זו עונה די עצובה בשביל הלוס אנג'לס לייקרס. עם המאזן הגרוע במערב, הקבוצה לא תהיה בפלייאוף לראשונה מאז 2005; הכוכב הגדול קובי בראיינט שיחק רק בשישה משחקים העונה, ובגיל 35, אחרי קרע בגיד האכילס (ב-2012) וארבעה ניתוחים בברכיים, לא ברור מתי ובעיקר איך הוא יחזור; והיריבה העירונית, הקליפרס, נראית כמו אחת המועמדות הבכירות לאליפות. מה שנשאר ללייקרס זה רק שוק השחקנים החופשיים בקיץ בקרוב, שיהיה מסקרן עם שמות כמו לברון ג'יימס וכרמלו אנתוני.
בימים רגילים השם "לייקרס" - אחד משני מועדוני הדגל של ה-NBA (לצד בוסטון סלטיקס) עם 16 אליפויות - יותר ממספיק כדי למשוך את הכוכבים הכי גדולים בליגה. אבל חוסר הוודאות לגבי בראיינט והסגל החלש סביבו ערערו את הסטטוס של הלייקרס עד כדי כך, שארווין "מג'יק" ג'ונסון חש צורך להתערב. ג'ונסון, שהוביל את הלייקרס לחמש אליפויות בשנות ה-80, התנדב לעזור במאמצי גיוס השחקנים בקיץ. "הם צריכים להחליט את מי הם רוצים", הוא אמר בתחילת החודש, "ואז להגיד, 'הי, ארווין, אתה יכול להתקשר לכך וכך?".
זה לא מקרי שג'ונסון מציב את עצמו בעמדת המושיע. יום לפני הצעת העזרה ללייקרס הוא הוצג כמי שהציל את לוס אנג'לס ספרקס מה-WNBA, ליגת כדורסל הנשים ששייכת ל-NBA, אחרי שקבוצת ההשקעות שלו רכשה את המועדון. העתיד של הספרקס, אחת משלוש הקבוצות המייסדות היחידות ב-WNBA (יחד עם ניו יורק ליברטי ופיניקס מרקורי) שעדיין משחקות בעיר המקורית שלהן, היה לא ברור מאז דצמבר, כשהבעלים פאולה מדיסון הודיעה לליגה שהיא לא יכולה להמשיך להחזיק בקבוצה. ג'ונסון והשותף שלו, מרק וולטר, המייסד ובעל השליטה בענקית השירותים הפיננסיים גוגנהיים פרטנרס, הגיעו בדיוק בזמן.
ה-WNBA היא לא בדיוק ליגה אטרקטיבית למשקיעים, במיוחד בשנים האחרונות. ב-2012 פחות מ-7,500 איש בממוצע הגיעו למשחקים, הנתון הנמוך בתולדות הליגה. בעונה הקודמת רק חצי מ-12 הקבוצות סיימו את העונה ברווח. האתר הכלכלי Wall Street 24/7 אפילו חזה שה-WNBA לא תמשיך להתקיים אחרי 2013, בעיקר בגלל הפרישה של דיוויד סטרן, הקומישינר של ה-NBA בין 1984 ל-2014, שיזם את הקמת הליגה ב-1996 והיה התומך הכי גדול שלה.
כל סימני האזהרה האלה לא ממש הטרידו את הבעלים החדשים. "זה מצחיק; היינו במטוס, הסתובבנו זה אל זה, ואמרנו, 'בוא נקנה את הספרקס'. זה היה מאוד פשוט", אמר ג'ונסון. "אנחנו אוהבים כדורסל נשים. אנחנו מבינים מה קרה בעבר, אבל לא מודאגים לגבי זה. גם מרק וגם אני היינו בעסקות שבהן עסקים הפסידו כסף ושינינו את המצב. אנחנו יודעים לעשות את זה. זה מה שאנחנו עושים מתוך שינה". זה גם מה שהם עשו קודם לכן בבייסבול עם הלוס אנג'לס דודג'רס - אחת הקבוצות המיתולוגיות בהיסטוריה של ארצות הברית, בעיקר בקונטקסט של היחסים הבין-גזעיים - שהייתה בפשיטת רגל כלכלית ותדמיתית לפני שוולטר וג'ונסון קנו אותה ב-2012.
