הקרובים שלי מהוורמאכט: הצצה לסרט "היה שלום פטר שווארץ"

כמו ניצולי שואה רבים, גם סבתה של הבימאית יעל ראובני שמרה לעצמה את חוויותיה הקשות מהמלחמה. אך על סיפור אחד היא חזרה שוב ושוב: אחיה האהוב פייבל (פייבקה), שחשבה שנרצח יחד עם שאר בני משפחתה על-ידי הנאצים, בעצם שרד את המלחמה. מכר משותף תיאם כך שייפגשו בתחנת הרכבת בלודג', אך פייבקה לא הגיע. 65 שנה אחרי המפגש שלא היה, ראובני נוסעת לגרמניה, לברר מה מנע מפייבל להגיע באותו יום לתחנת הרכבת, ומגלה אמת מטרידה, אנושית ומורכבת.

כעת, אחרי חמש שנות צילום ועריכה, הסרט "היה שלום פטר שווארץ" מוצג בבתי הקולנוע בישראל, וראובני, כיום תושבת גרמניה, הגיעה לרגל האירוע לביקור מולדת.

- בנסיבות אלה, עולה מאליה השאלה הראשונה, המתבקשת, על החלטתה לעבור לחיות בגרמניה, חרף המטען הכבד אותו היא נושאת. האם זו דרכה להתמודד טוב יותר עם העבר?

ראובני: "נסעתי כי רציתי לעשות שם סרט. לקח לי זמן להבין איזה סרט בדיוק, אבל על המהות של הסרט ידעתי די מהר: על איך העבר נוכח בהווה. בפעם ראשונה שדרכתי בברלין, גם אני הרגשתי שזה כאן, שכאן זה היה. וזה גם בחיים שלי עכשיו. זהו הדף, שעדיין הודף אותנו בכוח, שלושה דורות קדימה. אבל בסופו של דבר זה נחלש וגווע. זה כן מתרחק וכן נחלש עם הדורות. הרבה יותר לאט ממה שנדמה".

חיים במחנה

- היה צריך לנסוע עד לשם בשביל לחוש - או להעביר לצופים - איך העבר נוכח בהווה?

"רציתי לעשות משהו על זה שהעבר של סבתא שלי משנה את החיים שלי, ומאוד ראיתי את זה שם".

מה שראובני גילתה, ומה שבין השאר הופך את עשיית הסרט מתהליך תרפויטי אישי להישג קולנועי, הוא כיצד העבר נוכח בהווה של הדור השני והשלישי לשואה מהצד השני - לא מצד הקורבן, אלא מהצד הגרמני דווקא.

שתי דוגמאות קיצוניות מוצגות במקביל, בהגעתה של ראובני לעיירה כפרית ושלווה בשם שליבן, במזרח גרמניה. בשליבן פעל בתקופת המלחמה מחנה ריכוז. מגורי האסירים היהודים משמשים כיום את תושבי העיירה, שחלקם אינם מודעים למה שהתרחש בין כתלי ביתם ובחצרות.

אך חלקם כן מודעים לכך. ראובני: "קודם כל זו המחשה מדהימה. אנשים גרים כיום במה שהיה המגורים של האסירים. רציתי לשאול אותם - בחדר השינה הזה עשיתם ילדים, סקס כאילו? אחרי ארוחת ערב? אבל זו אינרציה של חיים. שם, במזרח גרמניה, הם לא חשבו על זה בכלל. שמו אותם שם, שיגורו, ובזה הסתכם העניין".

אחד השוהים במחנה הריכוז היה פייבקה, שלימים היה לפטר, אשר נשאר לחיות במקום שבו שכן בתקופת המלחמה, וממנו שוחרר לאחריה. שכניו הגרמנים חיו שם בשלווה בזמן המלחמה, חלקם שירתו במחנה. וזה רק פן אחד בחייו של פייבל-פטר. את השאר נשאיר לצפייה בסרט.

