200 שקל כדי לקצר גירושים

בשנת 2010 חתמו בני זוג על הסכם גירושים במשרד עורך דין, ובמסגרת חתימתה על ההסכם האישה חתמה בנוסף על תצהיר בכתב-ידה, שבו אישרה כי עורך הדין סירב להחתים אותה על ההסכם מבלי שתצהיר בפניו שהיא התייעצה עם עורך דין לגבי ההסכם, ושהיא מבינה על מה היא חותמת וכן מבינה את כל המשמעויות.

הזהירות המופלגת של עורך הדין נבעה ככל הנראה מהעובדה שבאופן חריג האישה ויתרה במסגרת ההסכם על חלקה בדירה המשותפת של הצדדים - ויתור שיכול להעלות מאוחר יותר סימני שאלה בנוגע לנסיבות במסגרתן האישה ויתרה על זכויות המגיעות לה, וליצור חשש לעושק, כפייה או הטעיה בעת חתימת ההסכם, שיש בהם כדי לפסול את ההסכם.

מאחר שמדובר בהסכם גורלי, שקשה מאד להתנער ממנו מאוחר יותר, המחוקק הציב מחסום ביקורת נוסף לגמירות-דעת הצדדים בכל הנוגע לויתוריהם במסגרת חוזה זה, והם נדרשים, בנוסף לחתימה, לאשר גם את ההסכם בפני ערכאה שיפוטית. השופט או הדיין בוחנים את סבירות ההסכם וכן צריכים לוודא כי הצדדים אכן חתמו עליו מתוך הבנה ורצון חופשי.

במקרה זה ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני, כולל פרוטוקול ממוחשב שבו נכתב כי בדיון נכחו שלושת דייני ההרכב והצדדים, אך מאוחר יותר התברר כי הדיון המתועד בפרוטוקול מעולם לא התקיים.

מפסק הדין שניתן בבג"ץ לאחרונה עולה כי לטענת האישה הבעל שילם 200 שקל לאחד הפקידים בבית הדין האזורי, מסר לו את ההסכם וביקש ממנו "שיזרז את הטיפול בגירושים".

הזירוז המבוקש כלל את הופעתם של בני הזוג בפני הפקיד בלבד לצורך אישור ההסכם, כשדיין יחיד מוסיף את חתימתו הנדרשת באופן רטרואקטיבי מבלי שאף פגש בצדדים, ושמותיהם של שאר חברי ההרכב פשוט הודפסו מהמחשב ללא חתימתם.

לאחר אישור ההסכם והגירושים עצמם, האישה התחרטה על ויתורה. לטענתה, היא חתמה על ההסכם המקפח כי חששה מהבעל עקב התנהגותו כלפיה, וכן כי הבעל איים עליה שללא ההסכם בית הדין הרבני הוא ייקח ממנה את המשמורת על בנותיהם, בהיותה גיורת עולה מרוסיה ומאחר שבגדה בו.

האישה פנתה לבית הדין האזורי בטענה כי ההסכם אינו תקף, מאחר שאישור ההסכם לא עמד בדרישות החוק, אך אף דיין בבית הדין לא הסכים לצאת נגד חברו למקצוע ולקבוע כי האישור לא היה חוקי. כך התיק עבר כתפוח-אדמה לוהט מדיין לדיין, עד שהושלך לכיוון הערכאה הגבוהה יותר - בית הדין הרבני הגדול.

בית הדין הרבני הגדול קיבל את הטענה כי אישור ההסכם בשלט רחוק מבלי לפגוש בצדדים אינו עומד בדרישות החוק, אך קבע כי גם אם להסכם אין מעמד של פסק דין, הוא עדיין מחייב מבחינה חוזית, ולכן יש לו תוקף.

בית הדין הרבני הגדול אף איים על האישה, שבינתיים כבר נישאה לאחר, שאם תעמוד על טענתה בנוגע לפגם בהסכם - ייווצר חשש ביחס לכשרות הגירושים.

בעקבות החלטה זאת האישה פנתה לבג"ץ, ורק שם זכתה לקבל את הסיוע שעתרה לו. בג"ץ פסק כי מאחר שעל-פי חוק יחסי ממון נדרש בית המשפט או בית הדין להיווכח כי בני הזוג עשו את ההסכם "בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו", והדבר לא נעשה במקרה זה - אין מנוס מדיון מחודש ובירור טענותיה של האישה, שחתמה על ההסכם בכפייה. בג"ץ אף הפנה את התיק לבית דין אזורי אחר, כדי לוודא כי האישה תקבל משפט הוגן.

בשורה התחתונה, קיצור הדרך עלה לבעל ביוקר, הרבה יותר מ-200 השקלים ששילם לכאורה לפקיד. לאחר שהאישה הצהירה בפני עורך הדין כי חתמה על ההסכם לאחר ייעוץ משפטי ומתוך הבנה ומרצון חופשי, סביר להניח שאם היא הייתה מגיעה לאישור ההסכם בפני בית משפט או בית הדין הרבני כחוק - היא הייתה עונה בחיוב על שאלות אלה גם בפניהם. במקרה זה סיכוייה של האישה לבטל מאוחר יותר את ההסכם בטענה כי ההסכם נכפה עליה היו נמוכים עד מאד.

לאור אי-תקינותו של ההליך, גם הסיכוי הקטן שבעת אישור ההסכם האישה אכן הייתה מתחרטת ואומרת לבית הדין שההסכם נכפה עליה, מספיק כדי שאי-העמידה בדרישות החוק לאישור ההסכם יערער את תוקפו של ההסכם ויפתח אותו לבירור מחודש.

אישור הסכם על-פי החוק היה ונותר דרישה מהותית ביותר שיש להקפיד עליה במלואה, ולא דרישה פרוצדורלית הניתנת לקיצור דרך.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".