"התחושה שלי היא שהעיר ההיסטורית בתל אביב מתכווצת"

זמן לא רב אחרי שהוגשה התוכנית לשיפוץ היכל התרבות בתל אביב, שהיו בה מרכיבים לשינוי מהותי במראה המבנה המקורי, קיבלה האדריכלית הצרפתייה כריטסיאן שמוקלה-מולר פנייה בהולה מהפסל דני קרוון (לימים מתכנן הכיכר העירונית שלפני ההיכל ולצד בניין הבימה). קרוון הפציר באדריכלית, שקיבלה ב-1982 את תפקיד הממונה על שימור המונומנטים הלאומיים של צרפת והאישה הראשונה שהגיעה למעמד זה מעולם, לבוא ולהציל את המבנה בן יובל השנים מהחורבן שצפוי לו אם השיפוץ יצא לפועל במתכונת שהוגשה. את שמה של שמוקלה-מולר קיבל קרוון מהאדריכל ז'אן נובל, קולגה ושותף של שמוקלה-מולר, ואליו הגיע אחרי פנייה מתמר טוכלר מהמועצה לשימור אתרים בישראל ומגורמים נוספים שהתאגדו באותו מהלך שהתנגד לשיפוץ המתוכנן.

שמוקלה, שהיום ממונה על שימור המבנים בני המאה ה-20 בפריז, הגיעה לתל אביב כדי להכיר מקרוב את הפרשה, נפגשה עם יורשי האדריכלים המקוריים (רכטר ויסקי), דיברה עם הגורמים שטיפלו בנושא מטעם העירייה, ואחרי שפשפשה בדברים עירבה גם את מי שעמד אז בראש אונסק"ו. הסוף ידוע: השיפוץ יצא לדרך עם שינויים ששמרו על מראהו המקורי, ובשנה שעברה הושלם.

המגדלים מגמדים את העיר הלבנה

שליחות ההצלה להיכל התרבות לא הייתה הפעם הראשונה שבה ביקרה שמוקלה בתל-אביב. היכרותה עם העיר נולדה בימים שבהם נלחמה כוהנת השימור הישראלית, האדריכלית ניצה סמוק, על כינון מה שלימים יכונה "העיר הלבנה". סמוק אומרת היום ל"גלובס", שתרומתה של שמוקלה היתה עצומה, גם בידע וגם בכוח שהוסיפה נוכחותה בקליטה ובאישור רעיון השימור של בתי האדריכלות הבינלאומית. "היום זה נראה ברור מאליו לכולם, אולם באותם ימים ראו המוסדות את מלחמתנו כ'נדנוד של משוגעות לדבר'", נזכרת סמוק. השבוע הגיעה שמוקלה שוב לתל אביב, הפעם כאורחת כנס שעסק בשימור ואורגן על ידי עמותת האדריכלים המאוחדים בישראל.

- טיילת בעיר, את מרוצה מפעולות השימור שנעשות בבנייני תל אביב?

"אחרי הסתובבות ברחובות, התחושה שלי היא שהעיר ההיסטורית מתכווצת. המגדלים באזור רוטשילד חונקים את הסגנון המקורי של העיר ההיסטורית. לשימור יש ערך כשהוא מגיע בקונטקסט, לא מספיק שיהיה בניין אחד משומר או כמה בניינים, אפילו שהם זכו לשיקום ולשיחזור מרשים. כשמשמרים, יש ערך לכמות, לקשר בין המבנים ולתחושה שנוצרת בשיטוט ביניהם. כרגע נדמה שהמגדלים מאיימים להאפיל על היצירות האדריכליות של 'העיר הלבנה'. יש שימור מבנים, אין שימור של העיר הלבנה".

- עם כל הכבוד למורשת האדריכלית, צריך לפתח את העיר. כמות האנשים והפעילות צומחות במהירות. איזו ברירה יש, מלבד הקמה של מגדלים?

"אני מודעת לצורך בבנייה גבוהה. צריך עוד שטחים, איני יוצאת נגד זה. הביקורת שלי היא נגד המיקום. כדאי לחשוב טוב איפה בונים מגדלים, לפני שהם מתרוממים לגובה. צריך לקבוע גבול, לא לבנות בתוך העיר ההיסטורית, רק מסביבה, אחרת באמת אין ערך לשימור. הבתים המשומרים כך נשארים כמו פסלים, ואני יכולה להבין שככה הם באמת יכולים לעצבן, כי הם נטועים מחוץ לקונטקסט. שימור חייב להיות בקשר לסביבה, כמו שעשו - ועשו יפה - ב'שרונה'. גם שם ביקרתי".

- על 'שרונה' אומרים שהיא בעצם קניון פתוח, ושלבניינים שם אין ערך היסטורי של ממש. איזו גדולה אדריכלית שומרה בה, וזה גם עלה מיליונים.

"בשרונה אין באמת ערך לאף בניין בפני עצמו, גדולת המיזם, המרשים מאוד בעיני במקרה הזה, היא שימור הרעיון ההיסטורי שהיה בשכונה זו כשהוקמה. הגנים שמסביב לבניינים, הקונטקסט החקלאי, אפילו הצבעים שבהם נצבעו הבניינים מבטאים את האווירה הכפרית, ואני סולחת גם אם הם לא בדיוק הצבעים המדויקים שהיו שם קודם. נכון, שרונה היא קניון של מותגים עכשיו, לא מושבה חקלאית, והשירותים בה אינם שכונתיים ומיועדים יותר למבקרים ופחות למי שיגורו בסביבה, אבל גם על כך אפשר לסלוח. בשביל לשמר צריך כסף, הרבה כסף, ולכן במציאות הכלכלית הנוכחית אין ברירה: הפאזה הראשונה של מיזמי שימור רבים תהיה מסחרית ואפילו סינתטית, כי אחרת אין סיכוי שהם יתממשו. אבל לעיר יש הדינמיות שלה, אולי בעתיד חנויות הקניון ב'שרונה' יפנו את מקומן לשירותים שכונתיים, אולי המקום ייהפך לקמפוס עם בתי קפה ושירותים לסטודנטים שימלאו את הרחובות. מבחינתי העיקר ששימרו ולא הרסו, מי יודע מה יהיה בעוד 20 שנה?".

שימור כהוצאה מוכרת במס

לפני שנתיים וחצי הוצב הגבול הכרונולוגי להגשת התנגדויות של בעלי בתים לשימור בתל אביב, בטענה לירידת ערך. בעלי בתים בעיר שנכנסו לרשימת הבתים המשומרים, הגישו תביעות לעירייה המציגות את חובת השימור כתקנה שתשית עליהם הוצאות הנובעות מדרישות שיפוץ יקרות ומאובדן של זכויות בנייה תיאורטיות. בעלי הבתים טוענים שזה 'מקל', כלומר רגולציה שמחייבת אותם להשקיע יותר בשיפוץ המבנים. לטענתם, במאזן, יוצא שכרם בהפסדם, שכן אובדן זכויות הבנייה התיאורטיות והכסף המושקע בשימור, אינו חוזר בעליית ערך המבנה המוגדר ל"שימור", שהעירייה טוענת כי הוא 'גזר'.

שמוקלה הייתה אורחת כנס עמותת האדריכלים שאותו אוצרת האדריכלית בתיה סבירסקי מלול, יו"ר סניף המרכז בעמותה. הכנס, שמתקיים בפעם השמינית במסגרת פסטיבל אישה בחולון, מתכנס בכל פעם תחת נושא אחר והפעם הוא נסב על שימור ושיחזור מבנים וסביבות אורבניות. בהרצאה בכנס אמרה שמוקלה כי "תכלית עבודתה להציג את הערך ולחשוף את האותנטיות ואת יופיים הייחודי של בניינים שנשכחו, ניזוקו, נזנחו, או היו קורבן של עצם השימוש בהם", ואז פנתה לקהל ואמרה: "איך זה קשור לנשים ונשיות, אשאיר לכם לשפוט".

- רוב יזמי הנדל"ן הם גברים. אולי הדרך לשכנע אותם לשמר בניינים היא דרך ה'מקל', כלומר החוק?

