"מחוץ לת"א קבלנים יישארו עם מלאי דירות ויורידו מחירים"

דליה שוסטר מעידה על עצמה שהיא אף פעם לא "קיצרה את לשונה", ועד מהרה אפשר להבין למה כוונתה. מזגה הסוער ניכר מכל משפט ומשפט, בין אם היא מדברת על מתחריה בתחום מגדלי היוקרה, כיזמית המגדל סוטין 29 בתל אביב, ובין אם היא קוצפת על חברת הכנסת מירי רגב ועל הצעותיה למיסוי משכורות גבוהות, או על מחוקקים אחרים שעומדים בדרכה, או על כל אלה שניסו להכשילה בתחילת הדרך.

"הפוליטיקאים משמיעים לציבור את מה שהם רוצים לשמוע, והציבור לא מספיק מבין מה מסתתר מאחורי האמירות", היא אומרת בראיון ל-G. "אם הממשלה הייתה באמת שמה לה למטרה לאומית להוזיל את מחירי הדירות, יש דרכים רבות לעשות זאת, כמו הקלה במע"מ לדירה ראשונה. אבל המדינה לא הכינה שום תוכנית ריאלית להוזלת הדיור והיא רק זורה חול בעיני הציבור, והפוליטיקאים מפזרים סיסמאות, כמו מירי רגב שהגישה בחודש שעבר הצעת חוק שיוטל 80% מס הכנסה על מי שמשתכר 250 אלף שקל בחודש ומעלה. התביישתי שמי שהייתה דוברת צה"ל מדברת בסגנון כזה".

- מה כל-כך נורא בהצעה שלה?

"מה אנחנו, פושעים? אם אני מנהלת של חברה יצרנית, לא גייסתי אג"ח ולא לקחתי מאף אחד, אני יכולה למשוך משכורת. תעשו הבחנה בין כאלה שחיים מחברות ציבוריות, מנפחים מניות ביחסי ציבור או מגייסים כסף ועושים תספורות, לבין מישהו שבאמת עמל מיזע, לוקח אחריות, יוצר מקומות תעסוקה וזכותו למשוך משכורת כמו שהוא רוצה. אין מה לשנוא אנשים שבזכות אישיותם ויכולתם הגיעו למחוזות גבוהים. הקנאה בציבור גורמת לכך שאוהבים יותר בעלי אמצעים דלים".

- טוב, לבעלי האמצעים הלא דלים יש חלק לא מבוטל בכך שסולדים מהם.

"כל אדם שעשה את כספו ביושר ובעמל, בחוכמתו ובזיעת כפיו - שיבורך. אני לא כוללת בכך את הקבוצה הקטנה של טייקונים עם הטבות מס המחוברים בצורה הדוקה לשלטון ומפעילים לוביסטים ויחסי ציבור שמנהלים את הכנסת ומשפיעים על החלטות חברי הכנסת. הרשות המחוקקת מחוקקת חוקים על-ידי צונאמי של לוביסטים ובלי להבין את החוקים. כך התקבלו החלטות שהשפיעו על כל הכלכלה המקומית, גרמו לאי-פיקוח רגולטורי והביאו לימים לתספורות ולמחיר שרואים אותו ביוקר המחיה ובחוסר התחרות. היום אני שוקלת הרבה ובוחנת אם שווה בכלל להשקיע פה יותר".

"רעידת אדמה בשיווק הדירות"

נווה שוסטר, שהנכס המוכר ביותר שלה הוא כמובן מרכז שוסטר ברמת אביב ג', חולשת כבר עכשיו על פעילות בהיקף של כ-250 מיליון דולר בארצות הברית, ונוכח מה שהיא מגדירה "ביורוקרטיה, סחבת, שחיתות ושינויי החקיקה הפופוליסטיים", היא מודיעה כי היא שוקלת לעבוד כאן פחות ופחות ושם יותר ויותר. "אני מוציאה אנרגיה על לא כלום, כמו ללחוץ על דוושת הדלק פול גז בניוטרל. על מה אני צריכה להתעצבן? אני יודעת מה אני יכולה ומה ההון שלי".

- הסבירי.

