האנשים שעזבו את גוש דן ועברו לגור בפריפריה מדברים

"אמרתי לבעלי: '200 אלף שקל קרקע זה כמו אוטו יוקרה, חייבים לקנות'"

משפחת טל מתל אביב למושב קלחים. בני הבית: שלהבת (39.5), בעלה (36, לא בתמונה), יואב (4), בועז (שנתיים וחצי), יעל (9.5 חודשים)

מקום עבודה: שלהבת מארגנת מסיבות בתל אביב, בעלה איש כוחות הביטחון, עובד במרכז הארץ

הבית: 173 מ"ר על מגרש של 600 מ"ר, נבנה בבנייה מהירה בעלות של כמיליון שקל

לא תאמינו, אבל שלהבת טל, אם לשלושה שגרה במושב קלחים בנגב, עובדת לפרנסתה כמארגנת מסיבות במועדונים הכי חמים בתל אביב. "כל השנים אמרתי שברגע שאתחתן אפסיק לעבוד בזה, והנה היום אני אמא לשלושה, גרה בנגב ועדיין עושה את זה בכיף. עוד לפני שהתחתנו חיפשנו אופציות לצאת מהעיר, כי בתל אביב גרנו בדירת חדר וחצי והיה לנו ברור שכשיהיה לנו ילד נרצה לגור בבית עם גינה".

- איך הגעתם לקלחים?

"יום אחד אחי סיפר שנתקל בחברה שלמדה איתי בכיתה, והיא סיפרה לו שקנתה מגרש בהרחבה של מושב קלחים בנגב, עשר דקות מנתיבות וקרוב לצומת בית קמה. סיפרתי לבעלי, שהיה אז החבר שלי, ובגלל שהוא במקור מדימונה, הוא מיד פסל את הרעיון ואמר שאין סיכוי שהוא יחזור לגור בדרום. אבל באחד מסופי השבוע שבהם ביקרנו את ההורים שלו בדרום, אמרנו שנקפוץ לראות את ההרחבה של קלחים. ראינו מקום חצי נטוש, בלי הרבה תשתיות. בעלי ממש לא רצה, אבל אז הראו לנו את המגרשים שנותרו במחיר של 200 אלף שקל למגרש כולל הוצאות פיתוח, והתחלנו לדבר עם אנשים שקנו מגרשים והדברים לאט לאט נראו לנו אחרת. אמרתי לבעלי ש-200 אלף שקל זה כמו מחיר של אוטו יוקרתי, ושאנחנו חייבים לקנות - מקסימום לא נגור שם בסוף, אבל לטווח ארוך זאת השקעה מצוינת. התחלנו את התהליך של ועדת הקבלה, ויום אחרי החתונה שלנו שילמנו את הכסף על המגרש.

"כשנולד הילד הראשון שלנו, לפני ארבע שנים, עזבנו את תל אביב ועברנו לגור ביחידת דיור של ההורים שלי במושב משגב דב שליד גדרה. החלום שלי היה לגור בבית משלי במושב, אבל הקרקע עולה שם 2 מיליון שקל. בשנים שגרנו ביחידת הדיור של ההורים, כל פעם נתקלנו בעוד מישהו שעבר לגור בקלחים, ושמענו את ההתלהבות. בסוף בעלי התלהב עוד יותר ממני והחלטנו לעשות את הצעד. עשינו בנייה מהירה - באפריל התחלנו לבנות ובאוגוסט היינו בפנים".

- איך מסתדרים עם העבודה?

"כבר חצי שנה מאז שעברנו, ואני נוסעת פעמיים-שלוש בשבוע לעבודה שלי בתל אביב, ובעלי ממשיך לנסוע לעבודה שלו בתחום הביטחוני במרכז הארץ. יש פה המון זוגות צעירים, ובעצם במקום כל הדברים שאין כאן, נוצרים פה חיי קהילה. כשרק עברנו לגור כאן, שלחו לנו אס.אמ.אס, 'הגעתם? רוצים לבוא לארוחת ערב?'. כשמישהי יולדת, במשך חודש השכנות מבשלות ומביאות לה סירים. זה דבר שלא קיים במרכז הארץ".

- ואיך המחירים?

