האם נשיא רוסיה השתגע? לא

רוסיה המסכנה. בימי זוהרה של האימפריה הסובייטית, כאשר רגליה עמדו במרכז אירופה, היא היתה יכולה לסגור את האוטוסטרדה למערב ברלין, ולשבש כלאחר יד את קצב פעימות הלב של המערב. עכשיו היא יכולה רק לאיים שהיא תפרוק עול ותצרח בשעות המנוחה. סגן שר החוץ שלה אומר, שאם אמריקה והאיחוד האירופי יעמדו על דעתם להעניש את רוסיה, היא, רוסיה, תשנה את דעתה על איראן.

המערב יכול להיבהל, מפני שהמערב נוח מאוד להיבהל; אבל הוא גם יכול להציע לרוסיה לשקול את התוצאות של מעצמה אסלאמית רדיקלית גרעינית בגבולה הדרומי. רעיון מצוין, בהתחשב בזה שלרוסיה יש שש שכנות מוסלמיות מיידיות, שלא לדבר על מיעוטיה המוסלמיים הנרגנים בצפון הקווקז. לשון אחר, המערב יכול לחשוף את הבלוף הרוסי.

יש כמובן למערב מה להפסיד, אם רוסיה תעדיף פוטיניזם על פני פרגמטיזם. רוסיה יכולה להחליט, שאינה רוצה עוד לשתף פעולה בלוחמה בטרור. אבל היא תהיה אחד המפסידות העיקריות.

היא יכולה לנתק את כל אספקת הגז לאירופה, או לשבש אותו, או לייקר אותו. אבל היא תחדל בזה להיות שותפה רצינית בסחר בינלאומי, וממילא אין לה העמדה המונופוליסטית בשוק הגז האירופי שהיתה לה לפני עשר שנים.

היא גם תצטרך להביא בחשבון עוד כמה תוצאות של התנהגותה, כמו הצטרפות של אוקראינה מכווצת לנאט"ו; אפילו של איחוד מולדובה עם רומניה. זה לא סביר כרגע, אבל אם פוטין ייענה להפצרות הרוסים במזרח מולדובה, ויספח גם אותם, לשאר מולדובה לא תהיה בררה. איחוד עם רומניה יקצר באופן דרמטי את דרכה של מולדובה לנאט"ו ולאיחוד האירופי.

התנהגות רוסיה גם תחליש את ההתנגדות לצירוף גיאורגיה לנאט"ו. אפשר להעלות על הדעת מצב, שבו טורקיה תהיה השושבינה של מהלך כזה, כאשר המתח בים השחור עומד בסימן עליה, והסולטן ארדואן מרגיש מאוים מדרום ומצפון.

מה אמר בן גוריון?

מה שונה הוא הים השחור של 2014 מן הים השחור של 1984, למשל. לפני 30 שנה הוא היה כמעט אגם רוסי. גיאורגיה ואוקראינה היו רפובליקות סובייטיות, ורומניה ובולגריה היו חברות בברית וארשה. עכשיו, שתי האחרונות חברות בנאט"ו; אוקראינה המכווצת תיטה עוד יותר מערבה; גיאורגיה איבדה רבע משטחה לרוסיה ב-2008, ואין כל סיכוי שהיא תצטרף מרצון אל תחום ההשפעה הסובייטי. בדרום הקווקז, רק ארמניה הקטנה והפגיעה מוכנה להיות וסאל רוסי.

אם לא השתבשה דעתה של רוסיה לחלוטין, היא יודעת שזו נקודת התחלה רעה מאוד למלחמה קרה נגד המערב. הפגנות העונג הלאומני ב'דומה', הפרלמנט הרוסי, השבוע, היו טובות לצורכי פנים. אבל הן רק הגבירו את שיעורי הבחילה מרוסיה בחו"ל. פוטין אמנם נוהג לעתים קרובות כמו האמין בכלל הבן גוריוני הישן, "לא חשוב מה אומרים הגויים, חשוב מה עושים ה(רוסים)". אבל גם בן גוריון לא האמין בכלל.

לפוטין יש כמובן 11 אזורי זמן, טיפה יותר ממה שהיו לבן גוריון. אולם 11 האזורים האלה אינם מעניקים לו יציבות אוטומטית. לברית המועצות היו 13 אזורים, ותראו מה קרה לה.

