עצם בגרון

זה היה ללא ספק השבוע הקשה ביותר בדיפלומטיה הבינלאומית מאז שוך המלחמה הקרה. צמרמורת חלפה בגווה של אירופה, הרוויה בימים האלה אסוציאציות של מלחמת העולם הראשונה (בקיץ ימלאו לה מאה שנה).

פולין נזכרה ב-1939, או לפחות ב-1938, וביקשה כינוס בהול של נאט"ו, על יסוד סעיף באמנתו, המחייב פגישה כזאת כאשר אחת המדינות החברות מרגישה מאוימת.

הפלישה לחצי האי קרים הזכירה קצת, טיפה, את הסאטירה הנוקבת של ואסילי אקסיונוב, "האי קרים" (1981), המסתיימת בפלישה מגושמת וחסרת שחר של צבא סובייטי אל הריביירה המפורסמת ביותר של רוסיה. קרים של אקסיונוב נשארה מחוץ להישג ידם של הקומוניסטים, ב-1920, והתפתחה למדינה רוסית קטנה, חופשית ומשגשגת. לבסוף גוברים עליה געגועיה אל אמא רוסיה, והיא מחליטה להתאבד בקפיצה אל זרועותיה. סוף סוף, מה נחוצות חרויות אישיות, מה נחוץ שגשוג, כאשר אפשר ללכת להתמסר לחיבוק דוב.

כיצד זה חצי האי קרים היה לבבואת הכישלון הגדול ביותר של היחסים הבינלאומיים? התשובה פחות מסובכת ממה שנראה. הפרדת קרים מרוסיה ב-1991 היתה שרירותית ולא-טבעית. גבולות אדמיניסטרטיביים, שנתוו באופן כמעט קפריזי, הפכו בן-לילה לגבולות בינלאומיים.

הם הפרידו רוסים מרוסים; וגם בני לאומים הרבה יותר קטנים: ארמנים הופרדו מארמנים, אזרים הופרדו מאזרים, אוזבקים מאוזבקים. איש מהם לא ידע שהוא ימצא את עצמו בחוץ לארץ, בעמדת מיעוט נרדף. היה משהו סוריאליסטי לחלוטין במעמד ההפרדה. צעיר יהודי דובר רוסית מקייב היה זקוק פתאום לדרכון ולאשרת כניסה, כדי לבקר את חברתו הרוסיה בריגה; היא היתה זקוקה לאשרת כניסה כדי לעשות סקי בהרי הקרפטים. מה פתאום? מי החליט?

היי, דרומה!

אבדן חצי האי קרים היה עלבון מר במיוחד. בעיני הרוב הגדול של הרוסים, קרים היתה רוסית לא פחות ממוסקבה. כמובן, קרים לא היתה רוסית כלל עד שיקתרינה הגדולה כבשה אותה מידי הטאטארים, מוסלמים דוברי טורקית, בשלהי המאה ה-18. אבל הסתייגויות כאלה היו גוזלות את חזקתה של רוסיה על חלקים עצומים של קיסרותה. יקתרינה עצמה נשאלה פעם איפה עובר גבולה של רוסיה. היא השיבה ללא ניד עפעף: "הגבול נמצא במקום שבו עומדות רגלינו".

היא ויורשיה לא התכוונו להפסיק את התפשטות רוסיה. מאחר שהיא מיצתה פחות או יותר את התפשטותה במזרח (היא הגיעה עד האוקיאנוס השקט), ומאחר שבמערב חיכו לה מעצמות אירופה, הדרום היה כיוון ההתפשטות הטבעי. נוסע גרמני, שביקר בצפון הקווקז לפני 170 שנה, מצא שם קוזאקים שהתכוננו, לדבריו, לשכשך את רגליהם במי הנילוס.

אפילו ב-1917, כאשר רוסיה עמדה בעיצומה של התמוטטות כללית, שר החוץ בממשלה שהדיחה את הצאר עמד על מימוש היעד, שאליו נכספה רוסיה במרוצת הדורות: להשתלט על קונסטנטינופול, הלוא היא איסטנבול (http://tinyurl.com/milyukov). זה היה מפתח הכניסה הרוסי אל הים התיכון. זה היה "הייעוד הגלוי" של רוסיה, אם נשאל את שימוש הלשון, שהאמריקאים אהבו לנקוט ביחס להתפשטותם שלהם דרומה ומערבה (באנגלית, manifest destiny).

