פעם העריצו לוחמים

הביטחוניסטים הישראלים נוטים להתחלק לשני ז'אנרים עיקריים: הז'אנר המרכזי משתייך לזרם ה"יורים ובוכים". לוחמים נועזים בעל-כורחם, המייחלים לקץ לנשק, רובה בידם האחת והזמנה לשיחות שלום בבירה אירופית בידם השנייה.

הנרטיב שלהם אחיד למדי: אחרי שבמשך עשרות שנים הרגנו, פוצצנו, חיסלנו, השמדנו וחישפנו, צריך להשקיע את אותה אנרגיה בלנסות לעשות שלום. ראו למשל את הסרט המשובח "שומרי הסף" כאב-טיפוס לנרטיב הזה. אין תמה אם כן שרובם המוחלט של לוחמינו הנועזים מאז קום המדינה השתייכו למרכז ושמאלה.

אבל מאיר הר ציון, מלוחמי יחידה 101 ומגיבורי פעולות התגמול בשנות ה-50, ובעל עיטור העוז, לא השתייך לז'אנר הזה, אלא לזרם הנגדי:

לוחמים שתרגמו את גבורתם בשדה הקרב לדעות ניציות, לעיתים קיצוניות ואלימות. לוחמים, שהשיח הציבורי התעכב אחת לכמה שנים על משנתם, אשר ניזונה כולה מהלגיטימציה של מי "שהיה שם", בשדה הקטל המדמם של הסכסוך הבלתי נגמר בשכונה הזו.

אחת לכמה שנים עלו עיתונאים לרגל למזרח הגליל התחתון, למאיר הר ציון. הם חיפשו את הסמל, את נער הפוסטר של הצנחנים; ומצאו אדם זקן וחולה, מתקשה בדיבור, שלא ברור איך הוא חי לבדו שם ב"חוות שושנה" שהקים על שמה של אחותו שנרצחה (ב-1954) בידי בדווים, רצח שאותו נקם ברצח נגדי של ארבעה בדווים.

משה דיין ודוד בן-גוריון חננו אותו, על מעשה שעליו היה מרצה היום כנראה ארבעה מאסרי עולם מצטברים. עם בעיות רפואיות בידיים, ברגליים, במיתרי הקול, 'הר', כפי שכינו אותו החברים מה-101, היה נדמה בכל פעם מחדש שהוא נס רפואי.

לוחמים אחרים שהפכו לסמלים דיברו על ההתפכחות מהפעלת כוח, על פיוס ושלום. לא מאיר הר ציון. עד יומו האחרון הביע דעות קיצוניות, לעיתים הזויות, לעיתים על סף הלגיטימיות.

הר ציון האמין בתיאוריות הקונספירציה המופרכות של רצח יצחק רבין. הוא התנגד לשלום עם מצרים, תמך במתנחלים ובגוש אמונים, והפך ממעריץ למתעב את מפקדו אריק שרון, בגלל ההתנתקות מעזה. עד יומו האחרון לא סלח הר ציון לשרון, וכינה אותו "משוגע, מסוכן, לא נורמלי, בטענה כי שרון מפחד מהשמאל השולט במדינה ורק בגלל זה נסוג מעזה.

הר ציון סירב להתיישר עם דמות המיתוס הלאומי שנתפרה למידותיו. הוא תיעב את השמאל, התקשורת, הערבים ("שילכו לירדן או לסעודיה"), בית-המשפט.

את צה"ל הנוכחי הוא תיאר כצבא מבולבל המפחד מנפגעים, ולכן הפסיד את מלחמת לבנון השנייה.

תמונותיו של הר ציון, הולך עם רובה הקארל-גוסטב בראש כוח צנחנים לעוד פעולת תגמול הפכו לאייקון של צה"ל פוסט מלחמת העצמאות. שליטתו בשטח, בשדאות, בסיירות, היוו השראה לדורות של לוחמים, עד היום בצה"ל 2014.

הר ציון סיים את תפקידו הציבורי לפני עשרות שנים, ומאז נמוג לאיטו. ספק אם הוא היה מוצא את עצמו בצבא שבו יוצאים למבצעים עם עורך-דין צמוד ודובר, שמפקדים מקליטים ברכות בומבסטיות תוך כדי מבצעים עלומים ברוח תוכניות הריאליטי.

קשה לומר שבראיונות איתו שפע הר ציון כריזמה. הילתו באה לו מהערצתם של דיין ושרון אליו, מעובדת היותו מדור המייסדים של יחידת הקומנדו 101 ב-1953 לביצוע פעולות תגמול נגד המסתננים, ואחר-כך של סיירת הצנחנים וסיירת מטכ"ל, בזמנים אחרים שבהם העריצו כאן גנרלים ולוחמים, ולא שפים.

שרון ודיין הכתירו אותו כ"לוחם היהודי הנועז ביותר מאז ימי בר-כוכבא. אלא שבר-כוכבא, יש מי שיאמר, גרם בעקשנותו ובבורותו גם לחיסול הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל.

הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10