בגיל 70 יתחיל ד"ר סטנלי פישר את השלב הבא בקריירה המרתקת שלו. הוא יהיה המשנה לנגיד הבנק המרכזי של ארה"ב, או, בתואר הרשמי, "סגן יושב ראש הפדרל ריזרב".
הנער היהודי העני, שגדל במאזאבוקה, המושבה הבריטית של צפון רודזיה (זמביה של ימינו), היה חסר מנוחה כמעט מאז ומעולם. חוסר המנוחה העמיד אותו סמוך מאוד לפסגה בבנק העולמי, בקרן המטבע הבינלאומית ובסיטיגרופ, אבל כנראה מנע ממנו את הפסגה עצמה.
הוא מצא אותה רק במקום אחד, בישראל, בדרגה של אומץ אישי ושל מסירות. היה משהו ממין ה"נובלס אובליז'", "האצילות מחייבת", בהתאזרחותו ובהתגייסותו. בתרבות האנגלו-סאקסית, בייחוד באמריקה, אפשר לחזור ולפגוש את התופעה הזו: אנשים מצליחים עושים הפסקה בקריירה הפרטית, שובתים לזמן מה מעשיית כסף, ועושים משהו לטובת הציבור.
חוץ מזה שסטנלי פישר תמיד העדיף קריירה ציבורית, תמיד רצה לעמוד בעין הסערה. והוא חזר ועמד בה, ולפעמים מילא תפקיד מרכזי בשיכוכה. אבל לא תמיד עמדה לו סבלנותו, ולא תמיד האירו לו הנסיבות פנים. שנותיו בישראל היו כנראה זמן של נשיכת שפתיים בלתי פוסקת. גם כאשר הוא הציל את ישראל מהרגליה המגונים ביותר, ועזר להצילה מקטסטרופה, הוא חשב על הגבהים האולימפיים של וושינגטון.
אל נא תהיה עיננו צרה בו. חרדתו לישראל לא הייתה אופורטוניסטית, ולא הייתה העמדת פנים. היא עמדה תמיד סמוך מאוד לראש שמחתו. אבל ד"ר פישר לא נועד לדגי הרקק.
הוא היה מתמנכ"ל
ד"ר פישר היה קורבן על מזבח ההסכמה האבסורדית של אמצע המאה שעברה: נשיאות הבנק העולמי תהיה נחלת אמריקה, בעוד שמנכ"לות קרן המטבע הבינלאומית תינתן לאירופה. ההסכמה ההיא נועדה לנחם את אירופה הפצועה והשוקעת, שלארה"ב לא יהיה מונופול פיננסי. זו הייתה מחווה ריקה. לארה"ב כמובן היה מונופול, והמנכ"ל האירופי (בדרך כלל צרפתי, אבל גם גרמני) הוזמן לשכון כבוד בפינה הצפון-מערבית של רחוב 19 על שדרות פנסילווניה בוושינגטון, מול בניין המשרדים של הבנק העולמי, ורק חמישה רחובות מן הבית הלבן. בהיעדר הסכמה כזאת, ד"ר פישר היה מתמנכ"ל כמעט ללא ספק עוד לפני שנים.
רצונה של אמריקה והעדפותיה היו חקוקים על מצחה של קרן המטבע. אבל האירופים, בייחוד הצרפתים, עמדו בכל התוקף על זכותם למנות קונטיננטלי לכהונה. במרוצת השנים, התמעט והלך משקלן של הדמוקרטיות המערביות במשטר הפיננסי הבינלאומי. השגות התחילו להישמע על החלוקה הארכאית של הכהונות.
