מי יעצור את פוטין

הרחק ממחוזות הזיכרון הרוסי, או העולמי, השבועות האחרונים ציינו את יום השנה ה-70 לגירושים ההמוניים של שלושה עמים מוסלמיים מן הקווקז אל מדבריות הקרח של מרכז אסיה ושל סיביר. זה היה אקט של גנוציד (=ג'נוסייד), ומקובל להניח שרבע המגורשים, אולי יותר, נספו. שואתם של עמי הקווקז מעולם לא הוכרה. איש לא עמד למשפט נירנברג על הניסיון לחסלם. בסוף ימי ברית המועצות ובזמן הקצר של הדמוקרטיה הרוסית נעשה ניסיון לעורר רגשי אשמה היסטוריים בין הרוסים, אבל הוא לא עלה יפה.

שלושת העמים שגורשו בסוף פברואר ובתחילת מארס 1944 היו הצ'צ'נים והאינגושים של צפון מזרח הקווקז והבאלקארים של מרכז הקווקז. עוד עם אחד גורש כמה חודשים קודם, הקאראצ'אים של צפון מערב הקווקז. עם מוסלמי נוסף של אזור הקווקז, הטורקים המסחטים, גורשו באותו הזמן מגרוזיה. במאי 1944 גורשו הטאטארים של חצי-האי קרים. בין המגורשים היו גם הקאלמיקים, עם בודהיסטי בדרום רוסיה.

סטאלין העניש אותם קולקטיבית על שיתוף פעולה עם צבא הכיבוש הגרמני במרוצת כמה חודשים של מלחמת העולם השנייה. היה משהו באשמה, אבל רק משהו. לא-מעט יחידים אמנם שיתפו פעולה. הצ'צ'נים והאינגושים לא נפלו אפילו תחת כיבוש גרמני. אלפי צפון קווקזים לחמו בשורות הצבא הסובייטי נגד הגרמנים, לא פעם בגבורה מיוחדת.

ימי השנה לגירושים צוינו כבדרך אגב, ועוררו לכל היותר משיכת כתפיים. רוסיה של בוריס ילצין דווקא האצילה מעמד של "קורבנות דיכוי" על ניצולי הגירוש, מה שהעניק להם את הזכות לנסיעה חינם באוטובוס. ילצין עצמו התנצל בפומבי. אבל בשנה ה-50 לגירוש, 1994, רוסיה יצאה למלחמה נגד הצ'צ'נים. הערכות מעמידות את מספר הרוגיה של המלחמה ההיא על שישים אלף (אולי חציים רוסים, שנהרגו בהפצצות הרוסיות הכבדות על גרוזני, בסוף 1994 ובתחילת 1995. ללמדכם כמה חרדה רוסיה לגורל אחיה ואחיותיה).

הצ'צ'נים עשו מה שעושים עכשיו הרוסים של חצי-האי קרים: הם השתמשו בזכותם להגדרה עצמית. הם רצו לפרוש מן הפדרציה הרוסית, ולכונן מדינה עצמאית. סוף-סוף הם סופחו לרוסיה, בעל כורחם, רק באמצע המאה ה-19, וחזרו והתנגדו לסיפוח הזה. הם אפילו גברו על רוסיה בסיבוב הראשון של המלחמה, בזכות הצירוף של עורמה וגבורה לצד שחיתות ורפיון בצד הרוסי.

בספטמבר 1996 הרוסים הכירו דה פאקטו בעצמאות צ'צ'ניה. אף אחד מן העמים המורדים בתולדות רוסיה לא נחל הצלחה כזאת: לא הקוזקים, לא הפולנים, לא האוקראינים, לא הגרוזינים ולא שבטי מרכז אסיה או העמים הילידים של סיביר.

למרבה הטרגדיה, לצ'צ'נים לא היה מושג מה לעשות בעצמאותם. רדיקלים אסלאמיים, שתפסו טרמפ על מאבקה הלאומי של צ'צ'ניה, ניסו להפוך אותה לאחת המעבדות הראשונות של הג'יהאדיזם העולמי. עצמאותו של עם קטנטן מעבר להרי החושך לא עניינה אותם אף כמלוא הנימה, אלא במידה שיכלה להועיל לאסלאמיזציה של כל הקווקז ולהחלשת רוסיה.