"בכניסה לארצות הברית, בביקורת הגבולות, תמיד שואלים איזה סוג עסקים אני עושה, ואני עונה, אני ממירה שקלים מישראל בדולרים ומביאה אותם לארצות הברית, ותורמת לכלכלה האמריקאית במקום לישראלית. מובן שהם מחייכים ומסמנים לי לעבור, אבל זה לא מצחיק, זה עצוב".

- גם שם לא הכול כזה פסטורלי בשנים האחרונות. את לא חוששת משוק הדיור האמריקאי?

"אנחנו עובדים בניו יורק וניו יורק היא עיר שמגיעים אליה משקיעים מרחבי העולם. שוק הנדל"ן במנהטן מאוד חזק היום, יותר מאשר לפני המשבר, ואני צופה שהוא ימשיך לעלות. אבל מגמת העלייה תהיה מתונה יותר ממה שראינו עד כה, כי גם שכרם של האמריקאים לא עולה באותו קצב, והשאלה היא תמיד איזה שיעור מהשכר יכול אדם להשקיע בתשלום משכנתה או בשכר הדירה. אם 30% או 40% משכרו מוקדשים לכך, יהיה לו קשה לשאת בהוצאות המחיה היומיומיות, ולכן השוק ימתן את קצב עליית המחירים".

עם הפרויקטים של שוסטר בניו יורק אפשר למנות מגדלי מגורים ושטחי מסחר בברוקלין ובמנהטן. עם הפרויקטים שלה בישראל אפשר למנות את המגדל בפארק מעל הקאנטרי של גבעתיים שאוכלס לפני כשנה, את שוסטר פלטיניום בבת ים, שמיועד לאכלוס בעוד כשנה, ואת גולת הכותרת, מגדל סוטין 29, שמיועד לאכלוס בסוף השנה ושכשמו כן הוא, מתנשא לגובה של 29 קומות וממוקם בכתובת הזאת בדיוק.

מדובר בפרויקט יוקרה, שבין דייריו העתידיים אפשר למצוא את אשת העסקים גליה אלבין, ששוסטר מספרת כי שאבה כוח רב מספרה "האהבה מנצחת"; את הזוג הצעיר אריאל רוטר (בנם של אתי וגבי רוטר, בעלי קסטרו) ואשתו הדוגמנית-שחקנית רותם סלע; את איש ההיי-טק אמציה בן-ארצי, אחיה של שרה נתניהו; וכן את יאנוש בן-גל ואחרים. לדברי שוסטר, אף אחד מהשמות הללו לא יצא מטעם החברה. "אנחנו מספיק מאמינים במה שאנחנו עושים ולא צריכים למנף עם שם ידוע כזה או אחר".

- ואחרים, כמשתמע מדברייך וכידוע, כן עושים זאת.

"כל אחד נוהג לפי מדיניותו. נתקלנו גם בסוטין וגם בגבעתיים (בפרויקט המגדל בפארק, ש' ל') בלא מעט ידוענים שנצפו במשרדי המכירות שלנו, ולאחר מכן לא קנו. שאלו אותי למה, ועניתי, 'הם חושבים ששם של סלב ייתן להם הנחה של סלב, ויש מקומות שהם מקבלים אותה. אני אישית בוחלת בשיטה הזאת. אני אומרת ללקוחות, אם יגור לידך ידוען, חשבון הבנק שלך יגדל? החיים המשפחתיים שלך יהיו טובים יותר? והרי את ההנחה שהוא יקבל, אתה והדיירים האחרים תשלמו".

- מה את צופה למחירי הדיור בארץ?

"מחירי הדיור לא יעלו בקצב מסחרר כפי שעלו עד עתה, אלא יעלו בקצב מדד תשומות הבנייה, שהפרמטרים המרכיבים אותו רק עולים. יחד עם זאת, בגלל שהמחירים מאוד האמירו, היכולת של הציבור לקנות דירה הולכת ויורדת. גם מפני שגם בארץ השכר לא עולה באותו היחס ואפילו ההפך מכך, ויש חשש שמספר הלא מועסקים יעלה; וגם משום שהיכולת של הציבור להשיג את ההון הראשוני הנדרש לרכישת דירה, פוחתת. זה דבר שיביא לרעידת אדמה בשיווק הדירות, בעיקר באזורים שבהם ההיצע יהיה גדול".