המשימה: לכווץ את רוסיה

באמצע המאה ה-19, חצי האי קרים נעשה שדה הקרב של מלחמת-מנע, בדיוק כדי למנוע את כוונות ההתפשטות של רוסיה דרומה. קואליציה אירופית-טורקית הפליגה לחצי האי קרים, היכתה את צבא הצאר, בקשיים ניכרים, ועצרה את רוסיה ל-20 שנה קריטיות לחלוטין.

ראש ממשלת בריטניה בימים ההם, הלורד פאמרסטון, כתב לשר החוץ שלו: "האמצעי הטוב ביותר והיעיל ביותר להבטחת שלומה של אירופה בעתיד יהיה ניתוק של כמה אזורי גבול, שעליהם השתלטה רוסיה [ב-75 השנה האחרונות] - גרוזיה, צ'רקסיה, קרים, בסרביה, פולין ופינלנד".

כיווץ כזה של רוסיה היה אפשרי רק בנסיבות של תבוסה כללית או של קריסת המדינה הרוסית. זה קרה פעמיים במהלך המאה ה-20: בסוף מלחמת הראשונה (1918-1917) ובסוף המלחמה הקרה (1996-1991). ואמנם, כל אחד מן המאורעות האלה הניב התפרקות כמעט כללית.

כיווץ רוסיה היה יעד מרכזי של מדיניות החוץ הגרמנית מתחילת המאה ה-20, בימי הקיסרות, ועד היטלר. בסוף מלחמת העולם הראשונה, הגרמנים כפו הסכמי התקפלות דרמטיים על הרוסים, שכללו את דחיקתם מאוקראינה, מרוסיה הלבנה (בלארוס) ומן החוף הבאלטי. גרוזיה הפכה לשטח חסות גרמני, אם גם לזמן קצרצר. אז נולדו גם אזרבייג'ן וארמניה, בדרום הקווקז. נעשה ניסיון לכונן מדינה עצמאית של שבטי ההרים בצפון הקווקז. התמוטטות גרמניה אפשרה לבולשביקים לחזור ולזכות בחלק ניכר מן האבדות האלה.

היטלר, כאשר פלש לברית המועצות ב-1941, תכנן להדוף את רוסיה מיבשת אירופה, אל העבר המזרחי של הרי אורל. היתה לו אפילו תכנית מיוחדת בשביל קרים. הואיל והוא האמין, כי היא היתה אחד המאחזים הראשונים של הגרמנים באירופה בפרה-היסטוריה, הוא גמר אומר לחזור וליישב אותה בגרמנים, לחבר אותה אל המולדת באמצעות אוטוסטרדות משוכללות, ולהפוך אותה לריביירה של גרמניה. היה לו אפילו שם גרמני בשבילה, "גותנלנד", וי"ו בחולם ("ארץ הגותים"). בקרים הגרמנית, סבסטופול עמדה להיקרא "תיאודוריכהאפן" וסימפרופול - "גותנברג".

האידיאולוגיה של הנקמה

בסופו של דבר, ב-1991, רוסיה התכווצה בדיוק אל הממדים שלהם קיווה פאמרסטון, ושאותם תכננו הגרמנים. במערב ובדרום היא חזרה בעצם אל גבולותיה מתחילת המאה ה-17. זה משהו שהרוב המכריע של הרוסים לא הצליחו להבין. סוף סוף, ארצם לא סבלה שום תבוסה צבאית. נסיבות ההתכווצות היו מקור השראה להרבה תיאוריות קונספירציה - ובסופו של דבר גם למה שהקומוניסטים הסובייטים אהבו לכנות "רוואנשיזם", היינו אידיאולוגיה של נקמה. הם נהגו לייחס דוגמתה למערב גרמניה בימי המלחמה הקרה. זאת אומרת, בעיניהם הגרמנים של המערב, בניגוד לגרמנים הטובים שלהם, במזרח, רצו לחזור ולכונן את גבולותיה הישנים של גרמניה מלפני מלחמת העולם השנייה.