התוצאה הייתה התפוררות המדינה הצ'צ'נית. היא הפכה ליצואנית נטו של אלימות ושל טרור, של חטיפות ושל מעשי רצח. ניסיון של ממשלתה לשים קץ לנוכחות הג'יהאדיסטים היה מאוחר מדי וחלקי מדי.

צ'צ'ניה החלישה את הדמוקרטיה הרוסית, ובסופו של דבר סיפקה את המסמרים לארונה. היא חזרה והמחישה את משבר המשילות ברוסיה. התבוסה בצ'צ'ניה השפילה את רוסיה עד עפר וחשפה את קלונו של הממסד הפוליטי והצבאי. היא חיזקה את המגמות הלאומניות, שונאות הזרים, הגזעניות והאנטי-מערביות.

הנשיא ילצין החליף את ראשי הממשלה שלו כמו גרביים לעת קיץ. לבסוף, בקיץ 1999, נפלה בחירתו על קצין ביון אלמוני, שזה מקרוב הצטרף לממשלתו כשר לענייני ביטחון פנים. ראש הממשלה החדש החליט מיד לצאת למלחמה שנייה נגד הצ'צ'נים. שמו היה ולדימיר פוטין. בן לילה הוא המריא אל פסגת הפופולריות. שלושה חודשים אחר כך הוא ירש את ילצין החולה. שישה חודשים אחר כך הוא נחל ניצחון מוחץ בבחירות לנשיאות. מאז, שמו מתחרז עם רוסיה.

פוטין מעולם לא גילה עודף של ייסורי מצפון, לא בעניין הצ'צ'נים, לא בעניין קווקזים אחרים, וכנראה לא באיזשהו עניין אחר (למרבה הסקרנות, הוא דווקא התנצל בפני ההונגרים על הדיכוי הסובייטי של 1956). את התמוטטותה של ברית המועצות הוא חזר ותיאר כ"אסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20", תיאור כה אבסורדי עד שאין אפילו טעם להתווכח איתו.

כאשר נשאל, זמן קצר לאחר שהושבע לנשיא, מה דעתו על הקומוניזם, הוא השיב ביובש לאקוני, "חלום יפה, אבל לא מעשי". נשיא רוסי אחר היה יכול גם להשיב, "אסון גדול, חרפה מוסרית, בכייה לדורות". ילצין אמר כדברים האלה ממש. לא פוטין; אף כי היה צעיר מילצין בשלושים שנה, הוא שמר אמונים לשיטה שמחלציה בקע.

אילו יכלה להימנע מלחמת עולם

מה רב סמליות הוא חורף 2014, שבמהלכו מלאו שבעים שנה לגירושים; ובמהלכו התקיימה אולימפיאדת החורף בדיוק באותו האזור בחוף הים השחור, שבו הושלם לפני 150 שנה (1864) גירוש הצ'רקסים לקיסרות העות'מאנית; ובמהלכו השתמש פוטין בתירוץ שקוף, כדי לחזור ולכבוש את חצי-האי קרים. איזה זמן עתיר יובלות, עתיר ערגות, עתיר זיכרונות של תוקפנות ושל כיבוש, עתיר רחמים עצמיים (כמה שהרוסים נרדפים, כמה שהם מסכנים, כמה שהעולם אינו צודק), עתיר ציניות, עתיר תרועות ניצחון וקריאות תיגר.

קצת קשה שלא לחזור ולהתפלא על הנסיבות. ארץ רבת תרבות כרוסיה, עשירה בחוכמה, שהעניקה לעולם כמה מגדולי סופריו ומשורריו, מלחיניו וצייריו, המליכה על עצמה איש כל-כך בינוני, כל-כך צר אופקים, כל-כך כוחני וחסר שאר-רוח. האומנם בידי האיש הזה מופקד גורלה?

השבועון הגרמני שפיגל מרח אותו בשבוע שעבר על עמוד השער שלו, עם הכותרת "המצית: מי יעצור את פוטין". למרבה העניין, פוטין מצויר שם בדמות ענק, כאשר מנהיגי אירופה - מרקל מגרמניה, הולנד מצרפת, קמרון מבריטניה - נראים כחגבים לצדו.

