבחינתה, ואין משמעות כלל לעלייה בתוחלת החיים. האוכלוסייה הזאת זוכה להגנה מוחלטת ומלאה מהמדינה, על חשבון תקציבה. בעלי הפנסיה הצוברת, לעומת זאת, "נרדפים" על ידי האוצר, ממש כך. הוא אומר למופקרים: תמשיכו לעבוד קשה, לעבוד יותר ולחסוך יותר, וכך תיכנסו למעגל הקצבאות מאוחר יותר, כדי להפחית מתקציב המדינה את נטל תשלום קצבאות הזקנה או השלמת ההכנסה השערורייתיות והנמוכות ממילא. המופקרים נתקלים בשוק עבודה ששוחק את השכר ומתקשה לקלוט עובדים מעל גיל 50 ועוד חוטפים מהאוצר מכות על ימין ועל שמאל? ומה עם המוגנים, בעלי הפנסיה התקציבית, אלו שעולים למדינה 20 מיליארד שקל בשנה לפחות? שששש... עליהם לא מדברים, עליהם לא מנחיתים מכות, את נתוני הפנסיה שלהם די מסתירים.

מי שאמור לשבור את קשר השתיקה, ש"גלובס" לאט-לאט חושף את המספרים המפוצצים שעומדים מאחוריו, הם חברי הכנסת הצעירים, כי הוותיקים הם חלק מהאליטה המוגנת. הם אלו שצריכים להגן על הציבור המופקר. הם אלה שצריכים לטרפד כל ניסיון של האוצר לפגוע בציבור המופקר. הם אלו שצריכים לגרום לאוצר ולממשלה כולה לקיים דיון עמוק ורציני שבעקבותיו יתקבלו החלטות מאוזנות שיצמצמו את הפער בין המוגנים למופקרים. הם אלו שצריכים לסכל בשלב זה כל ניסיון להעלות את גיל הפרישה או כל ניסיון אחר של האוצר לפגוע בקצבאות הפנסיה הצוברות. לא יקום ולא יהיה.

וזה יהיה קשה, כי האליטה המוגנת היא הלובי הכי חזק במדינה. לא, הלובי הזה הוא לא רק של הוועדים החזקים או הלובי הצבאי. מלבדם יש הלובי האקדמי, הלובי הפוליטי (שרי ממשלה וחברי כנסת ותיקים) והלובי המשפטי. זה הלובי המוגן שאיתו יצטרכו חברי הכנסת להתמודד, לובי שחבריו אחראים בעצמם על קבלת ההחלטות אבל באופן טבעי מתקשים לקבל החלטות קשות הנוגעות אליהם עצמם. זה לא יהיה פיקניק, אבל לפחות יש תקווה, כי שר אחד כבר העז לשבור את קשר השתיקה. נפתלי בנט, שר הכלכלה, כבר אמר בפומבי שהוא מצטער שלא הספיק לטפל בענייני הפנסיה התקציבית. בשיחות סגורות אפשר היה להבין ממנו שהוא מתכוון ל"תספורת" בפנסיה הזאת ושהוא מתכוון ל"תספורת" מרמה מסוימת של פנסיה ול"תספורת" לכל אורכו ורוחבו של הסקטור הציבורי, לא רק בצבא. אפילו תת-אלוף ראם עמינח, היועץ הכספי של הרמטכ"ל, אמר בראיון ל"גלובס" שמהלך לשינוי כזה יתקבל ככל הנראה בבג"ץ אם יחול על כל הנהנים מפנסיה תקציבית. המפגש התיאורטי הזה בין החלטה הנוגעת לשינוי בפנסיה התקציבית להתמודדות איתה בבג"ץ ייצור סיטואציה משפטית מורכבת ונדירה: שופטי בג"ץ, שבעצמם נהנים מהסדרי הפנסיה התקציבית, יצטרכו לפסוק, בין היתר, גם בעני ינם.

