גיל הפיטורים

בוקר טוב למדורים הכלכליים שהתעוררו מתרדמה ארוכה אחרי שהטיפו במשך שנים ובאופן עיוור להעלאת גיל הפרישה בלי סייגים ובלי שאלות. פתאום הם גילו את המורכבות של שוק העבודה, את העובדות שרבים מהמעסיקים מפטרים את עובדיהם זמן רב לפני גיל הפרישה, ושעיקר המוטיבציה של משרד האוצר היא לא חיזוק שוק העבודה, אלא חיסכון בקצבאות זיקנה.

כן, הזכאות לקצבת זיקנה בישראל צמודה לגיל הפרישה, כך שהעלאת גיל הפרישה פירושה דחיית תשלום הקצבאות, גם אם מדובר בעובדים שפוטרו הרבה לפני כן. מי שנתפסים כמבוגרים מדי בעיני המעסיקים, נחשבים לצעירים מדי לצורך זכאות לקצבה בעיני המדינה. פרדוקס? בוקר טוב גם לכם.

דוח שפירסם השבוע "מרכז אדוה" הוא איתות אזהרה נוסף מפני העלאת גיל הפרישה במתכונת שמציע האוצר. הדוח עוסק בנשים בנות 60 ומעלה, ומצביע על כך ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה של נשים בגילאים אלה צונח משמעותית. בעוד ששיעור ההשתתפות בשוק העבודה של נשים בנות 45-49 עומד על 73.7%, בגילאי 60-64 הוא צונח ל-41.2%, ובגילאי 65-69 צולל ל-16.6%. בנוסף, יותר מ-30% מהנשים השכירות עובדות במשרה חלקית, והשיעור הזה הולך ונוסק עם הגיל.

כמה נוסק? 47.5% מהנשים השכירות מעל גיל 60 מסתפקות או נאלצות לעבוד במשרה חלקית.

על-פי דוח מרכז אדוה, שכתבו נוגה דגן-בוזגלו, אתי קונור-אטיאס ואריאן אופיר, המשמעות היא, שרוב הנשים השכירות מעל גיל 60 מרוויחות שכר נמוך, ובחלק גדול מהמקרים מדובר בשכר ש"אינו מספיק לקיום בכבוד". מסקנת חוקרי מרכז אדוה ברורה: כל זמן שהזכאות לקצבת זיקנה צמודה לגיל הפרישה, העלאת גיל הפרישה תפגע בהכנסה של רבות מהנשים. על כן הם ממליצים - לא לדחות את גיל הזכאות לקצבת זיקנה ולפנסיה, ואף להגדיל את התשלום בגין קצבת הזיקנה.

במשרד האוצר, תרשו לנו לנחש, לא ימהרו לאמץ את הגישה.

מה שנעדר מהשיח הציבורי של הימים האחרונים הוא תפקידם של ארגוני העובדים בכל הקשור להעלאת גיל הפרישה. באופן אירוני, אותם פרשנים שמבכים היום על היעדר הביטחון התעסוקתי של העובדים בשוק העבודה המודרני, ועל כך שאין טעם להעלות את גיל הפרישה בשעה שמעסיקים מפטרים את עובדיהם הרבה לפני הגיל הרשמי, הם אלה שהטיפו במשך שנים לפגיעה בעבודה המאורגנת - באמצעות שלל מילים מכובסות.

עבודה מאורגנת, הם יאמרו תמיד, היא דבר טוב ביסודו - "הוועדים" הם הרעים, וכמובן ההסתדרות. אבל העובדות מראות כי ב-1983, שנה שבה שיעור העובדים המאורגנים עמד על שיא של כ-80%, שיעור ההשתתפות בשוק העבודה של גברים בגילאי 60-64 עמד על 78.3%. לשם ההשוואה, בשנת 2008, שבה שיעור העובדים המאוגדים צנח כבר לכ-25%, שיעור הגברים בכוח העבודה ירד לכ-66.6%.

לארגוני העובדים, אם כן, יש תפקיד חשוב בסוגיית גיל הפרישה. הם לא חייבים להיאבק בכוונה להעלות את גיל הפרישה (שיש לה גם יתרונות), אבל עליהם להבטיח כי העובדים יגיעו לגיל הפרישה כעובדים ולא כצופים מהבית. החוכמה היא לא להתעקש על "קביעות ברזל" שמגיעה על-חשבונם של עובדים צעירים יותר, אלא להיאבק על ביטחון תעסוקתי הוגן ומניעת פיטורים שרירותיים, שאינם על בסיס שיקול מקצועי מובהק.

בפרקטיקה, ההסכמים הקיבוציים החדשים שנחתמו לאחרונה בחברות כמו כלל-ביטוח, פלאפון ושורה ארוכה של מקומות עבודה שנמנים עם גל ההתאגדות ששוטף את הסקטור הפרטי, מיישמים את העיקרון הזה. במקביל, על הוועדים השונים ובעיקר הוותיקים, להימנע מהפיתוי לחתום על הסכמי עבודה שמעניקים תוספות שכר, בתמורה ל"פרישה מרצון" של עשרות ומאות עובדים. גם אם יוצאים מנקודת הנחה שמדובר ברצון העובדים (שזה לא כך תמיד), הרי שהרצון הזה לא תמיד משתלם להם בטווח הארוך.

זה המקום להזכיר, כי כבר היום אפשר להעסיק עובדים מעל גיל 67, אלא שהדבר תלוי ברצונו הטוב של המעסיק. ירצה יעסיק עד גיל 70-80, לא ירצה - יפטר גם בגיל 50. לכן, להעלאת גיל הפרישה אין משמעות מלבד חיסכון בקצבאות זיקנה, והאיזון הטוב ביותר יכול להיעשות רק באמצעות כוחם של העובדים ושל ארגוני העובדים עצמם - לא באמצעות חקיקה או מניעת חקיקה.