בסוף שנות ה-60 יכלה ארה"ב למנות את בוב מקנאמארה, שר ההגנה הכושל של מלחמת וייטנאם, לנשיא הבנק העולמי, מבלי שנשמע קול צפצוף (הוא אגב היה נשיא מצוין). אבל כאשר ג'ורג' בוש הבן התעקש למנות את פול וולפוביץ לנשיא הבנק, לאחר התפקיד הרה-האסון שוולפוביץ מילא במלחמת עיראק השנייה, לא-אמריקאים יצאו מגדרם מכעס. אויבי וולפוביץ, בתוך הבנק ומחוצה לו, הצליחו להיפטר ממנו שנתיים לאחר מינויו (נשיא הבנק מתמנה לחמש שנים, עם סיכויי הארכה).
מה היה קורה אילו סטנלי פישר היה באמריקה, לא בירושלים, כאשר התפנתה נשיאות הבנק העולמי ב-2007? מה היה קורה, כאשר חזרה והתפנתה ב-2012? פישר היה יכול להיות מועמד טבעי בשתי הפעמים. גם ההיעדרות הגיאוגרפית, גם הזיהוי האינטימי עם ישראל, עמדו לו לרועץ.
"המועמד האפריקאי"
להיטותו להיות בגבהים השולטים של הכלכלה העולמית קיבלה אישור, כאשר מירושלים הרחוקה הוא טען, ב-2011, לירושתו של דומיניק שטראוס-קאהן בקרן המטבע הבינלאומית. הצרפתים לא היו מוכנים לוותר על זכותם הטבעית למנות את המנכ"ל הבא. אף על פי שלא הייתה להם זכות כזאת, לאיש לא היה חשק מיוחד לריב איתם. בסופו של דבר, בחירתם, כריסטין לגארד, שרת האוצר בממשלת סארקוזי, הייתה רבת השראה. גב' לגארד נהנית מיוקרה ומהערכה, ואפילו מדובר בה עכשיו לכהונה של "נשיאת אירופה". אבל היא הייתה עורכת דין, עם ניסיון מוגבל מאוד בפיננסים בינלאומיים. ד"ר פישר היה משכמו ומעלה מכל העם.
להיטותו של נגיד הבנק המרכזי של ישראל לא להיות נגיד הבנק המרכזי של ישראל קיבלה צביון כמעט-קומי, כאשר הוא ניסה להציג את עצמו כ"מועמד אפריקאי" למנכ"לות קרן המטבע. נו, כן, הוא נולד בזמביה. מי יודע, אילו התנדב להיות נגיד הבנק המרכזי של זמביה במקום זה של ישראל, אולי אפריקה הייתה אפילו תומכת בו. אבל גם כך, תורה של אפריקה להתייצב בפסגות השולטות עדיין לא הגיע. הוא יגיע, אולי עוד בימי חייהם של מקצתנו, אבל זה ייקח עוד דור או שניים.
במקום לפרוט שקלים
מכל החמצותיו של ד"ר פישר, שום החמצה לא תשווה לנגידות הבנק המרכזי של ארה"ב. זה הפרס הגדול של הפיננסים הבינלאומיים. לא קשה לנחש מה חלף במוחו, כאשר חברו הוותיק מספסל הפרופסורים, בן שלום ברננקי, התמנה לעמוד בראש הפדרל ריזרב בשנת 2006. הוא, ד"ר פישר, היה יכול להיות שם, ללא קושי, עם הרבה יותר ניסיון, עם הרבה יותר הבנה של ההקשר הגלובלי.
עינו בוודאי לא הייתה צרה בברננקי, אבל כאשר הצטלם עם הנגיד האמריקאי, במרוצת הפסגה הבנקאית המפורסמת של ג'קסון הול בוואיומינג לפני שנתיים, והצילום נמרח על עמודיהם הראשונים של עיתונים בכל העולם, אולי עלה בדעתו ששינוי קטן מאוד היה יכול לשלוח את ברננקי לירושלים ואותו, את סטאן פישר, היה יכול להפוך למארח בג'קסון הול.
במקום לפרוט שקלים ולהתנצח עם חברי כנסת מלומדים-למחצה, הוא היה יכול לנהל את פעולת ההצלה של כלכלת העולם. מי יודע, אולי הוא היה אפילו מקדים ומונע את ההתמוטטות של 2008, אם מניעה כזאת הייתה בכלל בידיו של בן-תמותה.