2. במשך תקופה ארוכה ניסה האוצר, באמצעות מכונת התעמולה שלו ועיתונאיו המאולפים, לשווק את התזה שהפנסיה התקציבית במערכת הביטחון (צה"ל, שב"כ, מוסד ומשרד הביטחון) היא לב לבה של הבעיה ואם כל חטאת, בעיקר בגלל גיל הפרישה המוקדם. הוא הדליף שוב ושוב נתונים על פנסיות במערכת הביטחון אבל התעלם לחלוטין משאר האוכלוסייה המוגנת, ולא בכדי (אכן, יש בעיה במערכת הביטחון, אבל לא רק שם). הוא חשף מספרים באופן מאוד-מאוד סלקטיבי, כך שישרתו את האג'נדה שלו, אבל כשהמספרים האמיתיים החלו להתפרסם בעקבות דרישת "גלובס", נחשפה מציאות הרבה יותר מורכבת. ראשית, החשכ"לית עשתה סדר בבלגן ופרסה לראשונה את לוחות הסילוקין של הפנסיה התקציבית לאורך השנים. הציבור התחיל להבין את המשמעות התקציבית השנתית של ההגנה על העובדים המוגנים: היא עולה היום קרוב ל-20 מיליארד שקל בשנה - כל הסכום נופל על תקציב המדינה - והיא הופכת לאחת ההוצאות הכבדות בתקציב. הסכום הזה יגדל מדי שנה, עד שיגיע לשיא של כ-26 מיליארד שקל ויותר בשנת 2035. חלקה של מערכת הביטחון בסכום הזה הוא 44%. כל השאר הם עובדי מדינה (משרדי ממשלה ומורים).

זה הכול? ממש לא. השבוע התברר לנו ב"גלובס" שזה בהחלט לא הכול. הסכום הזה הוא רק ההוצאה הישירה. יש עוד גופים רבים שנהנים מפנסיה תקציבית. הם אחראים לתשלום הפנסיה מתקציבם, שהמדינה מממנת לפחות חלק ממנו. כך, המדינה מממנת פנסיה תקציבית בסכומים אדירים באופן עקיף. באילו גופים מדובר? האוני' העברית, הטכניון, אוניברסיטת ת"א, בנק ישראל, רשות שדות התעופה, רשות הדואר, מפעל הפיס, עיריות, מועצות דתיות, חברת החשמל ונמלי אשדוד וחיפה. בכמה כסף מדובר? אין נתונים מדויקים, אבל השבוע דגמנו כמה גופים (ראו טבלה) כדי להמחיש עד כמה 20 מיליארד שקל בשנה זה לא הכול.

הידעתם שהאוניברסיטה העברית שילמה יותר מחצי מיליארד שקל גמלאות פנסיה תקציבית בשנת 2012? שהטכניון הוציא באותה שנה 222 מיליון שקל? שעיריית ת"א הוציאה בשנה אחת 375 מיליון שקל לטובת גמלאי הפנסיה התקציבית? שעיריית ירושלים הוציאה 300 מיליון? שחברת החשמל הוציאה לא פחות מ-745 מיליון שקל בשנה אחת? לא ידעתם וגם אנחנו לא ידענו, עד שחפרנו בדוחות. ומכל זה אנו למדים שיש עוד כמה וכמה מיליארדים טובים המוצאים מדי שנה לטובת הפנסיה התקציבית ועובדיה המוגנים באופן עקיף, דרך גופים נתמכים של הממשלה. הידעתם שבכל ארגון כזה העובדים המופקרים מסבסדים למעשה את העובדים המוגנים? התוצאה היא שההוצאה על פנסיה תקציבית עומדת היום על 25 מיליארד שקל ויותר, ולא 20 מיליארד שקל, ותגיע בשיאה ל-35 מיליארד שקל בשנה ויותר.

אבל נראה שהסכום המפלצתי הזה, היושב כאבן ריחיים על תקציבה של המדינה ותקציבם של הגופים הנהנים מתקציבה של המדינה, לא ממש מעניין את מנכ"לית האוצר יעל אנדורן ונגידת בנק ישראל ד"ר קרנית פלוג, שדוחפות במרץ וללא ליאות להעלאת גיל הפרישה. זה לא מעניין אותן אולי משום שגם הן חלק מהאליטה הכלכלית המגינה על חבריה, אותה אליטה שלא רוצה שיפגעו בהסדרים הישנים שלה.