עניין רציונלי בהחלט הוא לצפות לרציונליות מצד נשיא רוסיה. חוץ מזה שרציונליות היא עניין יחסי. בברית המועצות היו שולחים מתנגדי משטר להסתכלות פסיכיאטרית. זו היתה הגדרה חלופית של שפיות. השיטה הסובייטית אמנם הניחה, כי התנגדות לקיומה היא משהו שבין פשע פוליטי לבין סטיה קלינית. אין זה כלל מן הנמנע, שפיענוח כוונותיו של פוטין מצריך הגדרה חלופית של רציונליות.

"באנדרובצב" עלייך, מוסקבה

רמז למצב הדעת הפוטיני אפשר למצוא באסוציאציות ההיסטוריות שלו. הוא חזר ודיבר בשבועות האחרונים על סטיפאן באנדרה (Bandera), אפילו הזכיר אותו בנאום הסיפוח של קרים השבוע. הוא מצא הצדקה לסיפוח בנוכחותם הניכרת של ה"באנדרובצב", תומכי באנדרה, במחאות הרחוב, שהפילו את הנשיא יאנוקוביץ' בחודש שעבר.

באנדרה, אגב, מת. זה כבר. הוא הורעל, בגז ציאניד, בידי מתנקש של הק.ג.ב, משטרת הביטחון הסובייטית. זה קרה ברחוב במינכן, ב-1959. בית משפט גרמני הרשיע את המתנקש, וגזר עליו שמונה שנות מאסר. שיטות הרצח האלה התפתחו במרוצת השנים. ב-1978 חוסל דיסידנט בולגרי בלונדון באמצעות מטריה מורעלת. לפני שבע שנים חוסל עריק מן הק.ג.ב בלונדון באמצעות פולוניום, כימיקל רדיואקטיבי.

באנדרה היה אחד הנבלים הגדולים ביותר של העידן הסובייטי. הוא היה לאומן אוקראיני, שעשה יד אחת עם הנאצים, והציע את שירותיו עוד לפני פלישת היטלר לברית המועצות, ב-1941. הוא רצה הרבה יותר ממה שהיטלר היה מוכן לתת: מדינה אוקראינית עצמאית.

חודשים אחדים לאחר הפלישה, הגרמנים הסיקו שהוא מסכן את יעדיהם באוקראינה. הוא נעצר, ואחר כך הוחזק בשמירה בברלין. ב-1944, כאשר הרייך השלישי נכנס לשלב הסופי של חייו, הנאצים ניסו לחזור ולהשתמש בבאנדרה, כדי לעכב את ההתקדמות הסובייטית מערבה. הוא סיים את המלחמה כפליט באזור הכיבוש המערבי של גרמניה.

באנדרה היה גם אחד הגיבורים הגדולים של הלאומנות האוקראינית. סנגוריו ניסו ככל יכולתם לטהר אותו מן השרץ של בריתו עם היטלר. הם גם טוענים (למשל, בערך של באנדרה במהדורה האנגלית של וויקיפדיה, http://tinyurl.com/bad-bandera) כי הוא לא היה אנטישמי רצחני, אלא רק על פי הנסיבות. שנאת הקומוניסטים תפסה אצלו מקום הרבה יותר חשוב, טוענים חסידיו.

הפוליטיקה של האנדרטאות

בימי שקיעתה של ברית המועצות התחיל באוקראינה ניסיון לרומם את באנדרה. דיוקנאותיו הונפו בכיכרות המרכזיים של קייב, לתדהמתם של רוסים ולמגינת לבם. לאחר העצמאות, ב-2007 הוצבה אנדרטה שלו במרכז לביב (לבוב), הגדולה בערי מערב אוקראינה. ב-2009 צוין יום הולדתו ה-100 בבול דואר. ב-2010, הנשיא דאז ויקטור יושצ'נקו, זמן קצר לפני סיום כהונתו, העניק את עיטור הכבוד העליון, "גיבור אוקראינה", לבאנדרה באמצעות נכדו.

המחווה הדווקאית הזו נועדה לשפר את סיכוייו האלקטורליים של יושצ'נקו. היא לא שיפרה. לעומת זאת, היא עוררה מורת רוח עצומה בין דוברי רוסית. משרד החוץ במוסקבה פרסם הודעת גינוי למעשה ה"מתועב". למרבה העניין, ממשלת הרפובליקה האוטונומית של חצי האי קרים ערערה לפני בית המשפט העליון בקייב. ב-2010 נבחר נשיא חדש, ויקטור יאנוקוביץ', והוא מיהר לשלול את העיטור.