מג'יק ג'ונסון לבוש במדי הדודג'רס / צלם: רויטרס
הגדיר מחדש את הכדורסל
הדודג'רס - כמו הספרקס עכשיו, בזכות הזווית הפמיניסטית - הם עוד פרק במפעל החיים האדיר של ג'ונסון מאז הפרישה מכדורסל; שהתחיל בלקיחת תפקיד השגריר של נשאי ה-HIV וחולי האיידס, המשיך בהשקעה אינטנסיבית וקונסיסטנטית באזורים הכי מקופחים בארצות הברית האורבנית (Inner cities), ועם הזמן הפך אותו לספורטאי החשוב מבחינה חברתית בדורות האחרונים.
עוד לפני שג'ונסון התחיל להשפיע על החברה בארצות הברית, הוא הספיק לשנות במו ידיו את הנוף בכדורסל ובספורט האמריקאי. הוא נולד ב-1959 בלנסינג, בירת מדינת מישיגן, אחד מעשרת הילדים של כריסטין וארווין ג'ונסון סיניור. ארווין סיניור עבד באיסוף זבל בשעות המוקדמות של הבוקר, ובצהריים המשיך לעבודה השנייה שלו, כפועל בפס הייצור של ג'נרל מוטורס במשך שלושים שנים. כריסטין הייתה אשת תחזוקה בבית ספר מקומי. את ארווין ג'וניור היא ראתה בדרך כלל כשהחושך ירד, והוא נאלץ לחזור ממגרש הכדורסל.
על המגרש ג'ונסון היה משהו חדשני לגמרי בזמנו; פוינט גארד (רכז) בגובה 2.06 מטרים, שהפליא ביכולת המסירה שלו. עיתונאי מלנסינג הדביק לו את הכינוי "מג'יק" אחרי שהוא ראה אותו משחק בתיכון; ובגמר טורניר המכללות של שנת 1979, המשחק הכי נצפה בתולדות כדורסל המכללות, ארצות הברית הבינה למה: ג'ונסון הנהיג את מישיגן סטייט לניצחון על אינדיאנה סטייט של לארי בירד, ונבחר לשחקן המצטיין של הפיינל פור. באותה שנה הלייקרס בחרו בג'ונסון בבחירה הראשונה בדראפט, ועידן חדש התחיל ב-NBA.
כבר בעונה הראשונה שלו ב-NBA, ג'ונסון עזר ללייקרס להגיע לסדרת הגמר, שבה הם פגשו את פילדלפיה 1976. במצב של 2:3 לטובתם בסדרה, הלייקרס הגיעו למשחק השישי בפילדלפיה בלי הסנטר האגדי קארים עבדול ג'באר, אז עדיין הכוכב הראשי של הקבוצה, שנפצע במשחק הקודם. ג'ונסון שיחק בכל העמדות באותו משחק, כולל בתור סנטר, סיים עם 42 נקודות, 15 ריבאונדים ושבעה אסיסטים, והלייקרס זכו באליפות ראשונה מאז 1972.
המשחק הזה סימן את ההשתלטות של ג'ונסון על הלייקרס, שבראשותו שיחקו כדורסל מלהיב שקיבל את הכינוי שואו טיים. היריבות הנהדרת שהתפתחה בין הלייקרס של ג'ונסון לבין בוסטון סלטיקס בראשות בירד הפכה את ה-NBA, שבשנות ה-70 הייתה ליגה מוכת קוקאין ואלימות, וסבלה מיחסי ציבור שליליים, לחלק לגיטימי מתרבות המיינסטרים. "אחד הדברים שאני שונא", אמר בראיינט גאמבל, לשעבר המנחה של הטודיי שואו, "זה שאנשים אומרים שמייקל ג'ורדן הציל את ה-NBA. בולשיט. מג'יק ולארי הצילו את ה-NBA".
