למה כדי למגר את העוני צריך קודם למגר את האלימות?

הבעיה המרכזית של עניים ברחבי העולם היא לא המחסור בחפצים, ואפילו לא מחסור באוכל, חשמל ותרופות. הבעיה הגדולה שלהם, במיוחד במדינות מתפתחות, היא שהם חשופים יותר לאלימות כי אין סביבם מוסדות ציבוריים או פרטיים המגינים עליהם מפניה. כך לפחות טוענים גארי האוגן וויקטור בוטרוס בספרם "אפקט הארבה", המשווה את האלימות לנגע הארבה שמכלה כל חלקה טובה.

במשך יותר מעשור ראיינו כותבי הספר אלפי עניים ברחבי העולם, והמסקנה שהם הגיעו אליה היא שהעניים חיים לא רק בדוחק, אלא בעולם שכולו ניצול גופני וטרור. למעשה, הספר מציג שלוש טענות הנובעות זו מזו: האחת היא שאלימות, לא דלות, היא הבעיה המרכזית של העניים; השנייה היא שהאלימות מונעת מהעניים את האפשרות לשפר את מצבם הכלכלי, ולכן כל עוד ניתן להם תרומות בלבד ולא נפחית את האלימות, לא נשפר את רווחתם. לעומת זאת אם נפחית את נטל האלימות, יהיה להם קל הרבה יותר לשפר בעצמם את רווחתם; הטענה השלישית היא העולם המערבי יכול לפעול להפחתת נטל האלימות על עניי העולם. הטענה הזאת היא כנראה השנויה ביותר במחלוקת בין טענות מחברי הספר.

בעוד שמיגור העוני הוא משימה שהעולם המערבי קיבל על עצמו במידת מה, נטען, הוא אינו נוטה להתערב באלימות המתרחשת באותן מדינות משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שקשה הרבה יותר לארגון שאינו למטרות רווח להתמודד עם אלימות מאשר להרים תרומה, אפילו נדיבה. הסיבה השנייה היא שהיחסים הפנימיים בין העניים לבין עצמם, ובין העניים לבני ארצם הפחות עניים נחשבים חלק מדפוסי החיים בחברה הענייה, חלק ממבנה החברה ודבר שאל לו לאדם חיצוני להתערב בו.

האלימות: למה עניים חשופים אליה יותר?

האוגן, שהתערה באופן עמוק בקהילות עניות ברחבי העולם, טוען שהסיבה שעניים חשופים יותר לאלימות היא שמערכות הצדק שאמורות לפעול בקהילות הללו הידרדרו לתוך כאוס ואינן מסוגלות לספק הגנה. בתסריט הרע יותר, הן גם חלק מהניצול. כפי שנכתב גם בדוח של האו"ם, המצוטט בספר: "עניי העולם אינם חיים תחת הגנה חוקית כלשהי".

במסגרת מחקר של הבנק העולמי, Voices of the poor, נשאלו כ-60 אלף נשים וגברים עניים מהן בעיותיהם העיקריות, והם ציינו שהחשש הגדול ביותר שלהם הוא מפני אלימות מארבעה סוגים: אלימות מינית, האחראית במדינות העולם השלישי למקרי מוות של נשים הרבה יותר מאשר סרטן, מלריה, מלחמות ותאונות דרכים גם יחד; אלימות משטרתית, הנובעת לא רק מכך שהמשטרה מושחתת, אלא גם מכך שהשוטרים אינם מצוידים בכלים המאפשרים להם לעשות את עבודתם והדרך היחידה שלהם לשרוד היא לשתף פעולה עם הפשע; עבדות בכפייה (לטענת האוגן היום חיים בתנאי עבדות אנשים רבים יותר מבעבר - כ-29 מיליון איש); והבעיה הרביעית - גניבת רכוש וגירוש מהבית ומהאדמה.

"אני כבר לא יודעת על מי כדאי לסמוך, על המשטרה או על הפושעים", מצוטטת בדוח הבנק העולמי אישה מסקדורה, ברזיל, "אני עובדת בהיחבא כדי שהתשלום וחומרי הגלם שלי לא ייגנבו. כשהבן שלי הולך לבית הספר אני חוששת שירצחו אותו כדי לגנוב ממנו את ארוחתו"; נער באותה קהילה אמר: "אנשים כאן הם כמו כלבים, כל אחד מגן על הבית שלו כשברחוב נרצחים ואיש לא מגיע לעזור"; אישה מכפר בלסקובה שברוסיה סיפרה כי כל מה שהיה לה הוא בצלים שגידלה בגינה שלה, עד שהחלו שכניה לגנוב אותם, ולא נותר לה כלום. ואלה רק כמה דוגמאות לאלימות היומיומית שעניים חווים.