בינואר השנה, בעיצומן של ההפגנות בקייב נגד יאנוקוביץ', אלפים צעדו ברחובות לציין את יום הולדתו ה-105 של באנדרה. בשביל רוסיה ובשביל תומכיה, המערכה בקייב נעשתה רפליקה מוקטנת של מה שרוסים מוסיפים לקרוא "המלחמה הפטריוטית הגדולה", מלחמת העולם השנייה.

זו לא היתה הפעם היחידה שבה היסטוריה, רחוקה אפילו יותר, השתרבבה אל העימות הרוסי-אוקראיני. לפני חמש שנים הודיעה אוקראינה שהיא תעמיד אנדרטה בעיר פולטבה, אזור של דוברי רוסית, לכבוד צ'יף קוזאקי משלהי המאה ה-17, ששמו היה מאזפה (Mazepa). האנדרטה נועדה לכבד את מאזפה על "מאבקו לעצמאות אוקראינה מרוסיה". בעיני הרוסים, מאזפה היה משוקץ מאז ומעולם, גרסה מוקדמת של באנדרה. הוא שיתף פעולה עם מלך שוודיה בניסיון להרוס את המדינה הרוסית, שעתה זה התחילה להתפשט לעבר אירופה.

משרד החוץ הרוסי גינה את האנדרטה של מאזפה. אפילו 300 שנה ויותר לא יכלו לצנן את הזעם הרוסי הקדוש. האנדרטה לא הוצבה, בסופו של דבר. ברחובות חצי האי קרים התנהלו התכתשויות רחוב, כאשר לאומנים אוקראינים הופיעו שם עם דיוקנאות של מאזפה (כתבתי על מאזפה ברשימה קודמת, http://tinyurl.com/bad-mazepa).

זמן ל"פוטינולוגים", אבוי

מי אנחנו כי נלין על עמים המקדישים עודף תשומת לב לעבר רחוק, ומוכנים אפילו להילחם עליו. אבל בכל זאת, צ'יף קוזאקי שבשרו היה לרימה? האם הוא קאזוס בלי?

נראה בעליל שהקדמנו מאוד לחוג את התמוטטותה של ברית המועצות. היא אמנם נפלה, שמה נמחק מן הקטלוג הדיפלומטי, דגליה הוסרו מן התרנים, והעגה האידיאולוגית המעייפת שלה מוגבלת למועדוני חברים לניניסטיים עבשים. אבל לא נמחק כלל מצב הדעת הרוסי האימפריאלי, שייחד אותה.

מצבי דעת, אבוי, אינם נמחקים בן-לילה, לפעמים לא בן-דור. השאלה היא מה קורה במרוצתו של דור המעבר. ראינו מה קרה לגרמניה, לאחר התמוטטות הקיסרות ב-1918. דור המעבר לא היה ארוך מספיק ויציב מספיק כדי לאפשר לדור חדש, רציונלי ולא-אימפריאלי, לבוא אל העולם, להתבגר ולמשול.

תקופת המעבר ברוסיה, מן האימפריה אל פדרציה דמוקרטית, השתבשה כמעט תיכף לתחילתה. לליברלים ולדמוקרטים לא היה מושג מה לעשות בחירות הפתאומית. המשטר הישן נפל, אבל לא הובס. עקבותיו לא נמחו. הוא חזר וצץ בכל מיני אופנים, במהירות ניכרת.

צירוף בלתי מתקבל על הדעת של נסיבות הפך את ולדימיר פוטין לאביר המשטר הישן. בשבילו, 1709 היא אתמול אחר הצהריים, ו-1939 היא היום בבוקר. הניסיון לפענח את ברית המועצות הניב אסכולה של "סובייטולוגים", אשר שלטה ברמה, ופירנסה את הלהיטות לקלף משהו מסודות האימפריה הסובייטית. "פוטינולוגיה" תהיה הרבה פחות מעניינת, מפני שיש בה הרבה פחות ניואנסים. למרבה המזל, רוסיה גם הרבה פחות חשובה. אבל היזהרו לכם, הפוטינולוגים באים, הפוטינולוגים באים.