ההסכם על פיזור ברית המועצות נחתם ביער בבלארוס, בדצמבר 1991, רק תשעה חודשים לאחר שרוב עצום של אזרחי ברית המועצות הצביעו במשאל-עם לטובת המשך קיומה. הם לא רצו את ברית המועצות של סטאלין ושל ברז'נייב, אלא פדרציה דמוקרטית של מדינות חופשיות, עם אוטונומיה גדולה מאוד לכל אחת מהן. אבל הם בוודאי לא רצו גבולות פנימיים, מכסים ואשרות כניסה. זה בדיוק מה שהם קיבלו בסופו של דבר.

ההשוואה בין ולדימיר פוטין להיטלר היא אולי בלתי נמנעת, אבל לא חכמה, בוודאי כאשר היא בוקעת מגרונות חשובים במערב. הילרי קלינטון נכשלה בה השבוע. לפוטין יש צדדים היטלריים, ויש הדמיון בין התיימרותו להגן על הרוסים באוקראינה לבין התיימרותו של היטלר להגן על הגרמנים בצ'כיה ובפולין. אבל רוסים, הגדלים על שנאת "ההיטלראים" (הם אינם אומרים "נאצים"), ויודעים שארצם היתה קרובה מאוד לחיסול פיזי ב-1941, מגיבים קשה על השוואה כזאת.

לעומת זאת, השוואה אחרת היא כמעט בלתי נמנעת: בין הסכמי ורסאי, 1919, ובין הסכמי יער בלאבז'ה בבלארוס ב-1991 (http://tinyurl.com/forest1991). ורסאי כיווצה את גרמניה, השאירה מיליוני גרמנים מחוץ לגבולותיה, והשפילה אותה עד עפר.

ורסאי עמדה בגרונם של הגרמנים עוד לפני היטלר, ובלי קשר אליו. דמוקרטים לעילא ולעילא שנאו אותה.

כיוצא בזה, יער בלאבז'ה נשאר תקוע בגרונה של רוסיה. המלחמה נגד גיאורגיה, ב-2008, היתה ביטוי אחד של שנאת היער, ועלתה לגרוזיה חמת-המזג וההרפתקנית בשליש משטחה. אלמלא הקדימו שלוש המדינות הבאלטיות הקטנות והצטרפו אל נאט"ו, צבא רוסי אולי כבר היה צועד אל תחומיהן, "כדי להגן על אזרחים רוסיים". אגב, זה עלול עוד לקרות, נאט"ו או לא נאט"ו, אבל זה יהיה הסוף הרשמי של שלום באירופה.

סכנת רוסיה המושפלת

באמצע השבוע ניסה פוטין לצנן קצת את היצרים, ולפייס את מבקריו במערב. לא, הוא לא יפלוש לשאר אוקראינה, לפחות לא לפי שעה. הוא הואיל לסיים את התמרון הצבאי האגרסיבי לאורך גבולה של אוקראינה. אבל הוא לא ייסוג מחצי האי קרים. תעמולתו הנלעגת הכריזה שלרוסיה אין שליטה על "מיליציות המתנדבים" שכבשו את קרים מאז תחילת השבוע. ליתר ביטחון, פוטין החליט לנסות השבוע טיל בליסטי בין-יבשתי חדש; ושר ההגנה שלו הודיע שרוסיה תחפש נמלי בית לצי המלחמה שלה ולמפציציה ארוכי-הטווח בניקרגואה, בוונצואלה ובאיי סיישל.

אנשים בני 35 ומטה מתקשים לזכור שהיתה פעם מלחמה קרה, ואיזו צינה מפחידה נדפה ממנה. רוסיה כמובן אינה מה שהיתה, וצבאה אינו עומד עוד בברלין, אבל מוטב לרענן את הזיכרון. מוטב גם לחשוב איך עלולה להתנהג רוסיה עוינת ומנוכרת לא רק בחצי האי קרים, כי אם גם במזרח התיכון ובים התיכון. בכיר בקרמלין הזכיר לנו השבוע, שרוסיה, אם תיענש על ידי המערב, תוכל לחפש נחמה בחיק ידידיה במזרח (סין) ובדרום. בדרום? אולי במעלה הדרך לטהראן? לישראל אין סיבה לראות את רוסיה מושפלת. לדמוקרטיות המערביות, לעומת זאת, יש סיבה לבלום אותה. איזו דילמה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny