הכול נראה שליו יותר, אחרי שחולפים על פני חדרה. הנהגים רגועים יותר, הנוסעים באוטובוס שקטים יותר, הנוף ירוק יותר, השמיים - פתאום יש שמיים, והם כחולים, והתנועה זורמת, ואתה אפילו מרגיש שהרמזורים מחייכים אליך. אבל אז אתה מגיע לעפולה, לתחנה המרכזית, ולפתע הכול כמו נצבע בצבעי שמן מכונות.
אבל לא לאורך זמן. התחנה הבאה היא כיכר המעיין בנצרת. שם אתה שואף אוויר פסגות גלילי, עם מסעדות סביב ובתי קפה, כשעל הכול שורה אווירת המפגש בין מזרח ומערב.
"וילה נצרת", בה התאכסנתי, ניצבת בלב כיכר מעיין. זהו מלון בוטיק יפה וצנוע, עם 18 חדרים ומסעדה הפתוחה לקהל. מוגש בה אוכל ערבי, אך לא רק. עשבי התבלין הטריים מקומיים, הכנאפה מדהים, ובתפריט יש אלכוהול. בעבר הלא רחוק שימש מבנה המלון כבית ספר נוצרי. לימים ננטש. "מצאנו אוצר", מספרים היזמים הצעירים ובעלי המקום - לואי כארם וזייד ריזיק, חברים ותיקים שהפכו שותפים. השניים בכלל חיפשו מקום קטן להשקיע בו. חשבו אולי לפתוח מסעדה. לא על יותר מזה.
חסרים אלפי חדרי לינה בנצרת והפוטנציאל התיירותי בעיר לא ממומש, הם מספרים, ובאותה נשימה מציינים כי לפני האינתיפאדה השנייה עלו לנצרת יותר מ-3 מיליון תיירים בשנה. ההתאוששות ניכרה רק ב-2010, אז פקדו את נצרת כמעט 4 מיליון מבקרים. עכשיו הגיע תורכם.
שעות פתיחת המסעדה א'-ש', 12:00-24:00 04-6000569. www.villa-nazareth.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