"העלויות פה הן אחרות. במשגב דב שילמנו על שני גנים 5,100 שקל לחודש, ופה אנחנו משלמים 1,800 שקל. הקושי היחיד באזור הוא של פרנסה, אבל אין פה הרבה תחרות. מי שמוכשרת קצת ומארגנת חוג לילדים, עושה יופי של עסק, ולכן יש לנו פה שלל חוגים לילדים כמו יוגה וג'ודו, בריכה ואמנות. המושב ותיק ומזדקן. מישהו בגילי סיפר שהיה בגן לבד, ולכן היום אין פה עדיין נוער. עכשיו, בגלל הנהירה של הצעירים, אנחנו בערך 20 משפחות שגרות בהרחבה, ו-20 נוספות צפויות עוד להגיע".

- מה השינוי הכי גדול מבחינתכם?

"שעזבנו את הבית של ההורים. לא חשבתי שאגיע לבית משלי לעולם, בטח ובטח לא לווילה עם גינה. הייתי קוראת את מגזין בניין ודיור רואה איך אנשים מעצבים את הבתים שלהם ואף פעם לא חשבתי שזה יקרה לי. נכון שיש דברים שצריך להילחם עליהם, בגלל שיש פה אוכלוסייה ותיקה, אז הצרכים של החדשה והוותיקה שונים והתקציבים צריכים להתחלק בין כולם, אבל גם על זה מתגברים בסוף".

 משפחת טל / צילום: אלברטו דנקברג

"בתל אביב כל סטודנט חוזר בערב הביתה להורים. פה יש קהילה"

משאת וחיימה ממקסיקו ומאפרת לבאר שבע. בני הבית: משאת כהן (23) וחיימה וולקוביץ' (25)

מקום עבודה: משאת במכון בן גוריון בשדה בוקר, חיימה כמאבטח בבית חולים סורוקה

הבית: דירת 3 חדרים שכורה בבאר שבע, משלמים 2,000 שקל לחודש שכר דירה

הסיפור הבא נשמע מעולם אחר ולא סתם. משאת כהן גדלה ביישוב אפרת, שם גרים הוריה עד היום. בן הזוג שלה, חיימה וולקוביץ', הוא בכלל מקסיקני. "כשהגעתי לאולפנה, שלחו אותי לנתיבות. אמרתי לעצמי 'מה אעשה בנתיבות?' אבל גיליתי מקום מדהים והתאהבתי. הקצב הוא אחר. כשאני חוזרת הביתה בערב השכנה תדפוק בדלת ותשאל אם אני רוצה קובה, והאווירה שונה ממרכז הארץ, שלאף אחד אין מושג מי השכן שלו. אחרי האולפנה התגייסתי, ובצבא החלטתי שאני כבר לא רוצה להיות דתייה. המקום שאיפשר לי לעשות את המעבר בצורה הכי לא שיפוטית היה כפר הסטודנטים בירוחם, שהיו בו ערב רב של אנשים, גם דתיים לשעבר, גם דתיים וגם חילוניים. אחרי הצבא נסעתי מטעם הסוכנות היהודית למקסיקו, ושם הכרתי את חיימה. הייתי צריכה לבחור איפה ללמוד, והיה לי ברור שאני אלמד באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע אף שקיבלתי מלגת לימודים מהאולפנה, ולא הייתי חייבת ללמוד בבן גוריון. אז חזרתי לישראל, וחיימה הגיע לפני חודשיים, וההורים שלו הגיעו בעקבותיו ממש לפני שבוע וגרים במרכז קליטה בעיר".

- איפה בחרתם לגור?

"אנחנו חיים יחד בדירה ליד האוניברסיטה בבאר שבע עם שתי הכלבות שלנו שגם הן עשו עלייה ממקסיקו. מחירי השכירות פה שפויים. חיימה לומד באולפן לעולים באשקלון ועובד כמאבטח בבית חולים סורוקה, ואני עובדת כמדריכת תיירים במכון למורשת בן גוריון בשדה בוקר. חברים שלי שלומדים בתל אביב מספרים שהם לא מכירים חברים חדשים: כל אחד בא לאוניברסיטה וחוזר אחרי יום הלימודים הביתה להורים שלו, אין קהילה של סטודנטים. בדרום יש קהילה של סטודנטים שעושה פרויקטים מדהימים ביחד".

 משאת וחיימה / צילום: אלברטו דנקברג

*** הכתבה המלאה - במוסף הנדל"ן של "גלובס"