צריך לחזור ולהתאפק, כשמתעורר החשק להשתמש באסוציאציות של שנות ה-30, בכל עניין שהוא. אבל כמה שהמצב הזה דומה לשנות ה-30, כאשר היטלר, התגלמות של בינוניות זעיר-בורגנית, הגיע לשלטון-יחיד, זירה אימה והצית דליקות. מולו התייצבו ננסים פוליטיים, מוגי לב וחסרי חוט שדרה, שניסו לעצור אותו בחלקת לשון ובכפיפות קומה. "ראיתי את אויביי", אמר היטלר לאנשי-סודו לאחר מינכן 1938, "הם תולעים".

האפיון הזה היה לו לרועץ שנה אחת אחר כך, כאשר שכנע את עצמו ש"התולעים" לא יעזו להכריז עליו מלחמה. הם הכריזו, ללא חשק, כמי שכפאם שד, רק מפני שהוא חזר ודחק אותם אל הקיר. תשעה חודשים אחר כך הוא עמד בפריז, ושכשך את רגליו במימיה של תעלת לאמאנש.

סוף שנות ה-30 עמד בסימן הניסיון הבלתי פוסק לנחש את היטלר, ממש כפי שאנחנו מנסים עכשיו לנחש את פוטין. לאחר אולימפיאדת ברלין של 1936 הוא נכנס אל שגרה של מנוחה ארוכה, כמעט נסיגה מן החיים, שהייתה מגיעה אל קצה בתנופה פתאומית של עשייה דרמטית. העולם דידה ממאניה אחת של היטלר אל המאניה הבאה.

פוטין אינו היטלר, בוודאי לא היטלר של ברברוסה ושל אושוויץ. אבל מוטב לזכור שהיה היטלר גם לפני הפלישה הרצחנית אל ברית המועצות, ולפני השמדת העם היהודי. זה היה היטלר המהמר הזהיר, שהתקדם באמצעות זיהוי חולשות, והכריז אחרי כל תביעה טריטוריאלית שהתמלאה, כי היא הייתה "התביעה האחרונה".

עד שהתחיל את מלחמת העולם השנייה, הרבה מאוד אנשים במערב, אולי רובם, היו מוכנים לקבל את הגיון דרישותיו. סוף-סוף, מה פחות הגיוני מרצונה של גרמניה לחזור ולצרף אליה שטחים מיושבים בגרמנים, שנקרעו ממנה מתוקף תאונה היסטורית ואי-צדק מדיני? הגרמנים דיברו בבוז על "מדינות ורסאי", שנתחמו על המפה בוועידת השלום ב-1919. הן היו מלאכותיות, אמרו הגרמנים. והן אמנם היו מלאכותיות, ובוודאי לא התיישבו עם העיקרון החדש, הכמו-מקודש, של הגדרה עצמית לכל העמים.

אוסטריה רוצה להיות גרמנית? שאלו דמוקרטים מערביים ב-1938, ומשכו בכתפיהם. מדוע שלא תרצה? הלוא היא גרמנית לכל דבר. אם האוסטרים אינם רוצים להתקיים בנפרד, מדוע צריך להכריח אותם? הגרמנים של צ'כוסלובקיה ('מדינה מלאכותית', הסכימו המערביים) רוצים הביתה, אז מה? מה מכבודם של הצ'כים ייגרע, אם יניחו לשלושה מיליון גרמנים להתאחד עם גרמניה?

ואם דאנציג הגרמנית רוצה להיות גרמנית, מדוע לא? הכותרת הבלתי נשכחת של עיתון צרפתי חשוב שאלה בקיץ 1939, "למות בשביל דאנציג?" צ'מברלין, פטרונן הגדול של כל המטריות השחורות, תירץ את בגידתו בצ'כוסלובקיה בקיץ 1938 בזה ש"מדוע עלינו להילחם בשביל ארצות רחוקות, שעליהן איננו יודעים ולא כלום?."

לא תמיד הוגן לשפוט בחוכמה שלאחר מעשה. ב-1938, עשרים שנה בדיוק לאחר זוועת מלחמת העולם הראשונה, אירופים היו רשאים לשאול את עצמם אם הם רוצים לחזור ולהיקטל בהמוניהם. ואמנם הרעיון של מלחמה לטובת הצ'כים אי-שם במרכז אירופה נראה משונה, מופשט, אולי פואטי. אילו יכלה להימנע מלחמת עולם, מדוע לא לנסות ולמנוע אותה?