היריבות האישית בין ג'ונסון לבירד, שעם השנים הפכה לחברות אמיצה, הייתה לאחד הנרטיבים המפורסמים בתולדות הספורט ובתרבות הפופולרית, עם הספר When the Game Was Ours מ-2009, שנכנס לרשימת ה-best seller של הניו יורק טיימס; סרט דוקומנטרי מ-2010 של רשת HBO; ומחזה בברודווי, Magic/Bird, שרץ במשך חודש ב-2012. בניגוד לבירד, איש אולטרה מופנם שלא רצה דבר וחצי דבר עם התקשורת ו/או עם הציבור, ג'ונסון הכריזמטי, עם החיוך היפהפה שלא ירד מהפנים שלו, נהנה מהמעמד כגיבור תרבות. "מג'יק היה הקטליזטור להתלכדות בין ספורט לבידור", אמר העיתונאי רוי אס ג'ונסון, לשעבר עורך בכיר במגזין ספורטס אילוסטרייטד. "האולם שלו (הפורום) היה באינגלווד, לא האזור הכי נוצץ בלוס אנג'לס, ולמרות זאת, במשך שנים זה היה המקום הכי חם בלוס אנג'לס. הפורום קלאב בארנה (מועדון בתוך האולם) היה כמו סטודיו 54".
כמו בסטודיו 54 המיתולוגי של ניו יורק, גם בפורום קלאב ההדוניזם חגג. הבעלים של הלייקרס דאז, ג'רי באס (הלך לעולמו לפני שנה), היה סמל לנהנתנות הלוס אנג'לסית במובן הזה, ודאג לפתוח בפני ג'ונסון את כל הדלתות האפשריות, כולל ביקורים קבועים באחוזת פלייבוי של יו הפנר. "לנשים היו פנטזיות שונות", אמר ג'ונסון לימים, "חלק רצו להיות איתי יחד עם עוד שתיים-שלוש באותו זמן; פעם אחת הייתי עם שש נשים בו זמנית".
ג'רי באס עם קובי בראיינט / צלם: רויטרס
ניצח את האיידס
לנהנתנות הזאת היה מחיר כבד בסופו של דבר. ב-1991, בעקבות בדיקה רפואית מקיפה שהלייקרס ערכו לג'ונסון כחלק מפוליסת ביטוח חדשה, התגלה שג'ונסון נושא את נגיף ה-HIV. ב-7 בנובמבר, במסיבת עיתונאים שהדהימה את העולם, הוא הודיע על פרישה בגלל ההידבקות בנגיף. "כשמישהו כמו מג'יק מודיע שהוא נשא HIV", אמר הבמאי נלסון ג'ורג', שביים את הסרט הדוקומנטרי המעולה על ג'ונסון, The Announcement, "זה משנה את הדינמיקה בשביל אמריקה. זה הזיז את כל הדיאלוג. כמו ההתנקשות בקנדי, ההודעה של מג'יק היכתה באנשים עד כדי כך חזק".
ג'ונסון התייצב מיד בחזית המאמץ להעלאת המודעות לאיידס, בתקופה שבה הבורות לגבי המחלה עדיין הייתה בשיאה. בקיץ 1992 הוא השתתף במשחקים האולימפיים בברצלונה, כחלק מ"נבחרת החלומות" המקורית, נבחרת הכדורסל הראשונה של ארצות הברית שהורכבה משחקני NBA. לקראת עונת 1992/3 ג'ונסון הודיע על קאמבק, ואף השתתף במחנה האימונים של הלייקרס ובכמה משחקי הכנה, אבל אחרי שכמה שחקנים הביעו חשש לשחק נגדו בגלל המחלה, הוא חזר בו.
ארבע שנים אחר כך, גם בעקבות הגילוי של קוקטייל האיידס, ג'ונסון השלים את הקאמבק שלו. בגיל 36 הוא שיחק 32 משחקים במדי הלייקרס - שבהם הוא קלע 14.6 נקודות, מסר 6.9 אסיסטים, והוריד 5.7 ריבאונדים בממוצע - ושלח מסר שהדהד יותר מכל ההרצאות שהוא העביר או הוועדות שהוא היה חבר בהן. "זה אמר לקהילה שלנו", אמר טום דונהיו, המייסד של Who's Positive, ארגון להעלאת המודעות לאיידס, "שאתה יכול להמשיך לחיות את חייך ולעשות דברים שאתה רוצה לעשות. הוא היה מודל לכל-כך הרבה מאיתנו, הנשאים".