"כשאנחנו חושבים על אלימות בעולם השלישי, אנחנו חושבים בדרך כלל על מלחמות אזרחים ורצח עם, ואני מכיר את הנושא הזה היטב כי עמדתי בראש משלחת מטעם האו"ם לחקר רצח העם ברואנדה", כותב האוגן בספר, "אבל כשהייתי שם, גיליתי שיש סוג אלימות אפילו יותר גרוע. האלימות היומיומית, שהורסת לחלוטין את החיים של עשרות מיליוני אנשים בעולם..."

הבעיה היא אינה בחקיקה - כל מעשי האלימות שתוארו אינם חוקיים גם על פי חוקי אותן מדינות. הדבר החסר הוא מערכת אכיפה. "בבוליביה יש חוק נגד אינוס קטינים, אבל הסיכוי שמישהו ילך על זה לכלא הוא נמוך משיחליק וייפצע למוות באמבטיה", טוען האוגן.

המלכודת: אלימות מונעת התקדמות

"אנחנו רואים שהאלימות אינה מאפשרת לעניים להתקדם, כי ברגע שהם מתחילים להשיג דברים, מיד באה האלימות ולוקחת את זה מהם", טוען האוגן בהרצאותיו. לדבריו, "אנחנו במקום מאוד משמעותי בהיסטוריה במלחמה שלנו נגד העוני. כשהייתי בתיכון, לפני כ-30 שנה, כ-51% בעולם חיו על פחות מדולר ורבע ביום, מה שאנחנו קוראים 'עוני קיצוני'.

היום, רק 15% חיים על פחות מ-2 דולרים ביום, ההגדרה הנוכחית לעוני קיצוני, ואלה חדשות נהדרות, אלא שאותם אנשים שחיו על 2 דולרים בשנה לפני 30 שנה עדיין חיים על 2 דולרים בשנה גם היום. הם לא הצליחו להתקדם (וכמובן בינתיים גם הדולר נשחק). האנשים הללו כלואים בתוך העוני שלהם, הם תקועים בגלל האלימות. בגלל הגניבות. בגלל ההעסקה בתנאי עבדות. בגלל החשש של נשים לגופן, המונע מהן לצאת מהבית. ברגע שהם מתחילים להחזיק משהו בעל ערך, באה האלימות ולוקחת אותו מהם".

הגישה הזאת של האוגן אינה חדשה. נשיא גואטמלה, אוטו פרז מונילה, אמר בעצמו בעבר: "חשיפה ארוכה לאלימות מונעת מאנשים בריאים, בעיקר נשים וילדים בריאים, גישה להזדמנויות כלכליות וחברתיות שהיו יכולות להציל אותם ממלכודת העוני. מעבר לכך, אלימות מולידה אלימות והופכת גורמים רגישים בחברה לסוכני אלימות בין קבוצות ובין דורות".

על פי דוח הבנק העולמי, מדינות שהצליחו לשמר איזושהי לכידות חברתית שמנעה את הגרסאות הגרועות ביותר של האלימות הצליחו בהדרגה להתפתח. במדינות אלימות יותר מלכתחילה, תרומות נשפכו ללא הועיל, ואילו האלימות עצמה החמירה. כעת זו "מלכודת אלימות ועוני" שכבר קשה יותר להיחלץ ממנה. ילדים עניים במדינות אלימות מפסידים לימודים פי שלושה והם בסיכון כפול לסבול מתת-תזונה מאשר ילדים באותה רמת עוני פחות או יותר במדינות קצת פחות אלימות.

אם נסתכל קרוב לבית, האם אפשר ליישם את התזה של האוגן גם כאן? לדברי פרופ' מיכל קורמר נבו, מהפקולטה לעבודה סוציאלית ע"ש שפיצר באוניברסיטת בן גוריון, עניים בישראל חווים "אלימות מערכתית", כלומר שרירות לב בטיפול בהם, היכולה לגרום אותן תופעות שגורמת אלימות פיזית - חוסר ביטחון גופני, תחושת אימה וחרדה מהיום הבא, קושי בהישרדות כלכלית ומלכוד הקובר אותם בתוך העוני.

כדי להמחיש זאת היא מספרת על מקרה של אישה, שסוחרי מתכות גנבו ממנה את מערכת הגז ופגעו בתשתית. "לכאורה זה יכול לקרות לכל אחד", היא אומרת, "אבל אני לא שמעתי על אף אחד שנגנבו לו בלוני הגז בשכונה שלי. אותה אישה הייתה צריכה לשקם את מערכת הגז ב-900 שקל. "אם זה קורה למישהו ממעמד הביניים, זה מטרד, אבל עבורה זה אסון", אומרת קורמר נבו, "אין לה 900 שקל. היא צריכה עכשיו או להיות עבריינית בעצמה ולהתחבר למערכת הגז באופן פיראטי או להיעזר בשירותי הרווחה, שאין להם אפשרות להוציא באופן מיידי וקל סכום כזה. אותה אישה הפסידה הרבה ימי עבודה סביב העניין הזה, היא עסוקה רק בזה, אחרת לעולם לא תוכל להחזיר לעצמה את הגז.

