לפעמים (כן, בטח, לפעמים...) אנחנו - משפחתי ואני - בוחרים את המסעדה שנאכל בה לפי קרבתה היחסית לאתר שבו אנחנו צופים בציפורים באותו שבוע. הנקודה שנבחרה הפעם התאימה לנו מאוד. היא לא הצריכה סטייה כלשהי מהדרך. אף שאינו ממוקם בתוך העיר ממש, על שפת הכינרת כמעט, החניון של מלון קיסר בטבריה יושב ממש על הכביש הראשי, בין טבריה לבית שאן. המסעדה הצנועה של אביגיל אהרון נראית כמקום האחרון שהייתם עוצרים בו לארוחת ביקורת. ואנחנו באמת לא "ביקרנו". אנחנו אכלנו.
פתאום נזכרתי במסעדת הפועלים שבה חגגנו ענת ואני את נישואינו. ראש עיריית פאפוס, האיש שהביא אותנו בברית הנישואין האזרחית בקפריסין, הוא זה שהמליץ לנו עליה, כשהבין שאנחנו לא צוחקים ורוצים לאכול בדיוק, אבל בדיוק, באותו מקום שהוא אוכל בו בהפסקת הצהריים שלו. אכלנו שעועית. בטח היו עוד דברים. לא זוכר עכשיו. לך תזכור. אמנם ארוחת הנישואין שלך, אבל בכל זאת, 14 שנים חלפו מאז.
בהפסקת הצהריים הבאה שלכם, אם היא בטבריה, בואו לאכול אצל אביגיל. המסעדה הקטנה והצנועה שלה שוכנת על הרמפה הקיצונית בקצה החניון של מלון קיסר. לא הוד ולא הדר לה, רק חדר קטן ונקי שאת קירותיו מעטרים, למרבה המבוכה, שלל ציטטות של לקוחות, ביניהם גם כמה שפים מפורסמים יותר ופחות, המשבחים את האוכל של אביגיל לצד עוד אמרות שפר אחרות. גם אביגיל עצמה מתגלה כאישה לא ממש צנועה, שמכירה היטב בערך עצמה ובערך האוכל שלה. למזלנו הגדול, האוכל שקיבלנו הצדיק, לפחות ברובו, את האהבה העצמית של מי שאינה מתביישת לתלות תמונה של עצמה על הקיר ומבקשת (בחינניות, אני מודה) לשים אודם לפני שהיא מצטלמת.
התחלנו בערכת סלטים צנועה - טחינה ביתית, סלט סלק, מטבוחה עדינה וסלט גזר מבושל. הכול פשוט וטעים מאוד. המשכנו בסלט הרמב"ם, שהוגש על חשבון הבית ואולי כלול במחיר המנה העיקרית. סלט של מלפפונים, כרוב לבן, סלרי, חמוציות (מיותרות) והמון סומק. השמן ששודך לו היה שמן צמחי רגיל, מה שהזכיר לי את הסלט שסבתי עליה השלום הייתה מכינה, ולכן כמעט העלה דמעות בעיניי. אבל רק כמעט. אני קשוח כשמדובר בדמעות, וחבל שזה כך. לא היה מזיק לי בכלל לבכות מדי פעם. אפילו מאוכל, אם אין ברירה.
המשכנו בשתי מנות עיקריות. סופריטו עוף עם תפוחי אדמה ועם קציצות לחם ישן. מנה קלאסית של הבישול הטברייני הס"טי, ובכלל של כלל המטבחים הספרדיים בארץ. היא בוצעה בצניעות ובפשטות ביתיות כובשות, וגם אם לא הייתה טובה כמו הסופריטו האלוהי של מסעדת אדון כהן הירושלמי, למשל, עדיין שווה סטייה גדולה יותר מזו שעשינו אנחנו מהדרך. לצדה הוגש קוסקוס, שהיה פשוט וטעים.
שיאה של הארוחה הזריזה שלנו שמור ללא ספק למנת הדג, שהוגשה גם היא חמה ומבעבעת בצלחת אלומיניום מיושנת ונחמדה. פילה של מושט (אמנון), ישר ממימי הכינרת, שנאפה בשמן זית ועם לימון והמון סלרי ונענע. מנה שכמותה לא תוכלו לדעתי לאכול בשום מקום. כמה פשוט, ככה טעים, ואני מתכוון לאמצה במטבחי הביתי במהרה.
לפני שהלכנו, כיבדה אותנו אביגיל בשתי תאנים ובשזיף ממולאים בבשר. רק כשסיימנו לטרוף את המעדן המיוחד הזה, נזכרתי שלא צילמנו אותו. אבל אני מניח שכשתגיעו אתם, כבר לא יהיה כזה כאן, אז מילא. כשהתיישבה לידינו - באופן חריג הסגרתי את עצמי כששאלה למה אנחנו מצלמים, או כמו שהיא הגדירה זאת, מבינה ישר בחושיה החדים במה העניין, למי אתם מצלמים, ובני ענה בישירות שהוא לא מצלם בשביל אף אחד, מה שגרם לה להבין מה אני עושה - סיפרה לנו האישה הנחמדה אך כאמור המאוד מודעת לעצמה, על צרותיה עם הרבנות, שאינה מרשה לה לכתוב יותר שהיא מבשלת אוכל כשר אבל בלי תעודה, ולכן היא כותבת עכשיו על הלוח שהיא מבשלת לפי דיני התורה.
איני יודע איפה בתורה כתוב שאוכל צריך להיות טעים כל-כך. כי אם זה כתוב, אולי הייתי צריך להקשיב יותר לאפרים זוהר, הבן של אורי, ששמעתי שרוצה לחדש איתי את הקשר אחרי 35 שנה. מעניין למה. יכול להיות שנמאס לו לחזור בתשובה. לא יודע. בינתיים אסתפק באמונה באוכל הנהדר של אביגיל. ומילה אחרונה לאישה המוכשרת הזו - באמת שאין צורך בכל התשבחות העצמיות הללו. האוכל מדבר בעד עצמו.
אביגיל פותחת שולחן
פרטים: חניון מלון קיסר, טבריה; טל' 050-8233733; ב'-ו' 16:00-11:30
מחירים: סופריטו - 60 שקלים, מושט בסלרי ולימון - 70 שקלים
השורה התחתונה
מצוין ושווה כל שקל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
