למה דווקא עכשיו?

מאז תקופת הכהונה הראשונה שלו כנשיא, בה גילה ברק אובמה מעורבות עמוקה בתהליך המדיני, והשאפתנות הרבה שאפיינה את אותה תקופה, הוריד הנשיא האמריקאי פרופיל בנושא.

למעשה, מאז בחירתו מחדש לנשיאות הותיר הנשיא האמריקאי את נושא המו"מ כמעט לחלוטין למזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי. אז למה עכשיו נכנס הנשיא לעובי הקורה בנושא? למה בטווח זמן של פחות משלושה שבועות הוא נפגש עם שני המנהיגים - ראש הממשלה הישראלי, נתניהו, ועם אבו מאזן, ראש הרשות?

לפני הבחירות לתקופת הכהונה השניה שלו התרחק אובמה מהנושא, כיוון שבמצב הדברים באותה תקופה לא היה צפוי לו כל רווח אלקטורלי מהעניין. אבל השקט שגילה הנשיא בנושא מאז היבחרו מחדש, אינו מקרי ונובע מאסטרטגיה ברורה. האמריקאים שמרו את הנשיא כתותח הכבד, שייעשה בו שימוש בנקודה קריטית. אם כך, הנקודה הקריטית הזו הגיעה.

לכאורה, נראה שההתקדמות המזדחלת של המו"מ, שעפ"י התוכנית המקורית היה אמור להסתיים בחודש הבא עם הסדר קבע, לא מעידה שאכן הגענו לנקודה כזו. אבל, אם בודקים את מדיניות החוץ של ממשל אובמה, בייחוד מאז היכנסו של קרי לתמונה, ייתכן שרב הנסתר על הגלוי. מדיניות החוץ האמריקאית מאופיינת במעבר דרמטי. אמריקה מתרחקת משימוש בכוחה הצבאי האדיר. במקום זאת, הממשל מסיט את כובד משקלו למה שנקרא "כוח רך".

עבודה בכלים דיפלומטיים, תוך שימוש במכבש לחצים כלכלי ובמוסדות של הקהילה הבינלאומית הביאו לאמריקאים תוצאות בהקשר האירני. אלו הכלים המועדפים על אובמה, שזכה בפרס נובל לשלום על גישתו לנושא.

השינוי הזה בצד האמריקאי, אבל, אינו נובע רק מנטיות ליבו של הנשיא, שבאו לביטוי כבר כשרץ לנשיאות ב 2008. גם נשיא עם שאיפות צבאיות מעבר לים היה מתקשה לעשות זאת עם ציבור אמריקאי עייף ממלחמות, עם קונגרס מפולג, ועם כלכלה מתאוששת אמנם, אבל עדיין רחוקה מלנוע בכוח מלא קדימה.

ראו לדוגמא את הצמצום רחב ההיקף בתקציב הביטחון של ארצות הברית כפי שהשתקף לאחרונה בהתבטאויות של מזכיר ההגנה צ'אק הייגל. לכן, הנשיא אובמה שמעצב בימים אלה את מורשתו הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ, היה רוצה להיכנס לספרי ההיסטוריה כנשיא שהצליח להביא הישגים במדיניות החוץ בכלים דיפלומטיים. פה, כנראה, טמונה הסיבה למעורבות המחודשת שלו בתהליך.

האסטרטגיה הדיפלומטית של הממשל האמריקאי היא אסטרטגיה ארוכת טווח. בהקשר האירני נקבעו שישה חודשים להתקדמות לכיוון הסדר זמני, אבל גם מומחים בנושא וגם אנשי הממשל עצמו מכירים בכך שייתכן ולסבב השיחות הנוכחי יתווספו מספר סבבים נוספים, שגם כל אחד מהם ייארך מספר חודשים, עד שהשיחות עם האירנים יניבו את התוצאות הרצויות.

לכן, מבחינת האסטרטגיה הדיפלומטית בה נוקט הממשל, יש חשיבות עליונה להמשכיות של התהליך. תהליך רצוף, גם אם משמעות הדבר סבבי שיחות נוספים, הוא קריטי מבחינתם.

ההמשכיות הזו חשובה לא פחות, מבחינת האמריקאים גם במו"מ הישראלי-פלסטיני. מזכיר המדינה הוריד את רמת הציפיות המקורית הגבוהה שלו, כאשר עדכן את המטרה ליצירת הסכם מסגרת, במקום הסדר קבע בתום תשעה חודשים. המטרה של שמירת רצף השיחות הייתה בעדיפות הגבוה ביותר, ולכן העדיף מטרה שנראתה אפשרית יותר. אבל עם ההזדחלות של המשא ומתן לאחרונה, נראה שגם הרף הנמוך יותר שהציב קרי עשוי להיות גבוה מדי. ולכן, אובמה נכנס לתמונה.

השימוש בנשיא בשלב הזה, מצד שני, עשוי גם לעמוד בעוכרי התהליך. גם בהנחה שרצף השיחות עם שני המנהיגים יוביל ליצירת הסכם מסגרת עד סוף החודש הבא - מה שיישמר את המשכיות התהליך - לא ברור איזה שפנים נוספים יוכלו האמריקאים לשלוף כאשר השיחות על הסכם הקבע ייקלעו למבוי סתום.

מעבר לכך, ההתפתחויות האחרונות באוקראינה מסבכות אפילו יותר את האסטרטגיה הדיפלומטית של הממשל. רוסיה מהווה שחקן חשוב הן בהקשר האירני והן בהקשר הסורי. אם אוקראינה תידרד לעימות רוסי-אמריקאי, גם אם עימות כזה יישאר רק במישור של לחצים כלכליים ודיפלומטיים, לא ברור איך יוכלו האמריקאים לעבוד עם הרוסים בזירה המזרח תיכונית.

אם כך, המצב בחצי האי קרים העלה את רמת אי הוודאות באופן דרמטי. אבל, הנשיא אובמה התבטא לא פעם שמבחינתו אי הוודאות גבוהה לא פחות כאשר אמריקה עושה שימוש בכוח צבאי. לא ברור איך תתקדם האסטרטגיה הדיפלומטית של האמריקאים, אבל מצד שני גם לא תמיד ידוע מה קורה יום אחרי ההכרעה הצבאית.