מתי יחליט המערב שהגיעה השעה?

בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים שהעיצומים ההססניים על איטליה הפשיסטית ב-1935, בגלל תוקפנותה הגסה כלפי חבש/אתיופיה, רק דחפו אותה אל זרועות היטלר. איש לא יצא נשכר, והן קירבו את מלחמת העולם השנייה.

בעולם מורכב, מוטב שלא להפוך עקרונות מקודשים לסימני דרך. פרגמטיות ומעשיות נחוצות מפעם לפעם, אפילו כאשר הן מנוגדות לצדק הטבעי. השאלה היא, כמובן, איך מגדירים "מפעם לפעם", ואיך נדע מה מחייב עמידה על עקרונות ומה לא. מתי יחליט המערב שהגיעה השעה להתייצב נגד ניסיונות פוטין להשיב על כנה את "רוסיה הגדולה"? הוא אגב הקדים להודיע את כוונותיו כמעט 14 שנה מראש, כאשר חתם על "תפיסה חדשה למדיניות החוץ הרוסית", ביוני 2000. הוא אמנם לא קרא לתפיסה הזו "מויה וויינה" ("מיין קאמפף", בתרגום הכרחי לגרמנית), אבל כמו המחבר ההוא, לא היו אצלו הפתעות.

סיפוח חצי-האי קרים לרוסיה מתיישב עם הגיון ההגדרה העצמית של תושביו. סיפוח מזרח אוקראינה יתיישב עם עקרון ההגדרה העצמית. סיפוח חלק מקזחסטן יתיישב. פירוק אזרבייג'ן יתיישב. הגנה על זכויות המיעוטים הרוסיים הגדולים במדינות הבלטיות תתיישב עם הגיון הפלישה לקרים. אפשר לנחש ללא קושי מה היה קורה ללטביה ולאסטוניה, אולי לא לליטא, אלמלא הקדימו להצטרף לנאט"ו. צבא רוסי היה נושף בעורפן, ואיומי הקרמלין היו מתפוצצים באוזניהן.

בשמונה שנות נשיאותו הראשונות של פוטין (2008-2000), "רוסיה הפכה למדינה רוויזיוניסטית", בלשונו של ההיסטוריון רוג'ר קאנט (Kanet), במובן הזה ש"היא מחויבת להיפוך השינויים הגיאופוליטיים הדרמטיים, שהתרחשו לאחר התמוטטות ברית המועצות".

ב-2006 יצא פוטין בהתקפה רחבת יריעה על ארצות הברית בוועידה לביטחון אירופה במינכן. היסטוריון אחר, מארק באייסינג'ר, סיכם את הרטוריקה של נשיא רוסיה במלים הבאות: "שיורה של הקיסרות הסובייטית היה עדיף על-פני כינונן של דמוקרטיות במזרח אירופה, או על עצמאותן של 15 הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר".

האם זה אומר שבעשר השנים הבאות של נשיאויות פוטין (עד 2024, אם ירצה העם הרוסי), אנחנו נחזה בניסיון לחזור ולכונן את גבולותיה ההיסטוריים של הקיסרות הרוסית/סובייטית? קצת קשה להאמין. זו משימה שתוכל לצאת אל הפועל רק בנסיבות של התמוטטות הסדר העולמי: מלחמת עולם, או סדרה של מלחמות אזוריות. אבל ספק אם משימת פוטין אי-פעם הייתה לחזור ולכונן את הגבולות הגיאוגרפיים הישנים. הוא רצה מלכתחילה תחום השפעה, אזור בלבדי של הגמוניה רוסית, שבו וסלים לא מזיקים יוכלו להניף דגלים לאומיים ולמנות שגרירים בהונדורס ובגינאה, כל זמן שהם ירקדו לצלילי הבללייקה הרוסית.

אנחנו שם. איש אינו יכול עוד לטעות. רוסיה עומדת במתקפה כללית. היום קרים, מחר חרקוב, מחרתיים קייב. את רוסיה צריך לעצור, אבל למי יש חשק.