צדיק בינו ימכור את פז או את הבינלאומי? אולי דווקא שניהם

1. הנפגע המרכזי מחוק הריכוזיות: אחד החלקים המרכזיים בחוק הריכוזיות הוא שלא ניתן להחזיק בשליטה בתאגיד פיננסי ובתאגיד ריאלי משמעותי בעת ובעונה אחת. מיפוי השוק מראה שלכאורה יש לא מעט גופים שיצטרכו למכור אחת מאחזקותיהם כדי לעמוד במגבלות. אלא שבפועל, ברוב המקרים מי שאמור למכור כבר התכוון למכור (אי.די.בי את כלל ביטוח, וקבוצת דלק את הפניקס), ולגבי האחרים - הם כבר יוכלו למצוא פתרונות יצירתיים כדי לעמוד במגבלות שנקבעו, כמו מכירת נכסים בכדי לרדת מההגדרה של תאגיד משמעותי או החלפת מימון בנקאי לכזה שבחו"ל בתאגידים הריאליים.

אלא שמי שלא יכול לחמוק מהמגבלה הזו הוא צדיק בינו. בינו, המחזיק בחברת האנרגיה הגדולה בישראל פז, ובבנק הבינלאומי, החמישי בגודלו במערכת הבנקאית, צריך להיפרד מאחת האחזקות.

האם מבין כל ה"טייקונים" במשק, דווקא בינו הוא המאיים ביותר וצריך לפרק את אחזקותיו? ממש לא בטוח, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא הנפגע המרכזי מהדרישה בחוק הריכוזיות להפריד בין אחזקות ריאליות לפיננסיות.

לבינו יש אמנם 6 שנים למכור אחת מאחזקותיו, ואולם אתמול (שבת) נחשף באתר "גלובס" כי בינו כבר שם את פז על המדף. בינו מגשש סביב האפשרות למכור את פז, וביקש מכמה בנקי השקעות למצוא לו רוכש לאחזקותיו ואחזקות שותפיו - משפחת ליברמן, לפי שווי השוק של החברה, קרי לפי שווי של 5.44 מיליארד שקל לפז.

לא בטוח שבנקי ההשקעות יצליחו למצוא רוכש למניות במחיר הראוי. פוטנציאל ההשבחה של פז נמוך, שכן בינו כבר העביר אותה תהליך שכזה, וכן קבלת האישור הרגולטורי לשליטה בפז המחזיקה בבית הזיקוק באשדוד, אינה טריוויאלית, בייחוד כשמדובר ברוכשים זרים. אז אולי העסקה לא תקרה בשנה הקרובה, אך אם מסתכלים על הטווח הארוך, לא נתפלא אם בינו בסופו של דבר ימכור את שתי החברות: פז והבינלאומי.

2. למה למכור את הבינלאומי: ענף הבנקאות אמנם קרוב ללבו של בינו - הוא צמח בו מלמטה, מאז עבד בתפקיד זוטר והתקדם עד לתפקיד המנכ"ל. ועדיין, גם בינו יודע כי החזקה בבנק אינה אטרקטיבית כשם שהייתה בעבר. ראשית, הרווחיות של הבנקים במגמת ירידה, בגלל העלייה בתחרות ובמודעות הציבור לכוחו מול הבנק, ובשל התגברות הרגולציה. כמו כן, כיום לבעל שליטה בבנק אין הרבה יכולת להשפיע על הבנק, בגלל מגבלות שונות של בנק ישראל, ומנגד החובות עליו רבים - הן באיתנות הפיננסית הן בשקיפות שהוא נדרש לה.

גם יתרון הדיבידנדים כבר לא כשהיה. הבנק הבינלאומי אמנם חזר לחלק דיבידנד לפני כשנה, ואולם בשל דרישות ההון הגבוהות של בנק ישראל, הקצב איטי יותר.

לתוך השיקולים האלה צריך גם להכניס את העובדה שבינו כבר נושק לגיל 70. אמנם, בינו עובד כיום בהילוך גבוה ומעורב מאוד בניהול העסקים, ועדיין - אם מסתכלים על הטווח הארוך, לא מן הנמנע כי יעדיף להשאיר לילדיו כספים נזילים, שאיתם יוכלו לבצע בעצמם השקעות חדשות, במקום להכניסם להשקעות הקיימות שלו תוך חלוקת מניות ביניהם.

בכל מקרה, מבחינת בינו, מכירת הבנק הבינלאומי תיעשה ברווח פנומנלי - בינו רכש את השליטה בבנק ב-2003 ב-90 מיליון דולר בלבד במחיר המשקף מכפיל הון של 0.5 בלבד. מאז, ההון העצמי של הבנק יותר מהכפיל את עצמו, וכן הבנק נסחר כיום לפי מכפיל הון של 0.8. בשורה התחתונה, שווי האחזקות של פיבי (שבאמצעותה מחזיק בינו בשליטה בבנק עם משפחת ליברמן) עומד כיום על 2.68 מיליארד שקל. אמנם בשרשור דרך פיבי, שווי אחזקותיו של בינו נמוך יותר, ומאז העסקה ב-2003 הוא הגדיל את ההשקעה והגדיל את אחזקותיו בפיבי, אבל איך שלא מסתכלים על זה, הוא ייצא מהבינלאומי עם רווח מרשים.

3. עוד בנק בלי גרעין שליטה: אם ימכור בינו את הבינלאומי, אפשר כבר להעריך שמכירה כזו תהיה באמצעות פיזור גרעין השליטה בבנק ומכירה של המניות בבורסה. אם לפז לא פשוט למצוא רוכש, הרי שכשמדובר בבנק, זו כבר כמעט משימה בלתי-אפשרית.

רכישת שליטה בבנק אינה אטרקציה גדולה בלשון המעטה, גם אם מדובר בבנק איכותי ושמרני כמו הבינלאומי. גם קבוצת ברונפמן שראן הבינה זאת, ולכן החלה לפני כמה חודשים בתהליך של מכירת מניות בנק דיסקונט בבורסה. התוצאה תהיה שיהיו לנו כבר 3 מתוך 5 הבנקים הגדולים בישראל ללא גרעין שליטה. האם זה טוב, או אולי בעייתי ומהווה פתח לשלטון מנהלים? את התשובה נדע כנראה רק במשבר הבא.

 מניית הבינלאומי