אלא שג'ונסון רצה להיות מודל גם לאוכלוסיות אחרות. כבר בתור ילד הוא הצהיר שהחלום שלו היה "לשחק ב-NBA ולהיות איש עסקים", והסיפור הבא על ג'ונסון ממחיש שגם בשיא תהילתו ככדורסלן הוא לא שכח את החלק השני של החלום. באמצע שנות ה-80, במשחק ביתי של הלייקרס, ג'ונסון עמד להוציא כדור חוץ בהתקפה של הלייקרס; מאחוריו ישבו ג'ו סמית, אחד האנשים החשובים בתעשיית המוזיקה, שעמד בראש חברות תקליטים כמו Elektra/Asylum וקפיטול רקורדס, ופיטר גובר, מנכ"ל חטיבת הסרטים של סוני, שניהם בעלי מנוי עונתי. רגע לפני שהוא מסר את הכדור, ג'ונסון הסתובב אליהם ושאל, "איך אני נכנס לעסקים?".
מהר מאוד התברר לג'ונסון שאפילו לאדם במעמדו לא קל להיכנס לעולם העסקים. "כולם רצו חתימה", הוא אמר, "אבל אף אחד לא רצה להשקיע בי. בהתחלה, קיבלתי עשרה סירובים לפני שמישהו אמר 'כן'". מי שאמרה כן בסופו של דבר הייתה חברת Loews Theatres, ומהשותפות הזאת נולדה רשת אולמות הקולנוע Magic Johnson Theatres. הקומפלקס הראשון נפתח ב-1995 בסאות' סנטרל, לוס אנג'לס - אחד האזורים הכי מזוהים עם פשע ועם אלימות בארצות הברית - במרחק של 6.5 קילומטרים בלבד מהצומת של Florence and Normandie, מוקד הפרעות של 1992 בעיר, שפרצו אחרי שארבעה שוטרים לבנים זוכו בפרשת רודני קינג.
המיקום של הסניף הראשון לא היה מקרי כמובן. "כשעשיתי מחקר על מיעוטים", אמר ג'ונסון, "באותו זמן הם היו 35% מהאנשים שהולכים לקולנוע - מספר גבוה בצורה קיצונית. אז אמרתי, 'וואו, אם אפריקאים-אמריקאים הולכים לקולנוע אבל אין אולמות בקהילה הזאת, אם אני אבנה אחד, הם יבואו'. ואני הולך לעזור להם להבין שאם תהיה אלימות, הקומפלקס הזה ייסגר. אני פשוט הולך להגיד, 'היי, תראו, אני בונה אולמות חדשים לגמרי. אנחנו הולכים להעסיק אנשים מהשכונה הזאת, וזה בשבילכם'. ודיברתי עם הכנופיות, והם אמרו לי שהם לא יעשו שום דבר רע באולמות. אז שכרנו כמה חברי כנופיות לצוות הבנייה".
הכנופיות עמדו במילה שלהם: הקומפלקס של ג'ונסון אפילו לא כוסה בגרפיטי, המבנה היחיד בשכונה שזכה להנחה הזאת, והיה להצלחה מסחררת. בעקבותיו נפתחו סניפים בערים גדולות נוספות דוגמת ניו יורק, יוסטון ואטלנטה. "בנקודת זמן מסוימת", אמר אוסקר טרנר, לשעבר סגן נשיא לתכנון פיננסי באולפני פארמונט, "למג'יק היו כמה מהאולמות הכי מכניסים בארצות הברית".
