געגועיי לערוץ 1 של פעם

הופעתו של גלעד ארדן הבוקר (ה'), במסיבת העיתונאים שבה הוצגו מסקנות ועדת לנדס, הייתה השיא בכהונתו זו כשר תקשורת. אם עד עתה דיברו על נעליו הגדולות של קודמו בתפקיד, משה כחלון - היום החל ארדן לתפור את נעליו שלו, לפי המידות הנכונות.

ארדן, נחוש ובטוח, גם ידע איך לפתוח - בנושא האגרה. לפני המשימות של רשות השידור החדשה, לפני ערכיה ועובדיה, הוא דיבר על 345 השקלים שכה מכאיבים לקהל מצביעיו. "לו היו נערכות היום הבחירות", ישאלו ודאי הסקרים בערב, שמו של ארדן היה מזנק לראש רשימת הפופולריות.

שר התקשורת, ועמו גם שר האוצר יאיר לפיד, רמזו לא אחת במסיבת העיתונאים על מיקומם של כל המוקשים שצפויים למסקנות ועדת לנדס ונקבו בשמות כל מטמיניהם בדרך זו או אחרת. הנהלת רשות השידור, שנכון להחליפה כדי שלא תחבל במאמצים; הכנסת, שעשויה לעקור מהרפורמה כמה יסודות משמעותיים; וכמובן ראש הממשלה, שגם לפיד וגם ארדן אמרו בפה מלא: "הוא מגבה" - שזה במילים אחרות: "הוא לא אמר כלום". ובמקרה של נתניהו, זה טוב.

אך מעבר להון הפוליטי ולכותרות האגרה, ארדן ולפיד זקוקים לכם. יש להודות, ישראל נראית כמו מדינה ללא שידור ציבורי. אנחנו פשוט לא מבינים את זה, כי אנחנו כבר לא יודעים איך זה להרגיש עם. אם יש בכם געגוע לישראל של פעם, זו של לפני רדיפת הממון האגרסיבית, לפני הגסות וקהות-החושים, ישראל הבטוחה, השואלת והמקשיבה - אז יש בכם גם געגוע לערוץ 1.

שידור ציבורי הוא לא נחלת העבר, הוא כורח המציאות של כל חברה דמוקרטית שחשובים לה זהותה, תרבותה, שפתה ואנשיה. אסור בתכלית האיסור לחשוב שאין בו צורך יותר, משום שהצורך הזה רק מעמיק ככל שהתקשורת המסחרית הולכת וצוברת תאוצה.

הציבור הישראלי חייב לדרוש לעצמו את הזכות לצפות ולהאזין לשידור ציבורי, ולדאוג שהרפורמה החשובה הזו לא תיפול בדרך.