חלומות נדל"ן בקנדה

כשהריבית בשפל, לא מתנפלים רק על דירות. גם הפריחה בשוק ההון היא כמובן תולדה של מחסור באלטרנטיבה למשקיעים. כאשר אגרות החוב הסולידיות מציגות זה זמן תשואות עלובות ואפילו אגרות החוב של חברות מסוכנות יחסית ירדו לתשואה חד ספרתית, יותר ויותר משקיעים קונים מניות וצצות חברות חדשות שמעזות להצטרף כעת לבורסה, מתוך ידיעה שהמשקיעים רעבים.

דווקא בגלל זה, ויסלחו לנו בעלי השליטה בחברת סקייליין שתצטרף השבוע לבורסה (גיל בלוטרייך ועופר נמרודי), יש משהו מרגיע מעט בדרך החתחתים שעברה החברה הקנדית בדרכה להיות ההנפקה הראשונה של שנת 2014 בת"א.

החברה, שתכננה לגייס 160 מיליון שקל, הצליחה לגייס בשלב המוסדי רק 62 מיליון שקל ורק 10% ממניותיה יהיו בידי הציבור. לא כישלון טוטלי, אך בהחלט לא סיפור הצלחה. התברר שהישראלים לא מתנפלים על כל דבר, גם אם הוא כולל את מילת הקסם הנדל"נית. גם אם המצגת כוללת תמונות אתרי סקי ונופש ונהרות צלולים (תשתחררו מהתפיסה הישראלית השכיחה: הרים מושלגים ונהרות רחבים הם נוף שכיח מדי באירופה ובאמריקה מכדי שיהוו תמריץ להשקעה).

למי שלא מכיר: עיקר הנכסים של סקייליין הם קרקעות ודירות למגורים שהיא מקימה ברחבי קנדה, סמוך לאתרי מלונאות ונופש והרחק מהערים הגדולות.

קהל היעד הראשון שלה, כפי שמופיע במצגת שפורסמה לקראת הנפקה, הם "דור הבייבי-בומרס, בני 50-60 שפרשו/נמצאים לפני פרישה, המעוניינים לשפר את איכות ורמת החיים שלהם ושל משפחותיהם ורוכשים נכסי נדל"ן מחוץ לעיר, בין כחלופה לבית שבעיר ובין כבית שני".

במילים אחרות: סקייליין מוכרת בתים לאלה שרוצים לברוח מהעיר. אבל מה לעשות שהעולם הרחב - ודאי המוסדיים שיושבים בתל אביב ושאת אמונם ביקשה כל כך החברה לקנות לקראת הנפקה - כבר יודעים שהתנועה היום היא לגמרי הפוכה. כך בקנדה ובכל העולם: הבית הראשון עדיף שיהיה בעיר, והבית השני הוא פריוולגיה גדולה (ומיותרת ומגבילה) מדי.

אם כבר מחפשים עסק כלכלי מבטיח, עדיף אולי לאתר את אלה שכבר גרים בשכונות הפרברים שהקימה סקייליין בקנדה - כדי למכור להם דירה בעיר הגדולה. או שעדיף בעצם להשקיע בנדל"ן הרבה יותר מוכר, שאינו נמצא במרחק של 15 שעות טיסה.