טוני לא רצה להיות אציל

היו ימים שבהם אנשים פוליטיים נהגו לעקוב אחר הפוליטיקה הבריטית כמעט באותו אופן שאוהדי ספורט עוקבים אחר הליגה האנגלית. המעקב היה קשור כמובן במשקלה היחסי של בריטניה בעולם - היא משלה פעם על פני חמישית שטח היבשה של כדור הארץ והייתה המרכז הפיננסי החשוב ביותר - אבל לא רק. זה היה גם עניין של איכות, של רצינות, של ליטוש.

הפרלמנט הבריטי מעולם לא היה מועדון ג'נטלמנים. האפיון הזה, אם בכלל, ראוי יותר לקונגרס האמריקאי. כוחו של הפרלמנטריזם הבריטי הוא בדיוק בזה שמליאת בית הנבחרים הייתה תמיד שדה קרב, שבו צוחצחו חרבות רעיוניות (ואישיות), שבו ענקים (וננסים) התכתשו כמעט ללא מעצורים. מבחנו ההכרחי של כל פוליטיקאי בריטי, בייחוד זה השואף לעלות לגדולה, הוא מבחן רטורי. מה עושה מנהיג האופוזיציה במרוצת חצי השעה של "זמן השאלות" לראש הממשלה, ביום ד' בצהריים, חורץ את גורלו, וממילא את גורל מפלגתו.

"הכנסת היהודית" של מר נתניהו אינה דומה לפרלמנט הבריטי (שהיה פעם "הפרלמנט הנוצרי", עד שיהודים הורשו להצטרף אליו). אבל הסיבה היא לא רק תרבות הדיבור וההפרעות. הסיבה העיקרית היא השעמום האיום, התוקף את אלה המאזינים לרוב ישיבות הכנסת. כמה חברי כנסת היו עומדים במבחן הסגולות הרטוריות של בית הנבחרים בלונדון?

קנוניה רבת-משתתפים

בשבוע שעבר מת בלונדון איש, שבימי האימפריה מותו היה מצוין בעמודים הראשונים גם בעיתונים לא-בריטיים. הוא היה משתתף פעיל ורדיקלי בניסיון ללוש את החברה ואת הכלכלה של ארצו. הוא עשה כן משמאל. זה לא היה סתם שמאל, אלא שמאל רדיקלי. בזקנתו הוא מאס כמעט בכל המוסדות החברתיים והפוליטיים, ונעשה מליץ יושר של עריצים. הוא לא תמך בעריצותם, אלא רק עשה בהם שימוש מטאפורי, כדי לנגח את ההסכמה החברתית הרחבה. אבל אגב כך הוא הזדהם בזוהמתם.

שמו היה טוני בן (Benn). הוא נולד לאצולת-דם, אבא היה דייוויד וודג'ווד-בן, פוליטיקאי ממפלגת הלייבור שקיבל תואר אצולה מורשתי (עניין נדיר, בדרך הכלל בריטים מואצלים רק לימי חייהם). הוא ויתר על תואר האצולה, והשמיט את "וודג'ווד" משם משפחתו; והוא שלח את ילדיו לבתי ספר ציבוריים, במקום פרטיים מיוחסים.

לפנים, הקריירה שלו הייתה מבטיחה מאוד. הוא הוזמן להצטרף לקבינט בהיותו בן 39. הוא היה שר הטכנולוגיה הראשון של בריטניה. אחר כך היה שר התעשייה. הוא התנהל במסלול, שפוטנציאל ההתקדמות בו היה ניכר. אבל הוא ויתר על הסיכוי, והפך למורד בממסד. הוא הגיע למסקנה, שקנוניה רבת-משתתפים קשרה קשר נגד רפורמה חברתית בבריטניה. בקנוניה הזו השתתפו תעשיינים ואילי-עיתונות, אנשי פיננסים ופקידי ממשלה בכירים. מפלגת העבודה אינה מסוגלת להתמודד איתם, ולפיכך צריך תחילה לתקן את המפלגה.