3. פלוג ואנדורן עברו במסלול שרוב עובדי בנק ישראל והאוצר ובוגריהם עוברים בו: לימודים באוניברסיטה העברית, משרה במשרדים הממשלתיים ומאוחר יותר השתלבות בסקטור הפרטי במשרה נחשקת. האוניברסיטה העברית היא שיאנית ההוצאה על פנסיה תקציבית ואלפים מעובדיה בעבר ובהווה נהנים מההגנה יוצאת הדופן הזאת. האם אתם מצפים שאנדורן תפנה עורף למסלול שגידל אותה, למסלול שהקפיץ אותה לאוצר, למסלול שהקפיץ אותה לסקטור הפרטי וחזרה לאוצר? האם היא תבגוד באליטה שטיפחה גם אותה? קשה להאמין. האם ד"ר פלוג תצא נגד האוניברסיטה העברית, שבעלה משמש שם ראש החוג לכלכלה ונהנה מהסדרי הפנסיה התקציבית? האם היא תפנה נגד עובדי בנק ישראל (ובהם היא עצמה) שגם הם נהנים מהסדרי שכר ופנסיה נדיבים? קשה להאמין. בדיוק כמו שסטנלי פישר לא יפנה עורף למסלול שייצר עבורו הון של עשרות מיליוני דולרים, כלומר לוול-סטריט, שם כיהן תקופה מסוימת בתפקיד בכיר בענק הבנקאות סיטיגרופ (שהספיק לפשוט את הרגל למעשה וניצל רק בעזרת תמיכה מאסיבית של הממשל) וזכה לתנאי שכר לא רעים.

האנשים הללו יתקשו מאוד לבגוד באליטות שמהן צמחו, יתקשו מאוד לבגוד באליטות שטיפחו אותם, והם יתקשו גם להפנות עורף להסדרים המיטיבים של האליטות. זו סיבה מספיק טובה להוציא את אנדורן וד"ר פלוג מכל דיון או החלטה בנושא הפנסיה. הן לא יכולות לרקום תוכניות שימשיכו לפגוע בציבור העובדים המופקר ולהגן על הציבור המוגן, שהן חלק ממנו.

4. לתסמונת העין העקומה בכלכלה שותפים לא רק אנדורן ופלוג, אלא גם שורה של פרופסורים לכלכלה בעלי מוניטין ותפקידים בכירים. פרופ' מנואל טרכטנברג (היום יו"ר הוות"ת, הגוף המפקח על האוניברסיטאות), פרופ' אבי בן-בסט (לשעבר מנכ"ל האוצר) ופרופ' יוג'ין קנדל (ראש המועצה הלאומית לכלכלה) - כולם התחילו את המסלול באוניברסיטה העברית ואת כולם התקשינו לשמוע לאורך השנים בנושא הפנסיה התקציבית. סרקנו השבוע את דוח טרכטנברג (שהיו בו המלצות מצוינות כמו גני ילדים חינם מגיל 3) ולא מצאנו בו מילה אחת על פנסיה תקציבית והשלכותיה החברתיות. גם קנדל ובן-בסט מעדיפים להיאלם דום בכל הנושא הזה, והשאלה היא כיצד קרה שמשקולת של 30 מיליארד שקל בשנה אינה זוכה להתייחסות כלשהי מאנשים שמבינים שניים-שלושה דברים בכלכלה, שיודעים היטב את השלכותיה התעסוקתיות ואת השלכותיה החברתיות? התשובה טמונה, שוב, בין השאר בכך שהם נמנים עם הנהנים ממנה, לצד חבריהם באקדמיה ובממשלה ובחוגים שהם מסתובבים בהם. אפשר להבין אותם, זה הרי הטבע האנושי: אתה מתקשה לצאת נגד האנשים שהם בשר מבשרך ואתה נוטה להתעלם מהאחרים. האם טרכטנברג כמפקח יוכל לצאת נגד חבריו המפוקחים ונגד עצמו?

זאת ואף זאת: האקדמיה, בחלקה, הייתה שותפה בשנתיים האחרונות לפסטיבל ה"ריכוזיות", לצד בעלי העין העקומה בתקשורת הכלכלית הישראלית. באחת נעלמו כל הבעיות החשובות יותר של המשק הישראלי: הדיור, התחבורה, הבריאות, השלטון המקומי, הכלכלה השחורה, הפנסיה התקציבית ואפילו קרטל הרגולציה שאותו היטיב להגדיר היום נתניהו. המייק-אפ של הריכוזיות הסתיר את הבעיות החמורות יותר שדורשות טיפול שורש, אבל אפשרה לכמה פוליטיקאים, אקדמאים ואנשי תקשורת לרקוד סביבה כאילו הייתה עגל הזהב, אף שהיה אפשר לפתור את הבעיה הזאת בתוך חודש באמצעות חיזוק החוקים הקיימים. כמובן, הפסטיבל הזה לא ישפר במילימטר את מצבו של הצרכן, לא יתרום מאומה להורדת יוקר המחיה ולא יתרום ולו במשהו להכנסות הפנויות של הצרכן.