- איפה למשל?

"באזורים כמו פתח תקווה, יבנה, נתניה, גדרה וחדרה, הקבלנים שיישארו עם מלאי דירות, ייאלצו להתמודד עם לחץ שיופעל עליהם מצד הבנקים, להחזיר את המימונים שלקחו, ויצטרכו להוריד מחירים כדי למכור. זה תהליך שיכול לקחת שנתיים-שלוש".

- מה לגבי שוק היוקרה?

"ההשפעה על בעלי היכולת הכלכלית הגבוהה תהיה קטנה מאוד".

"דליה, את צריכה לקחת וליום"

השעה היא תשע בבוקר של יום חול, ושוסטר, בחליפה עור שחורה יקרה למראה, נראית כאילו פסעה הרגע מתוך מגזין אופנה לנשות קריירה. לדבריה, היא מתעוררת מדי יום בחמש בבוקר, מתאמנת כשעה במכון הכושר, ובימי שישי-שבת מקפידה על דיווש אנרגטי בשיעורי ספינינג. תמיד הייתה ספורטיבית, היא מעידה על עצמה, ולדבריה הדבר התחזק כאשר נישאה לבעלה, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים ו"החברים שלו ונשותיהם כבר היו עם נפחים. אמרתי לעצמי, מה, ככה דליה תיראה? אוי ואבוי, לא יהיה דבר כזה". גם החופשות שלה הן אקטיביות, בעיקר סקי - ואז היא גולשת מהרגע שפותחים את המעליות לאתר ועד שסוגרים אותן - או טיולים שבהם רואים ולומדים ו"הולכים עד שהרגליים כושלות. נסעתי פעם עם הילדים לחופשת בטן-גב לתאילנד. כמעט השתגעתי, אמרתי, דליה, את צריכה לקחת וליום".

שוסטר, 56, בת שנייה מבין חמישה ילדים, גדלה בגן יבנה. היא זוכרת "ילדות פסטורלית. היישוב היה כולו פרדסים ושיחקנו בניר ואחו. זו ילדות שבה מטפסים על עצים, מקימים בית על העץ, לוקחים קליפת תפוז ומקפלים חזק כדי להתיז על מי שמעצבן, הולכים מכות עם ילדים". הוריה, היא מספרת, השקיעו רבות בחינוך הילדים, וגם עבדו שעות ארוכות: טיפלו במשק ובלול וגם היו שכירים: האם הייתה עובדת משק ומטבח בבית חולים קפלן, האב היה אזרח עובד צה"ל. הילדים נטלו חלק נכבד במטלות הבית וגם נדרשו להשיג בעצמם את דמי הכיס שלהם.

"בתור ילדה תמיד עבדתי", כך שוסטר. "גדלתי בשכונה של אנשים מבוגרים ואחרי בית ספר הלכתי לעזור להם לנקות את החצר ואת השירותים כדי להרוויח כמה לירות. אחרי זה הלכתי לשחק עם חברים ולפעולות של הנוער העובד והלומד. ההורים שלי היו אנשים מאוד חרוצים ואת החריצות הם נטעו בנו".

אחרי הגימנסיה בגדרה הלכה ללמוד סיעוד בתל השומר ולדבריה הייתה אחת המצטיינים במחזור שלה ואפילו קיבלה תעודת הוקרה מנשיא המדינה. "תמיד הצבתי לעצמי, מגיל צעיר, שהחיים זה כמו אופק שאף פעם לא נגמר", היא אומרת. "אני מאוד תחרותית, מאוד הישגית, מאוד ביקורתית כלפי עצמי, וזה הביא אותי להרבה מחוזות. כבר בזמן לימודי הסיעוד תמיד הסתכלתי על אנשים מעליי, רואה במה הם מצטיינים, ומציבה לעצמי מטרה לעבור את האדם הזה ולעשות יותר טוב ממנו".

