המנודים

קודם כל מילה טובה ליעל דן, שדרנית "גלי צה"ל". בתוכניתה היומית "עושים צהריים" היא מרבה להעלות נושאים חברתיים-אנושיים. אתמול (ג') היא טיפלה באוכלוסיית היוצאים בשאלה, שמספרם מוערך בכ-1,500. בניגוד לכלל האזרחים, הם אינם זוכים לטיפול ולתמיכה של הרשויות. הם לא אנשי שוליים. הם האזרחים שאף אחד לא ממש רוצה להתעסק אתם.

מסתבר שלא כל היוצאים מהמגזר החרדי עוברים אל התחום החילוני. רבים מהם, אולי הרוב, ממשיכים להיות דתיים, להבדיל מחרדים. ברגע שהם יוצאים בשאלה, הם מאבדים הכל. משפחתם מנתקת אתם את הקשרים, והממשלה מנתקת להם את הסיוע שקיבלו בתור חרדים. בקיצור, הם מופלים לרעה מכל הצדדים.

אנשים ללא גב פוליטי

הסיבה ברורה ואופיינית. כדי לזכות בסיוע והכרה לא מספיק לבצע מעשה אמיץ. תנאי הכרחי הוא גב פוליטי, כמו שיש לציבור שאותו עוזבים אנשים אלה. לחרדים לשעבר אין מה להציע בשוק זה. אין להם לובי שיפעל עבורם, אין להם הרבה קולות להציע, אין להם משענת משפחתית או חברתית.

מה כן יש ליוצאים בשאלה? הערכה מהציבור החילוני. "כל הכבוד לאומץ", הם שומעים לרוב. נושאים אותם על כפיים, אבל רק בנאומים. מבחינה מעשית הם נטושים. ממש כך. חלקם מוצא לעצמו מחסה באוטובוס, ולחם בפחי אשפה.

נטל על הצבא

הדבר המקומם ביותר הוא היחס של הצבא אל הנטושים המתגייסים. מכיוון שהם חסרי משענת כלשהי, הם מהווים נטל כלכלי על הצבא. מסיבה זו הצבא לא ממהר לאמצם אל לבו, ועוד פחות אל ארנקו. הצבא מעדיף חרדי שמתגייס על פני חרדי לשעבר שעושה זאת. כי חרדי שמתגייס מביא אתו את ההטבות והסיוע שהוא מקבל כבן העדה החרדית. אז על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו עולים על בריקדות למען גיוס החרדים?

סדין אדום

קשה להניח שהרשויות ייחלצו לבצע את מה שהם בעצם מחויבים לעשות למען כל אזרח, כי הנושא הזה הוא סדין אדום בעיני החרדים, ולכן המפלגות החילוניות חוששות לעסוק בו. כל עוד מצב זה לא ישתנה, היוזמה לסייע לאנשים אלה צריכה להיות של אזרחים. יש עמותות מעטות המשתדלות לעזור, אבל האמצעים שלהן אינם רבים. יש צורך באנשים בעלי עמדה וממון שקודם כל ידאגו למחסורם המידי של אנשים באמת אמיצים אלה. בשלב יותר מאוחר, יפעלו להקמת גוף בעל השפעה שילווה את היוצאים בשאלה עד שימצאו את מקומם.

לעצור את דני דנון

מן העיתונות: "סגן השר דני דנון מאיים: אם ישוחררו עוד אסירים - אתפטר". א-מ-א'-ל-ה.