תמהיל מוחלש של תאצ'ריזם

הוא התחיל מלחמת אזרחים בתוך הלייבור, שהקלה מאוד על השמרנים, להישאר בשלטון 18 שנה תמימות. בן היה יעד נוח ביותר למרגרט תאצ'ר. התגלמו בו רוב התכונות שתאצ'ר ייחסה לשמאל הסוציאליסטי. אבל פרדוקסלית הוא היה תאצ'ריסט מבחינת הצורה, אם גם כמובן לא התוכן.

הוא האמין שמפלגה פוליטית צריכה להציג חלופות ברורות וחד-משמעיות, ולשמור להן אמונים. אין טעם, הוא חשב, לנסות ולהציג תמהיל מוחלש של תאצ'ריזם כדי לזכות בפופולריות קצרת-טווח. מה יהיה הטעם בניצחון אלקטורלי, אם לא יהיה כרוך בו מנדט רציני של שינוי?

זמן קצר, בתחילת שנות ה-80, היה נדמה שידו של בן תהיה על העליונה. אבל כמעט כל חלקי המפלגה עשו יד אחת להתגונן מפניו. הוא הובס, ונדחק אחר כך לעמדה של קורא קריאות ביניים. כאשר מפלגתו חזרה אל השלטון, היא עשתה כן על יסוד אימוץ-שלאחר-מעשה של רוב מרכיבי התאצ'ריזם. היא בוודאי לא ניסתה להשיב את הגלגל אחור. הנוסחה הזו השאירה אותה בשלטון 11 שנה, וטוני בן שנא כל רגע מן ה-11 ההן, כולל הצטרפות בריטניה לקואליציה נגד עיראק.

תאצ'ר רחשה בוז תהומי למי שכינתה "השמרנים הרטובים", אשר היקף השינויים שלה הילך עליהם אימים. הישגיה היו רבים, אבל היא השאירה בעקבותיה שובל של מרירות חברתית, שכל יורשיה, מימין ומשמאל, ניסו לרפא במידה מוגבלת של הצלחה.

הפשרה כצופן גנטי

תאצ'ריזם נעשה מושג אלמנטרי במדע המדינה. דורות של פוליטיקאים בכל רחבי העולם נכספו אל התווית הזו. איש אינו מדבר על טוני-בניזם. בצדק. אם כי זה היה יכול בקלות להיות ההפך. ב-1979, בריטניה הייתה מוכנה לשינוי רדיקלי, והאופציה היחידה הייתה לפנות ימינה. טוני בן מוריש לנו, אם בכלל, את ההזהרה מפני הסתגלות להוטה מדי לנורמות; מפני הנכונות לקבל את עול הקונצנזוס לצרכים טקטיים.

האם לקחי טוני בן יכולים ללמד משהו את מפלגת העבודה הישראלית, צל חיוור של המפלגה שבן הכיר והוקיר לפני ארבעים שנה? קשה להגיד. המפלגה הישראלית פעלה תמיד בסביבה קואליציונית מסובכת, גם כאשר הייתה בשלטון. פשרה נכתבה, אם תרצו, אל הצופן הגנטי שלה. שבת-אחים-גם-יחד בין יצחק הרצוג לאריה דרעי לא יכלה לחמם לב חילוני, אזרחי, ליברלי, אבל אין למפלגה ברירה. אין היא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה. היא צריכה למצוא דרך סבירה לחזור לשלטון.

אולי יש טעם שהיא תלמד דבר אחד: לא כל פשרה מובילה לשלטון, ולא כל שלטון מצדיק את היקף הפשרות שאפשרו אותו. קריאות הביניים של טוני בן היו לא פעם צרודות וצורמות, אבל הן הזכירו לשומעיהן את מידת התרחקותם מקו ההתחלה.*