תוך כדי לימודי הסיעוד, למדה כלכלה באוניברסיטת בר אילן. לדבריה, כלכלה תמיד עניינה אותה, וכבר כנערה היא זוכרת את עצמה מאזינה ל"צבע הכסף" ברשת ב' וקוראת מוספי כלכלה של העיתונים. "אימא שלי תמיד הייתה אומרת לי, דליה, אם יהיה חסר לך גרוש, הנהג לא ייקח אותך באוטובוס. האמת הפשוטה הזאת הבהירה לי מגיל צעיר עד כמה חשובים הכסף והכלכלה בחיינו".

בגיל 20 הכירה דליה את צביקה שוסטר, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים. בתום הלימודים והשירות הצבאי עברו למושב משגב דב, שבו גרו הוריו, ושם גם נולדו שלושת הילדים. שוסטר הקים את חברת הנדל"ן נוה שוסטר, בעזרת הון ראשוני מההורים, וכך הבעלות בחברה התחלקה לשלושה: שליש לאמו, שליש לאחיו משה ושליש לו. "ברבות השנים לא צלחה הדרך המשותפת", אומרת שוסטר, ובכך מתכוונת למערכת יחסים בין האחים שנעכרה עד הפרידה הסופית ב-1996, ש"הייתה כמו כל פרידה עם טלטלות ומהמורות". כיום משה שוסטר ובנו אסף הם בעלי חברת ויקטור הומס הבונה בארצות הברית וחברות נוספות. הקשרים בין שני פלגי המשפחה קרים למדי, ושוסטר אומרת ש"אין לי כל קשר עם משה חוץ מ'שלום שלום'".

המלחמה על ביטול הצוואה

בזמן שצביקה, בעלה המנוח, פיתח את החברה שלו, היא עבדה כאחות, וכל השנים דאגה להרחיב את השכלתה בקורסים שונים. "הנגישות שלי מהכפר לעיר עם שלושה ילדים קטנים הייתה קשה, אבל מצאתי דרכים, והילדים עד היום זוכרים איך בעלי היה שולח את אחד העובדים שייקח אותם מחוג לחוג, ושהם היו מחכים לי עם ספר עד שאגיע לקחת אותם משיעורי הנגינה", היא מספרת.

כשהילדים גדלו קצת, הלכה ללמוד בצורה מסודרת יותר ניהול בתי אבות. כל אותן שנים "היו לי ולצביקה ויכוחים על כמה אני מסורה לבית החולים. הוא היה שואל אותי, 'מה קרה לך, זה בית החולים של אבא שלך שאת קמה באמצע הלילה לבדוק אם דברים נעשו?'". לדבריה, נקלעה ללא מעט עימותים עם הקולגות בבית החולים. "די הפריעה לי התרבות הזאת של הצוות בבית החולים, עם הסתלבט וכוס הקפה, והערתי. לא אהבתי את מוסר העבודה הזה".

בשלב ההוא, אמצע שנות ה-90, הייתה מועמדת לתפקיד בכיר בבית החולים ולדבריה אותו דרור שנתנה ללשונה היה בעוכריה - "בגלל שאמרתי דברים שלא תמיד סיברו את אוזני ההנהלה הבוחרת, לא נבחרתי", היא אומרת. כאשר סיפרה לבעלה שלא קיבלה את התפקיד שקיוותה לו, הוא הציע לה לעזוב את בית החולים ושביחד ישתמשו בידע שרכשה בתחום הדיור המוגן, שהחברה נכנסה אליו באותן שנים.

"מאוד חששתי לעבוד עם בן זוג", היא משחזרת, "כי בעלי היה אדם דעתן, וגם אני דעתנית מאוד גדולה. אמרתי לו, התחתנו מאהבה, יש לנו שלושה ילדים, מה יהיה אם נתווכח ונריב? והוא אמר, את יודעת מה, תתחילי לטפל במשהו בחברה ונראה איך זה עובד".

שוסטר עזבה את בית החולים בסוף 1995 וקיבלה על עצמה את הניהול והאחזקה של פרויקט שנוה שוסטר בנתה באותו זמן בנווה צדק (42 יחידות דיור), והכוונה הייתה שלאט-לאט תשתלב ותעשה עוד תפקידים בחברה. אלא שזמן קצר לאחר מכן, בתחילת 1996, אובחנה אצל בעלה המחלה, ששנתיים וחצי לאחר מכן תביא למותו. "החיים השתנו, ניסינו לשמור על צביון המשפחה בלי שהילדים ידעו, נעדרנו הרבה מהבית לבדיקות ולטיפולים, בארץ ובארצות הברית. לפני שבעלי נפטר, ידענו שכבר אין שום סיכוי. היינו הולכים בשבתות למשרד, והייתי שואלת, צביקה, מה יהיה. הוא אמר, אני בטוח שתסתדרי".