"עניים עסוקים בביורוקרטיה פול טיים ג'וב, כי כל דבר צריך לבקש מהמערכות השונות, כל דבר צריך להסביר לרווחה, אין אצלם פשוט להכניס את היד לכיס ולשלם. מבחינתם, זה לא פחות גרוע מאלימות פיזית. אלימות היא מצב שבו אני מתנהל בעולם שאני לא יכול להשפיע עליו ואין לי מישהו שמגן עלי".

קורמר נבו, שתקבל בקרוב את פרס שר הרווחה, השדולה למען העובדים הסוציאליים בכנסת ואיגוד העובדים הסוציאליים בתחום הפעילות לשינוי חברתי, נותנת דוגמה נוספת פשוטה לאלימות מערכתית: "אני רואה שבמקומות שאני עובדת בהם אין תאורה בלילות. ידוע שבמקומות שבהם אין תאורה יש יותר פשיעה, ואז אומרים 'זו התרבות שלהם'. לא - זו אלימות של המערכת נגדם. במקומות העשירים יש תאורה.

"דרושה מדיניות מודעת לעוני. קובעי המדיניות צריכים להבין שעוני הוא מצב שבא לידי ביטוי בכל רמות החיים. כשאין מודעות לזה, מתקני התקנות והחוקים קובעים מציאות שלא מחוברת לאתגרים הייחודיים שעוני מציב בפני האנשים שחיים בו. צריך להסתכל על העולם ולהבין את הצרכים הייחודיים הללו כפי שהם, בדיוק כפי שצריך לגבש מדיניות רגישה לתרבויות שונות".

הביקורת על האוגן: רודף פרסום ומיסיונר

האוגן, העומד בראש ארגון הנקרא IJM (רש"ת: international Justice mission), פועל לצד ממשלות מקומיות כדי לטפל במקרים של אלימות יומיומית. הארגון מאתר קורבנות של אלימות יומיומית ובתור התחלה מוציא אותם מהסביבה האלימה. ברזומה של הארגון שחרור עבדים מעבודות כפייה, החזרת מגורשים לאדמתם והצלת נערות עניות ממשפחות או קהילות מתעללות.

אחרי שקורבנות הוצאו מסביבתם, מתחיל התהליך המשפטי, בניהול או בתמיכת IJM. מאחר שהארגון עושה זאת בתמיכה של המדינה ובעזרת גיוס של משאבים כלכליים, הסיכוי להשיג הרשעה - או בכלל להגיע למשפט - הוא הרבה יותר גבוה. על פי דיווחי הארגון, בפרויקט משותף עם קרן ביל ומלינדה גייטס בפיליפינים, הוצלו יותר מ-200 קטינים מתעשיית המין המקומית, הוגשו כתבי אישום נגד כמעט מאה סוחרים בבני אדם ומספר הקטינים המועסקים בתעשיית המין המקומית ירד ב-79%. ייתכן שהנתון הזה הוא אופטימי מדי, אבל גם גורמים רשמיים בפיליפינים מאשרים שחל שינוי לטובה בתחום.

IJM, המתוקצב בכ-24 מיליון דולר בשנה, פועל ביותר מעשר מדינות עם אוכלוסיות עניות החשופות לאלימות, ובהן גואטמלה, בוליביה, זמביה ופיליפינים. הארגון הוקם על בסיס צוות של עורכי דין אמריקאים נוצרים שביקשו להביא רווחה רבה יותר לעולם השלישי. האוגן עצמו עמד בעבר בראש מחלקת זכויות האזרח של משרד המשפטים האמריקאי.

אבל הארגון של האוגן נתון גם לביקורת רבה, המתרכזת בטקטיקה התקשורתית שלו, כלומר האשמה ברדיפת פרסום, ומדיניותו ביחס לעובדי מין, הנובעת מערכיו הנוצריים. המבקרים טוענים שהארגון אינו מבדיל בין עובדי מין קטינים המועסקים בכפייה לבין עובדי מין בגירים הרואים בעבודה זו את אחת הברירות היחידות שיש להם לשרוד בחייהם בעוני, והוא גורם להם נזק.

הביקורת הגיעה לשיאה כאשר הארגון גייס צוות של תוכנית הטלוויזיה "דייטליין" להצטרף אליו לפשיטה על בית בושת בקמבודיה, אך מעורבות צוות הצילום גרמה מהומה במעצר, ואחד העצורים, שכלל לא היה עובד מין, מת מפצעיו. לטענת המבקרים, חלק מעובדי המין ש"חולצו" ברחו מאוחר יותר מרשותה של IJM כדי לחזור לעבוד בזנות.

האוגן נוהג לטעון להגנתו כי התקשורת היא כלי השיווק האפקטיבי ביותר בעולם המערבי והיא חיונית כדי לשכנע את העולם להתייחס לבעיית האלימות נגד העניים, ושהביקורת נובעת אולי בעיקר ממי שיש לו מה להרוויח מהמצב הקיים.