מסמך נדיר: סרטם של האחים כהן על דמותו של המוזיקאי לואין דיוויס

הצדעה מופלאה לכושלים

היסטוריה נכתבת על-ידי המנצחים. כך, כמובן, נכתבו גם תולדות המוזיקה. וכך, עוד ביתר שאת, מתנהלת גם התרבות הפופולרית. כמעט אף פעם לא נוצרו בה סרטים עלילתיים, לא-תיעודיים, על מוזיקאים כושלים. משום כך "בתוך לואין דיוויס", בגילומו של אוסקר אייזק, הוא מסמך נדיר שבו אמנים מאוד מנוסים, מוערכים, מצליחים ומהוללים בתחומם, האחים כהן, משרטטים את ההוויה ואת התודעה של אמן ומוזיקאי, שכולן חוויות של אובדן והתנסויות בדחייה, טשטוש, בלבול, זרות ונטישה. והכהנים מציירים אותו נהדר. לא רק שאינו גיבור קלאסי, לואין דיוויס אף אינו אנטי-גיבור מהסוג שקל לחבב: הוא אינו חם, לבבי, שופע קסם או מעורר אמפטיה. הוא הלוזר שמרסס סביבו את מרירתו ומרירותו, באופן שמאיר את החלקים הפחות נעימים, מפתים או מסתוריים יחסית לאלו שאליהם אנחנו אוהבים להימשך כשאנו מתעמקים בדמותו של אמן.

לואין דיוויס אינו האיש המוכשר באופן יוצא דופן, מעורר ההשראה ובעל מבנה האישיות ותעצומות הנפש שייקחו אותו לצמרת. אצלו מובלטים החלקים הכושלים והמובסים של הנפש האנושית, שאפילו לא עוברים התמרה אמנותית מזככת ליצירות שמביעות באופן נשגב רגשות כמו כישלון והחמצה.

הנהג והנדרס

השנה היא 1961, ואנחנו, הצופים, יודעים כמובן שממש מעבר לפינה מתחיל להתגלגל העשור הכי צבעוני, מהפכני, סוער, משפיע ומעצב בתרבות האמריקאית. אבל לואין דיוויס לא ייטול חלק בקליידוסקופ השלום והאהבה נוסח וודסטוק, ולא ישורר את הצדדים האפלים של הקיום במערב כמו ה-Doors או ה-Velvet underground. והוא לא ייקח את סצנת הפולק שבה הוא פעיל אל גלקסיות חדשות ואדירות כפי שייעשה בוב דילן, שבן דמותו מופיע בתום הסרט ושקולו נשמע קרוב לקיצו כדי להנגיד עבורנו את הפער האינסופי, הבלתי נתפס והמכמיר, בין מי שנדרס תחת גלגלי ההיסטוריה לבין מי שתפס את ההגה ושינה את נתיבה. לכאורה, "בתוך לואין דיוויס" הוא סרט שאמור לנבא משהו מההתרחשויות הגדולות של שנות ה-60. אבל זה אינו סרט פרחוני על עידן הדלי אלא קינה אפלה, ליילית, אפורה עד שחורה, מושלגת, מאובקת ומתפוררת, שמתנהלת רובה בדירות שכורות וזולות, מועדונים נטולי זוהר, ועיר חורפית נטולת קרני שמש.

האיש משומקום

למרות שהוא מבוסס על זירה מוזיקלית-חברתית מובהקת שהתנהלה לפני 50 שנה ותועדה לפרטי פרטים, ולמרות שכמה מרכיבים בחיי הדמות הראשית מזכירים את מוזיקאי הפולק דייב ואן רונק שהוא הזמר האחרון שנשמע בפסקול, זה לא רומן מפתח קולנועי. דילן וואן רונק אחראים לקולות התקופה היחידים בפסקול, שכולו ביצועים חיים של שחקני הסרט המעולים. ואף שחלק מהדמויות מזכירות קצת אנשים בשר ודם כמו אלברט גרוסמן מנהלם האימתני של דילן ופיטר פול ומרי, או ג'ון האמונד מנהל האמנים והרפרטואר בחברת קולומביה וכן הלאה, ולמרות השחזור התקופתי היפה, "לואין דיוויס" חף מרומנטיקה ואף נוסטלגיה. לעומת הסרטים על ריי צ'ארלס או ג'ים מוריסון, הביטלס המוקדמים, ג'ניס ג'ופלין או יתר גיבורי שנות ה-60, הכהנים ממש נמנעים מלחגוג את האמנות הגדולה או את אירועי התקופה דאז. רק בשיר אחד מתגנבים לכאן הנשיא קנדי וקורט ביקורת חברתית. אבל "בתוך לואין דיוויס" שנושא את שם אלבום הסולו היחיד והכושל שזה הוציא, מתמקד באדם שלא שייך לשום דבר ולשום מקום.

באודישן בפני בעלים של מועדון, הוא שר על אישה שהולידה תינוק בריא אך מתה בלידה. השיר הזה לוכד את המציאות של דיוויס האומלל: האמנות שלו, ניסיונות ההישרדות שלו בתעשייה, הורגים אותו. הוא מתלונן על עייפות ומחליט לפרוש מעולם המוזיקה, אבל מאבד גם את רישיון ההפלגה שלו, וכך לא מצליח אפילו להתפרנס כמלח מהמקצוע שלמד בנערותו. הוא כושל גם בשירת שיר מלחים מול אביו הקשוח בבית האבות. בעצם, שירתו לא נוגעת לאף אחד. בעל מועדון אחר מספר לו איך הקהל שמגיע ורוכש כרטיסים מפנטז על סקס עם זמר וזמרת אחרים, ומדגיש את האין של לואיס: לא כריזמטי, נטול סקס-אפיל, התקשורת הבין-אישית שלו כושלת על הבמה ומחוצה לה. ברוב תסכולו, לואיס לועג לבעלת דירה מיטיבה שנוהגת לארח אותו בסלון האינטלקטואלי שלה ושל בעלה באפר ווסט סייד, וגם לזמרת פולק מבוגרת שהוא תופס כמיושנת ומנותקת. והוא אינו מודע לכך שבתוך רגע דילן ישים גם אותו, לואין, בדיוק בצד שלה: בצד האחורי של הקדמה.

שני חתולים ג'ינג'ים הם היצורים היחידים בסרט שלואין משקיע בהם מאמץ כלשהו. לקראת סוף הסרט, הוא קצת משתנה ומודה לאקסית שלו על שסידרה לו הופעה אחרונה, אבל נדמה שתודתו מגיעה מאוחר מדי: לדיוויס אין את גדלות הנפש או המוארות או, מצד שני, את המגנטיות החייתית והחתולית, שיש למוזיקאים שלפעמים האישיות שלהם לוקחת אותם רחוק יותר מהמקום שאליו כישרונם הבינוני יכול להגיע. דיוויס הוא אמן ואדם מר נפש, מתוסכל, שההצלחה אינה מגיעה אליו וספק אם הוא אכן רוצה להגיע אליה. הוא מרבה לבקר מוזיקאים עמיתים ואנשים אחרים סביבו על התמסחרותם או בגידתם בעקרונות. אבל, כמו במקרה שלו, לפעמים טהרנות היא מפלטם של מי שיראים מהצלחה.

לפחות בחריגות הזו, של דמות נרגנת, לא יוצלחית, שאפילו סבלה הוא לא מאוד אטרקטיבי, "בתוך לואין דיוויס" הוא סרט שמדבר לא רק על הימים ההם אלא גם על הזמן הזה. דווקא בעידן הדיגיטלי של התפוצצות המידע, של 15 שניות תהילת ריאליטי שמובטחות כמעט לכל אחד, הכהנים מייצרים סרט קטן, וחם נורא, וחד תמיד ומרגש לפרקים, על אדם שלא יתועד: אחד שהתקופה והזרם הכללי לא מעיפים עליו מבט חוזר ברחוב. גיבורי המוזיקה והתרבות של הפולק ושל שנות ה-60 בכלל הם דמויות מופת שקוסמות לנו גם בחולשותיהן, גם כשהן נופלות ונרצחות או מתאבדות. "בתוך לואין דיוויס" הוא דיוקן עדין מאוד, חכם מאוד, עצוב ושבור לב, על אחד מאותם עשרות ומאות אלפי מוזיקאים שאפילו לא נותרו בשולי התודעה. למרות שניסו, הם מעולם לא הבליחו לתוכה ולו לרגע. ומגיע לכל אותם מיליוני מוזיקאים באשר הם, אלו שניסו ונכשלו, אלו שוויתרו, אלו שחלמו וחלומם לא התגשם, מגיע להם ולו סרט קולנוע אחד שיתעד גם אותם.