לדבריה, לאחר פטירתו, כאשר נפתחה הצוואה, התברר לה שאמנם כפי שדובר ביניהם, החברה הושארה לה ולשלושת הילדים, אולם מנגנון ניהול החברה שהיא חשבה שיתווה, על-פי השיחות ההן, איננו מה שכתוב בצוואה. בעיקר בכל הנוגע לאופן קבלת ההחלטות בחברה, והעובדה שהצוואה דיברה על מינוי דירקטורים קבועים שינהלו לצדה את החברה. "צביקה היה אדם דומיננטי וחזק", היא אומרת, "אבל הצוואה נחתמה יומיים וחצי לפני פטירתו, ואי-אפשר לשפוט אדם בשעות הקשות של החיים, כשאנשים סביבו משמיעים לו את מה שהוא כמה לשמוע". שוסטר יצאה נגד עורכי הדין שערכו את הצוואה.

עו"ד שמחה זילברמן, שהיה אחד משני עורכי הדין ואף תבע מנוה שוסטר סכום של כמה מיליוני שקלים, אומר כי שוסטר "טענה שאני בדיתי את הצוואה ממוחי הקודח. היינו אצל בורר, השופט אלוני, והוא אמר שזה בוקי סריקי. אני מצדי תבעתי אותה על כך שנפגעתי מכך שהפסקתי לייצג פרויקטים של החברה, וכבר עשיתי עבודות על סמך הציפייה ממה שיגיע לי. נפסק לי איזה סכום, אבל הוא היה 25% ממה שדרשתי".

- ובכל זאת, היא השיגה את ביטול הצוואה.

"נכון, כי היא הגישה התנגדות ולא היה מי שיתנגד לכך, והיא הגיעה לסיכומים עם האנשים (שנקבעו לנהל איתה את החברה, ש' ל') והשיגה את שלה, ונשארה לנהל לבד. כל זה סיפור ישן מאוד".

"מחקתי המון אנשים"

כך או אחרת, משמעות הדברים היא ששום שטיח אדום לא קיבל את פניה של שוסטר כשביום אחד של יוני 1998, יום מות בעלה, לקחה לידיה את מושכות ניהול החברה. "כל השנים שבהן הייתי אשת איש", היא אומרת, "לא ידעתי את העצימות ואת הדעתנות והכוחניות שלי, שמסייעות לי להיות בעולם העסקי הקשוח שאנחנו חיים בו. ישבתי עם עצמי ואמרתי, 'דליה, את לא יכולה להרשות לעצמך לבכות, את צריכה לחשוב. האנשים סביבך משמיעים לך כל מיני דברים והכול מתוך אינטרסים - לימים ראיתי שדרכי צלחה בזה שלא האמנתי באף אחד. בתקופה ההיא מחקתי המון אנשים. אני אדם טוטלי ואני לא יכולה לשאת אנשים לא אמינים ולא עקביים".

המחירים האישי והמשפחתי היו קשים, מספרת שוסטר. הילדים לא רק התייתמו מאב אלא גם אימא נעלמה להם. אם שהייתה דומיננטית מאוד, תובענית לגביהם וגם לגבי מה שהיא צריכה להעניק להם, נעלמה כך פתאום. יצאה בכל בוקר בשש מהבית, חזרה ב-12-11 בלילה, ואז ישבה לתוך הלילה על הטיפול בתביעות השונות. "אמרתי לילדים, 'היום אימא יוצאת למלחמה, ואתם העורף שלי. אבא השאיר דברים לא ברורים, ואני היום נלחמת על החברה. זה לשרוד או לא לשרוד'. הילדים הקשיבו, הבינו, אבל כפי שאמר לאחר שנים הבן הצעיר, שאז היה בן 13: אני מאוד מעריך את מה שעשית, אבל את לא היית. נעלמת לנו".