הפסטיבל הזה הגיע לשפל המדרגה כשהמשיל את הריכוזיות ל"שואה" וקרא לכל מי שהעז לצאת נגדו "מכחיש הריכוזיות", משל היה מכחיש שואה. זה ביטוי נתעב, נפשע, מעורר פלצות ובזוי שממחיש עד כמה יוצריו איבדו את הבלמים בניסיון להכפיש את כל מי שחושב אחרת מהם. מצער שדווקא אנשים המציגים עצמם כנאורים, כאבירי הדמוקרטיה וכאבירי חופש הביטוי מנסים ליצור פה דיקטטורה מחשבתית בתוך הפעלת טרור נגד מי שלא נמצא בצד שלהם. מצער גם שהמועדון התקשורתי והברנז'ה האקדמית מחאה כפיים לכל הכיעור הזה.

למה להוריד ריבית אם אפשר להוריד מסים?

כלכלה אינה מדע מדויק וכל מי שמנסה להציגה כך מטעה ומשלה את הציבור. ההשלכות של הורדת ריבית או העלאתה, הורדת מסים או העלאתם פועלות בכיוונים מנוגדים ובעוצמות שונות על מגוון תחומים וקשה לצפות אותן. הורדת הריבית ב-0.25% השבוע, כך הסבירו לנו בבנק ישראל, הייתה כדי לתמוך בצמיחה של המשק, לתמוך בדולר ולתמוך בשוק התעסוקה, בגלל חשש ממשבר צפוי. ספק אם הפער בין ריבית של 1% לריבית של 0.75% משמעותי עד כדי כך שישיג את המטרה שאליה חותר בנק ישראל. אכן, יש סימנים שהפעילות הכלכלית מאטה - רואים זאת היטב בנתוני המכירות ברשתות הקמעונאיות בינואר-פברואר, שירדו באופן חריג. מצד אחר, הקופה של האוצר דווקא במצב נהדר. בחודש ינואר נרשם עודף תקציבי של 4.4 מיליארד שקל, וגביית המסים קפצה ב-14% לעומת ינואר אשתקד - קפיצה חסרת תקדים גם אם מביאים בחשבון אירועים חד-פעמיים (המסים ממכירת ווייז). המסים הישירים והעקיפים, אגב, מתחלקים די שווה בעוגת המסים הכללית.

נכון שחודש אחד הוא לא אינדיקציה לבאות, אבל ברור גם שהעלאות מסים חונקות את הפעילות הכלכלית בדיוק כמו ריבית גבוהה, וייתכן שהגיע הזמן שהאוצר ייגמל מההתמכרות לגביית המסים המוצלחת שלו (בעיקר מאנשים שקל לגבות מהם) ויתחיל לפעול להורדת מסים, הן ישירה והן עקיפה, כדי להגדיל את ההכנסה הפנויה של האזרחים ולהמריץ את הפעילות הכלכלית.

כמובן, יש סקטור אחד שביחס אליו צריך לפעול הפוך: מיעוט המנהלים שמרוויחים הון תועפות. עליהם צריך להשית מס גבוה יותר. שימו לב מה קורה בדיווחים הבורסאיים של החברות הציבוריות. לפי המספרים שמתפרסמים אט-אט, זו הולכת להיות שנה אדירה למנהלים. לא עזר תיקון 20, לא עזרה חברת אנטרופי שהפכה למעין חותמת כשרות לשכר מפוצץ, לא עזרו כל המאמרים בעיתונות. תאוות הבצע תנצח תמיד כל רגולציה. היא תעקוף אותה בדרכים יצירתיות, בשיטות של תן וקח, של שמור לי ואשמור לך.

הגיע הזמן להפסיק את הפסטיבל הזה ולהכות במנהלים דרך המס ולמנוע מהם בכל דרך הקמת חברות ארנק. אם אי אפשר לחסום את תאוות הבצע, שהמדינה לפחות תרוויח ממנה משהו.

 פנסיה תקציבית

 פנסיה תקציבית