בית הקולנוע של מג'יק ג'ונסון בשכונת הארלם, ניו יורק / צלם: רויטרס
שווה חצי מיליארד דולר
רוב האולמות של ג'ונסון נסגרו בינתיים, אחרי שרשת AMC Theatres רכשה את Loews ב-2006, והוא הפסיק להיות מעורב בניהול השוטף, אבל ההצלחה שלהם אפשרה לו להתפשט לעסקים נוספים. בעקבות ביקור בקומפלקס בסאות' סנטרל, המיליארדר האוורד שולץ, יו"ר סטארבקס, נתן לג'ונסון ב-1998 את הזכות להיות הזכיין היחיד של הרשת - מה שהוביל להקמת 125 סניפים ברחבי ארצות הברית, כולם באזורי קיפוח: Inner cities שמאז הספיקו לקבל את השם emerging markets, לא מעט בזכות ההשקעות של ג'ונסון. ב-2010 ג'ונסון מכר את 105 הסניפים שנותרו בבעלותו בחזרה לסטארבקס, תמורת כ-75 מיליון דולרים.
אחרי השותפות המוצלחת עם סטארבקס, ג'ונסון הרחיב את הפורטפוליו שלו בעסקי המזון עם הקמת עשרות מסעדות של הרשתות Sodexo, T.G.I. Friday's וברגר קינג. בתחילת שנות האלפיים הוא נכנס גם לשוק הנדל"ן: הוא חבר ל-Canyon Capital Realty Advisors, קרן השקעות שמנהלת נכסים בשווי של כ-20 מיליארד דולר, כדי להקים את Johnson Investment Fund Canyon. הפרויקט המשותף גייס כ-4 מיליארד דולר, שהושקעו במבנים בקהילות מיעוטים ב-13 מדינות בארצות הברית. ובסך-הכול, האימפריה העסקית של ג'ונסון, שהמגזין פורבס העריך את הונו האישי ב-500 מיליון דולרים, כללה עסקים ב-85 ערים ב-21 מדינות בארצות הברית, ביניהם רשת מועדוני כושר, שלושה מגזינים, תחנת רדיו וערוץ טלוויזיה שמיועד לאוכלוסייה השחורה, Aspire, שהושק ביוני 2012.
מאחורי כל היוזמות עמד אותו חזון, כפי שהגדיר אותו ג'ונסון בכנס של המפלגה הדמוקרטית בשנת 2000: "אנשים שחורים", הוא אמר, "אנחנו לא הבעלים של שום דבר. הם (הלבנים) ייתנו לנו לבדר אותם. תמיד היינו הכי טובים בזה. אבל אנחנו לא בעלים של קבוצות, של חברות תקליטים, של אולפני סרטים. כרגע אני מעסיק 3,000 אנשים שחורים".
זה היה רק עניין של זמן עד שחזון הבעלות של ג'ונסון יתממש גם בספורט, והלוס אנג'לס דודג'רס סיפקו את ההזדמנות המושלמת. הבעלים הקודם, פרנק מקורט, קנה את הדודג'רס ב-2004 תמורת 421 מיליון דולרים, ובתוך שבע שנים הצליח לנכר את האוהדים עם העלאה של מחירי הכרטיסים בכל עונה, ולדרדר את הקבוצה לפשיטת רגל. באד זליג, הקומישינר של ליגת הבייסבול, אפילו מינה מפקח מטעמו על הדודג'רס בגלל "דאגות עמוקות לעניינים הפיננסיים והתפעוליים".
בנובמבר 2011 החל תהליך המכירה של הדודג'רס, בפיקוח של בית המשפט הפדרלי לפשיטות רגל. חצי שנה אחר כך, קבוצת ההשקעות של ג'ונסון ושל גוגנהיים פרטנרס רכשה את הדודג'רס תמורת 2.15 מיליארד דולר - הסכום הגבוה ביותר ששולם אי-פעם על קבוצת ספורט מקצוענית (השיא הקודם היה 1.4 מיליארד דולר עבור מנצ'סטר יונייטד ב-2005). סכום שהפך הרבה יותר הגיוני כבר כעבור כמה חודשים, כשהקבוצה חתמה על חוזה זכויות שידור מפלצתי של 8.5 מיליארד דולרים ל-25 שנים עם רשת טיים וורנר.