היות שבאותו הזמן שוסטר לא ידעה הרבה על תהליכי הבנייה, היא לקחה "מורה פרטי" - מהנדס שהיה נפגש איתה בערבים ומלמד אותה. "הייתי באה לעובדים והם היו מקשים עליי, ניסו להטעות אותי, חשבו, 'מי היא בסך-הכול, אשתו של צבי שוסטר, שבכלל הייתה אחות, מה לה ולעולם הזה'". שוסטר הפתיעה אותם בידע ואט-אט כבשה את מקומה בחברה. בנוסף, לווה מעבר הבעלים בתביעות לא מעטות נגד החברה, מצד עובדים ואחרים, שהטיפול בהם הסתיים אחרי שנים מאוד ארוכות, רק לפני שבועות ספורים.

כיוון שעתיד המשפחה והחברה כרוכים זה בזה (הילדים הם בעלי מניות ובעתיד אחד מהם כנראה ינהל את החברה) שוסטר מקדישה מחשבה רבה ליחסים הסבוכים הללו. הבת מורן כבר עובדת בעסק שבע שנים, כמנהלת פיתוח עסקי. "בעבודה אני דליה, לא אימא, והיה לה מאוד קשה בהתחלה", היא משתפת. "אבל לימים עשינו קורס של ניהול עסקים משפחתיים (אצל מיכל צוברי, בתה של רעיה שטראוס, ש' ל'), וקיבלנו ייעוץ מאבירם הנדל ממשרד גורניצקי.

"לא קל לדבר עם הילדים (בני 32, 31, ו-29 וחצי) על מה יהיה הלאה, על הצורך למשל בהסכמי ממון כשהם מתחתנים. מה שאתה רואה בגיל 50 פלוס, אתה לא רואה בגיל 20 פלוס. אבל תארי לעצמך שחלילה ילד אחד מתגרש וצריך להעביר הון לבן הזוג שלו, וכל ההון של החברה מושקע הרי בפרויקטים. זה יכול למוטט את כל העסק. כמנהלת חברה אני צריכה לצפות מהמורות כאלה".

- לסיום, ואגב יום האישה הבינלאומי שצוין בשבוע שעבר: איך זה להיות מנכ"לית בעולם הנדל"ן, שהוא מאוד מאצ'ואיסטי במהות שלו?

"אנחנו חברה שוביניסטית ולא כל-כך מפרגנת, וקורה שנתקלים בפליטות פה לא מכובדות ובהערות לא ענייניות, במיוחד בתחום הבנייה ששם פוגשים גברים מתרבויות, מרקעים ומגילים שונים. אבל זה תלוי בכל אחת, ואיך היא יודעת להעמיד את עצמה ולמתג את עצמה. למשל, אם בן שיחי מתייחס לאיך שאני נראית, אני אומרת לו, 'גם לגבר היית אומר זאת? זה לא רלבנטי'.

"הבעיה היא שלא מעט נשים בעולם גברי משתמשות במיניות שלהן, ורואות בזה אמצעי להתקדם ולמשוך תשומת לב, ואני נגד זה. יש לא מעט נשים שלבושות לעבודה בסגנון לא מכובד - בגדים שקופים, מחשופים, מיני בולט, צבעים בוהקים כמו אדום, ורוד וצהוב, והסגנון הזה משדר מסר. לאנשים יש חולשות ולא צריך לנצל אותן".

מה חושבת שוסטר על ירידי המכירות, קבוצות הרכישה והאישורים שתקועים

כשדליה שוסטר לקחה את המושכות בניהול נוה שוסטר ב-1998, היו לחברה כ-400 יחידות דיור בבנייה - במודיעין, בראשון לציון, בקריית גת ובבאר שבע. לאחר סיומן בהצלחה המשיכה החברה להתפתח, וכיום יש לה 130 יחידות דיור בבנייה בסוטין ובשכונת רמת הנשיא בבת ים; יש דיור מוגן בחיפה ובטבעון, ופרויקט גדול של פינוי-בינוי בבת ים שמחכה לאישורים - פרק זמן רב מדי לטעמה של שוסטר.