ראובני נפגשה עם קרובי משפחתו ואף התארחה בביתה של אחת מהם, שפתחה בפניה את אלבום התמונות המשפחתי. זו לצד זו מסודרות התמונות של בני משפחתה באלבום - בדף אחד פטר-פייבקה, בדף אחר בני משפחה אחרים, בעת שירותם בוורמאכט.

"לנו בבית אין באלבומים תמונות של הוורמאכט", סיננה ראובני לעבר אותה קרובת משפחה, תוך שהיא מזילה דמעה.

ראובני: "הרגע שבו הייתי הכי פחות בימאית, זה הרגע על הספה שלה. הייתי אז כבר שנתיים בגרמניה, חשבתי שאני יודעת הכול, ששמעתי כבר את כל הסיפורים. כל מה שחשבתי שהתגברתי עליו, עלה בי באחת.

"באתי לשם בלי החלטה, בלי לדעת מה אני חושבת על האנשים האלה. אני פה כלי המדידה. כבמאית. הסצנה הזו צולמה רק שבועיים אחרי שהתחלנו לצלם, בשלב מוקדם של העבודה. אבל אז הבנתי כמה רחוק הלכתי. כל החינוך הישראלי חזר אלי בכאפה".

- מה הרגשת כלפי האישה הזו?

"צריך להבין את עומק הפשטות של האנשים האלה. מבחינתה, היא נולדה ברפובליקת וימאר, אח"כ היו נאצים, אח"כ היו קומוניסטים, אח"כ גרמניה התאחדה שוב. זו המערכת הפוליטית הרביעית שהיא חיה בתוכה. זו מדינה שהגדירה את עצמה בכל פעם מחדש.

"היא מאכילה תרנגולות בחצר. 'קודם אמרו שזה רע, אחר כך אמרו שההוא רע, אחר כך אמרו שאלה הם האויב. היינו פשיסטים, היינו קומוניסטים, היינו דמוקרטים'. בשליבן התרנגולות אוכלות מה שיש לאכול. המשפחה אוהבת אותה, והיה פטר והיא גם אהבה אותו. אין לה מושג שיכולה להיות איזושהי האשמה כלפיה.

יש עוד אופציות

"והרבה יותר מעניין מאשר למה היא לא מרגישה אשמה, זה מה אני מרגישה כלפי האישה הזאת. אני בתור ישראלית, אז בת עשרים ומשהו, שצריכה להחליט מה אני מרגישה כלפיה, מה אני רוצה ממנה".

- אפשר להחליט את זה? אולי לא הייתה לך אפשרות בחירה?

"זאת שאלה שהייתי חייבת לשאול את עצמי. אבל אם לא הייתי מגיעה לספה שלה, בחיים לא הייתי שואלת את עצמי מה אני רוצה מהאישה הזאת. ואיך אני רוצה לחיות את הסיפור הזה. האם אני רוצה לכעוס, להסיק מסקנות אוניברסליות או לרחם על עצמי? יש אופציות. זה חלק מהביוגרפיה שלי. ואולי באמת לא הייתה לי כל-כך בחירה. יש משהו שמוכתב לך מהתחלה".

- מן העבר השני, נכדו של פטר שווארץ מגלה את היהדות ושוקל לעלות לישראל.

"ולחשוב שסרט דוקומנטרי מתחיל מתוך מחשבה מופשטת. הנכד של פייבל-פטר שווארץ רוצה לגור בישראל, ואני גרה בגרמניה. בבית הספר לקולנוע היו שוחטים אותי. לא היו נותנים לי לכתוב סצנה כזו, כי זה נשמע לא אמין".

למרות שכמובן - אלה דברים שקורים, ובמיוחד ממרחק הזמן. האנומליה הזו מסבירה את הייחוד של סרטים שעושים בני הדור השלישי לשואה, בהם המרחק מאפשר להתבונן בדברים מנקודת מבט יותר מורכבת.

"למרות המרחק, שמאפשר אופציות פרשנות שונות, אני רואה היום שהשואה זה משהו שקרה לנו, פגע גם בנו, עיצב אותנו. מבחינתי זה לא 'סרט שואה'. זהו סרט שנקודת הפתיחה שלו היא 1945. אלה החומרים שלו. זאת הטראומה".