אבל אולי הוא לא היה רפובליקאי מספיק בשביל ג'ורג' בוש הבן. הוא אמנם שירת פעם מזכיר מדינה רפובליקאי, ג'ורג' שולץ (שולץ הפקיד אותו ואת הרברט סטיין על הצלתה של כלכלת ישראל ב-1985. סטיין, יהודי חם, היה לפנים יועצו הכלכלי הראשי של הנשיא ניקסון). ייתכן אפוא, שבוש היה פוסח עליו ב-2006.
מה שלא כן ברק אובמה ב-2012, כאשר הגיע הזמן להחליף את ברננקי. אל חצי הגמר של גביע הפדרל ריזרב הגיעו בקיץ 2012 שניים: ג'נט יילן, כלכלנית יהודייה מקליפורניה, אשר שימשה יועצת בכירה בבית הלבן; ולארי סאמרס, הכלכלן היהודי המפורסם, לשעבר שר האוצר, לשעבר יועץ בכיר בבית הלבן, לשעבר נשיא אוניברסיטת הרווארד, לשעבר הכלכלן הראשי של הבנק העולמי. עם רקורד כזה, סאמרס היה המנצח הבטוח. חוץ מזה שהיו לו פה גדול ועיניים גדולות, והוא הקדים להימאס על רוב מכריו וגם על חלק ממוקיריו.
סאמרס היה כמעט אחיו התאום, או לפחות בן-דודו התאום של סטנלי פישר. היה קשה לד"ר פישר לצפות בעוד עמית אקדמי וחברתי עולה לגדולת-הגדולות, אל מה שקוראים באנגלית מדוברת commanding heights - ולדעת שהוא חזר והחמיץ את השעה לרגל בחירות גיאוגרפיות ודרכוניות.
הרבה הרבה פחות, הרבה הרבה יותר
סאמרס נשר ברגע האחרון, ויבלה את שארית חייו (שליט"א) בנשיכת שפתיים. ד"ר פישר התפטר בזמן מבנק ישראל. אולי הוא חשב כבר אז על האפשרות שיוצע לו מושב במועצת המנהלים של הפדרל ריזרב. חייו של איש ציבור שאפתן כוללים בהכרח שתדלנות בלתי פוסקת לטובת התפקיד הבא, והוא נרמז אל-נכון שיש לו סיכוי. אף על פי כן, הקפיצה החוזרת אל השירות הציבורי האמריקאי היא עוצרת-נשימה.
הוא היה הכלכלן הראשי של הבנק העולמי, מס' 2 למעשה; הוא היה סמנכ"ל קרן המטבע הבינלאומית, מס' 2 למעשה וגם להלכה; הוא היה סגן היושב-ראש של סיטיגרופ, בימי זוהרה, מס' 2 לפחות מפני הכבוד. עכשיו הוא יהיה מס' 2 בפדרל ריזרב, כהונה שהייתה תמיד הרבה, הרבה פחות חשובה ממס' 1, אבל עומדת להיות הרבה, הרבה יותר חשובה כאשר נושא בה סטנלי פישר.
מס' 2, מה לעשות, הוא החוט השזור לאורך הקריירה המפוארת הזו. בגיל 70 רוב האנשים אינם מתחילים פרקים ארוכים חדשים. אבל ד"ר פישר אינו כאחד האנשים. הוא זוכר, כנראה טוב מרובנו, שדאנג שאופינג התחיל את הרפורמות הגדולות של סין בהיותו בן 74, ושינה בזה את פני העולם. קצת חבל שהוא לא יהיה הנשיא הבא של ישראל (או של זמביה), אבל איך אפשר שלא לשמוח בשמחתו. אזרח העולם הואיל להאציל מחוכמתו עלינו, ואנחנו נמצאנו נשכרים מאוד.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