"השקענו שם כבר 2 מיליון שקלים, הגשנו את כל התוכניות, והאישורים תקועים", היא מלינה. "בארגון הקבלנים יש המון יזמים שפועלים בתחום הפינוי-בינוי, וכולם מלינים על הקשיים והסחבת. אמרתי להם, בואו נתארגן יחד. הסתכלו עליי ואמרו, דליה, נראה לך? כל אחד רוצה לנהל את העניינים שלו לבד ובשקט, ואז באים בעירייה ומשמיעים ליזמים מה שהם חפצים לשמוע, ושום דבר לא מתקדם".

- בזמן האחרון נחשפנו לבעיות באיכות בנייה, כגון מרפסות נופלות ואריחים נשמטים, גם במגדלי יוקרה.

"ממקרים בודדים אין להשליך על הכלל, ואני בטוחה שענף הבנייה ידע להסיק את המסקנות והדברים לא יישנו. בסך-הכול יש בארץ חברות בנייה מכובדות ורמת הבנייה גבוהה. מצד שני, יש תמיד אנשים פחות מקצועיים שיוצרים אווירה חברמנית, וכך אנשים רוכשים דירה כי סונוורו ממופע גרנדיוזי, איזה כיבוד ופאניקת מכירה של יריד. הקונים צריכים לדעת שדירה לא קונים בהגרלה, אלא אחרי בדיקה מקיפה. היום יש גוגל ואפשר לבדוק בקלות אילו תביעות משפטיות עומדות מול כל חברה, ואפשר גם לכתת רגליים לאתרים של החברה שכבר הושלמו, לשאול דיירים אם הם מרוצים, מה היה יחס החברה לתלונות על תקלות וכמה מהר הן טופלו. צריכים להבין שאין הנחות חינם, ומאחורי כל הנחה יש תרגיל מסחרי".

- נכונה התחושה שסביב קבוצות רכישה מסוימות יש יותר תביעות מהממוצע בענף.

"הקונה צריך לדעת שלמחיר הזול יש השלכה בעתיד. אנשים עצלים שלא בודקים ישלמו בסופו של דבר מחיר. קבוצות רכישה הן קונספט שמתאים לפרויקטים קטנים של 25 עד שלושים יחידות דיור, כאשר למי שמצטרף יש יותר שליטה ובקרה על מה שקורה בפרויקט. מעל שלושים דירות הרוכשים מאבדים שליטה, ולא ניתן לדעת אם המחיר שהוערך על-ידי מארגני הקבוצה בתחילת הפרויקט יהיה גם המחיר בסופו, וגם לא מה יקרה לפרויקט עד לקבלת היתר בנייה, דבר שבביורוקרטיה הישראלית יכול לקחת גם שנה וחצי ויותר".

- בקבוצות הרכישה טוענים שהמחיר הזול יותר אצלן נובע מצורת ההתארגנות, החוסכת את רווחי חברת הבנייה.

"בתמחור רגיל, הקבלן או היזם מחשב את עלות המימון, ופה עלות המימון נחסכת (כי הכסף מגיע בטרם הבנייה ובעת הבנייה מחברי קבוצת הרכישה, ש' ל'). אבל למי שקנה מקבלן יש כתובת ברורה אחת לפנות אליה, וערבויות של חוק המכר המגינות עליו. כשהדייר חבר בקבוצת רכישה עליו לנהל את התיק שלו מול שורה של קבלנים, וזה מקשה עליו לפתור בעיות. נוסף על כך, כאשר מדברים על רווח של קבלנים, כדאי לא לשכוח שגם מארגני קבוצות הרכישה לא עושים זאת לשם שמיים. הם גובים דמי ניהול והרווח של חברת הבנייה נמוך בהרבה ממה שהציבור חושב".

- מה זה "נמוך בהרבה"?

"כיום, כדי לקבל מימון מהבנק, קבלן צריך להראות על הנייר 12%-13% רווח. אבל הסכום הזה כולל תקורות של החברה ואת הוצאות המעקב והטיפול בתלונות הדיירים, כך שהמספרים האמיתיים מגיעים לחצי מזה. קבוצות הרכישה לוקחות את זה דרך עורך הדין שמטפל בפרויקט או דרך דמי הניהול, כך שהאחוזים נשארים די דומים".