פוטין מסתכן בהרפתקה

ביום שישי האחרון פלשה רוסיה לחצי האי קרים, אזור אוטונומי באוקראינה, ללא התגרות מצידה. הפלישה מנוגדת להסכמות שנחתמו במזכר בודפשט ב-1994, שבו סוכם בין השאר כי אוקראינה תתפרק מנשק גרעיני. בנוסף, רוסיה הפרה את הסכם חרקוב מ-2010, המסדיר את השימוש של הצבא הרוסי בעיר סבסטופול בחצי האי קרים כבסיס לצי הימי שלו. בשבת, אישר הבית העליון בפרלמנט הרוסי, לבקשת ולדימיר פוטין, הפעלת כוחות מזוינים מחוץ לגבולות רוסיה, מה שהסלים את העימות. האישור היה מסר לארה"ב: רוסיה שוקלת פלישה צבאית לאוקראינה.

להתנהגות של רוסיה ישנם מספר תקדימים. כך קרה כשהתערבה בסכסוך האתני שפרץ במולדובה ואבחזיה; במלחמת האזרחים בטג'יקיסטן; ב-2008, כשפתחה במלחמה עם גיאורגיה, שהסתיימה בכיבוש זמני של שטחים נרחבים וסיפוח, דה פקטו, של דרום אוסטיה ואבחזיה לרוסיה.

אולם הפלישה של רוסיה לקרים שונה באופן מהותי. בקרים לא היה שום קונפליקט אלים שיכול להצדיק התערבות רוסית בתירוץ של הגנה על אזרחי רוסיה (בדומה לדרום אוסטיה ב-2008). כמו כן, לצי הרוסי העוגן בים השחור לא נשקפה סכנה מצד אוקראינה. הכוחות הפרו-רוסיים בקרים, בדומה לאלו במזרח ובדרום אוקראינה, תמכו בויקטור ינוקוביץ' בעימותו עם הפלג הפרו-אירופי בכיכר העצמאות בקייב.

למרות זאת, לא ננקטה באוקראינה, כולל בקרים, אלימות נגד אזרחים דוברי רוסית; וגם בסיס הצי הרוסי בסבסטופול לא היה נתון לאיום לאחר קריסת ממשלת ינוקוביץ'. גם ביטול הסכם חרקוב לנוכחות צבאית רוסית על אדמת אוקראינה לא עלה על סדר-היום של המפגינים בקייב ושל הממשלה הזמנית באוקראינה.

נראה כי פוטין מסתכן בהרפתקה צבאית ומדינית אשר תוצאותיה עדיין לא ברורות בגלל שני גורמים. ראשית, ההחלטה לפלוש לאוקראינה התקבלה על רקע ההידרדרות של פוטין בסקרים. מדד שביעות רצון האזרחים מתפקודו של פוטין ירד משיא של 85% ביולי 2007 ל-65% בינואר 2014. בדצמבר 2007 64% מאזרחי רוסיה סברו שמדינתם מתקדמת בכיוון הנכון, שיעור שצנח ל-43% בינואר 2014.

חלק מההידרדרות בסקרים נובע מהמצב הכלכלי: מחירי הנפט והגז, מקורות ההכנסה העיקריים של רוסיה, נותרו ברמתם, והכלכלה בקושי צומחת. כיבוש חצי האי קרים, שהממסד הפוליטי רואה בו חלק מרוסיה הגדולה, ללא שפיכות דמים ובמחיר פוליטי נמוך (בדומה לגיאורגיה ב-2008), יעלה, ולו זמנית, את רמת שביעות הרצון בסקרים.

"להרים את רוסיה מהברכיים"

שנית, כבר בתחילת כהונתו הראשונה, פוטין הציג את עצמו כמנהיג אשר יחזיר את רוסיה לימי תפארתה וכי בכוונתו "להרים את רוסיה מהברכיים". החזרת אוקראינה להגמוניה הכלכלית והפוליטית של רוסיה הפכה לאובססיה של פוטין, שנכשל בכך פעמיים, ב-2004 וב-2014. הפלישה לקרים מראה כי פוטין שינה את האסטרטגיה: במקום לגרור את כל אוקראינה להשפעתה של רוסיה, הוא מוכן להסתפק בסיפוח אזורים בעלי חשיבות סימבולית לרוסיה. קרים הוא היעד הראשון בתוכנית לסיפוח חלקים מאוקראינה. הדרום והמזרח עשויים להיות הבאים בתור. הפעילות הצבאית באוקראינה היא גם מסר למדינות ברית-המועצות לשעבר: רוסיה חזרה לזירה והיא תגן על האינטרסים הלאומיים גם בכוח אם צריך.

אמנם בשלב הזה התערבות צבאית של המערב איננה סבירה, אך המחיר הפוליטי של הרפתקת קרים עשוי להיות גבוה משפוטין ציפה. אוקראינה הממוקמת במרכז אירופה, היא אינה גיאורגיה. גם אם האליטות הפוליטיות באירופה אינן מעוניינות בעימות חזיתי עם רוסיה, דעת הקהל באירופה תחייב אותן להגיב, כפי שקרה בבלקנים באמצע שנות ה-90.

המדיניות של פוטין באוקראינה התבררה כלא יעילה. גם הפעם מתברר, כי איום חיצוני יכול לאחד גם חברה משוסעת. וכך נערכות היום הפגנות המונים בעד עצמאותה ושלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה גם במזרח ובדרום. גם אם האוקראינים עלולים לא להסכים על דרכה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית של מדינתם, קיימת הסכמה רחבה על כך שהם אינם רוצים להיות נתיניו של פוטין; והממשלה הזמנית צוברת לגיטימציה. אם רוסיה תרחיב את המבצע הצבאי, היא תדחוף את המערב לסייע מיד לכלכלת אוקראינה בהיקפים נרחבים יותר.

במאה ה-20 נעשו מספר ניסיונות ל*יישור* גבולות אתניים ולאומיים באמצעים צבאיים. רעיונות כמו "גרמניה הגדולה" ו"סרביה הגדולה", שהיו פופולריים לזמן מה, זרעו חורבן בגרמניה ובסרביה. ראוי לפוטין, כאדם בעל אובססיה להיסטוריה, ללמוד את הלקח מהניסיונות המרים האלה.

הכותב מרצה להיסטוריה ולמדע המדינה, ומומחה ללימודי רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטה העברית