השיקום של הדודג'רס התחיל כבר בעונה הקודמת. הבעלים החדשים השקיעו כחצי מיליארד דולר במשכורות שחקנים, והקבוצה עלתה לפלייאוף לראשונה מאז 2009. היא נעצרה בגמר הנשיונל ליג (ליגת הבייסבול, ה-MLB, מחולקת לשתי ליגות - אמריקן ונשיונל), שם היא הפסידה 4:2 לסנט לואיס, אבל זה לא פגע בטעם הטוב של העונה: הדודג'רס סיימו במקום הראשון בבייסבול בממוצע צופים למשחק (יותר מ-46 אלף אוהדים, עלייה של כ-10%), הרייטינג עלה ב-40%, ומכירות המרצ'נדייז הוכפלו.
לוס אנג'לס דודג'רס / צלם: רויטרס
בעקבות ג'קי רובינסון ועלי
אבל הכסף בסיפור של הדודג'רס, כמו בסיפור של ג'ונסון, הוא העניין הפחות חשוב. הדודג'רס התחילו את דרכם בברוקלין ב-1883, שם הם שיחקו עד 1957, וייזכרו לעד בהיסטוריה האמריקאית קודם כול כקבוצה שבה ג'קי רובינסון שבר את מחסום הגזע והפך לשחקן השחור הראשון בליגת הבייסבול, ב-1947. רובינסון נחשב עד היום לספורטאי החשוב ביותר מבחינה חברתית בתולדות ארצות הברית, לצד מוחמד עלי. ג'ונסון, בזכות הפעילות שלו בשנים שאחרי הפרישה מכדורסל, כבר מושווה לשני הענקים האלה.
הפעילות של ג'ונסון מבדילה אותו בעיקר לאור הדרך שבה ספורטאים אחרים שבנו אימפריות עסקיות בוחרים להתנהל, כשהדוגמה הטובה ביותר היא מייקל ג'ורדן. "בעוד שג'ורדן נתפס כקפיטליסט הארד קור, על גבול האנוכי", אמר בויד ווטקינס, סופר ומבקר חברתי. "מג'יק נתפס גם כמישהו, שחוץ מלעשות כסף, חושב על דברים כמו יצירת עבודות בקהילה השחורה. אני לא אומר שהוא מוחמד עלי, אבל במובנים מסוימים, היה יותר קל להיות מחויב לדברים כמו זכויות אזרח בשנות ה-60. זה היה לשחות נגד הזרם כי לשם כוחות השינוי נעו. עכשיו נעשינו מדינה רודפת בצע שבה יותר קל לסתום את הפה ולהיות קונפורמיסטי. בתקופתו של מג'יק, לספורטאי היה הרבה יותר מה להפסיד כשהוא יצא נגד הזרם - כמו שהוא עשה עם ה-HIV".
ד"ר הארי אדוארדס, סוציולוג מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, מאמין שבקונטקסט של התקופה, ההישגים של ג'ונסון לא פחות גדולים מאלה של פורצי הדרך לפניו: "הוא מוגבל על-ידי האתגרים של העידן שלו, אבל הוא עמד באתגרים האלה, אם בכך שהיה לו האומץ לצאת לציבור עם HIV, או בלהיות הספורטאי שאמר שהוא לא רוצה להיות המוצר - הוא רוצה להיות הבעלים של המוצר ולנהל אותו. כשאנשים יסתכלו לאחור על התקופה הזאת, אני מבטיח שהם יראו אותו בחזית השינוי".
השינוי שג'ונסון מוביל באוכלוסייה השחורה הוא תהליך איטי, שלא פעם נרמס על-ידי הקפיטלזם הדורסני. אבל ההשפעה של ג'ונסון היא יותר מהכול ברוח שהוא משדר. "כשאתה מסתכל על מה שהוא עשה בחייו עד הנקודה הזאת", אמר ווטקינס, "אתה חייב לומר שהדרך שבה הוא חי משקפת את הדרך שבה הוא שיחק, בכך שהוא מרומם את אלה שנמצאים סביבו. אני מאמין שהוא לגמרי הפך את עצמו לאחד הספורטאים הגדולים מבחינת אימפקט חברתי".
כתבות
ני"ע