"באירופה בכלל, וגם בצרפת כך, אין כמעט רגולציה. את השכנוע צריך לעשות דרך התקשורת, קמפיינים של יחסי ציבור שמביאים למודעות".

חוקי קניין קשוחים

"רעיון השימור התחיל להתגלגל כמושג בשנות ה-80. דרך החוק הצלחנו להכניס בקושי 2% מכל הבניינים בפריז לרשימת הבתים לשימור והיינו צריכים להכניס לא פחות מ-10%. מאוד קשה לעשות זאת דרך רגולציה מחייבת, כי החוקים לגבי קניין פרטי קשוחים, גם אצלנו.

"החשיבות של היסטוריה ומורשת קצת פחות מדברת לרוב האנשים, לצערי, ולכן האמצעי לעודד שימור שאנחנו פיתחנו הוא כסף, כי כסף הוא דבר שכולם מבינים. בצרפת מי שמשמר מרוויח, כי כל הוצאה על שיחזור ושימור מבנה מוכרת ב-50% במס. צריך לשמר לפי הכללים, ויש ביקורת על פעולות השיפוץ שנעשות במבנים, ומקבלים החזרים במס על עבודת שימור שקיבלה אישור".

- מדובר בהמון כסף.

"בהחלט. זהו דבר שדוחף בעיקר עשירים לקנות בתים שראויים לשימור ולשמר אותם. זה מקלט מס מאוד מפתה, והדבר באמת עובד בהרבה מקרים. מה שגם נכון הוא שפטנט המס מעביר ומשאיר את רוב בתי השימור בידיים של השכבות העשירות והחזקות בעיר. אולי זה עגום, אך שוב אחזור ואומר שכרגע זו הברירה היחידה. כל דרך אחרת תידון את הבניינים להרס בידי כוחות השוק והיזמים, שבסופו של יום הם מי שמכתיבים את הטון".

שימור החזיתות הוביל ל-500 אלף מ"ר ריקים בפריז

המושג "בית לשימור" שבו מתהדרים מאות בתים בתל אביב, אינו עונה בדיוק על המושג "שימור", באופן שבו הוא נתפס באירופה, ואליו מתכוונת שמוקלה. בתל אביב כל בית הוא "משומר", אפילו אם שומרה בו רק החזית, "הפאסד", כלשונה. "שימור אינו שמירה על חזיתות", היא אומרת כמעט בזלזול, "שימור צריך להיות מלא: כל החזיתות, החלוקה הפנימית, הרצפות, עד האריחים והרעפים שעל הגג, סוג הטיח וצבע הקירות. השאיפה היא לשחזור מדויק ככל שניתן של המבנה המקורי ופרטיו", היא מסבירה, "אנחנו כמו בלשים, לפעמים אריח אחד ילמד איך נראתה הרצפה כולה, ולכך צריך לכוון. משחזר טוב מצליח לגלות גם תכלית, וגם מראה של המבנה".

היא מספרת שבתחילת הדרך, גם בצרפת, היה זרם שדחף לשימור חזיתות בלבד. כך למשל, לב פריז נהפכה כולה מדירות מגורים ששימשו את תושבי הערים במאה ה-19 וה-20, לבנייני משרדים. יזמים שמרו את ה"פאסד" של המבנה הישן, והתאימו את החללים הפנימיים לתכלית שונה לחלוטין. "זו מגמה ששיבשה לגמרי את המבנה המקורי, כתוצאה מכך יש לנו 500 אלף מ"ר משרדים עם פסאדה יפהפייה שעומדים ריקים במרכז פריז. במצב הכלכלי הנוכחי אין להם שוכר, אבל גם אין שום אפשרות להפוך אותם בחזרה לבתי מגורים, כך שלמהלך הזה הייתה גם השפעה שלילית מבחינת תמהיל השימושים בלב העיר", מסכמת שמוקלה.

המאבק ב"פסאדיטסטים" הגיע לשיאו ב-2000, כששמוקלה נדהמה לגלות ש"2 מיליון מ"ר בנוי נהרסו בפריז בחסות הפסאדיזם ונהפכנו לדוגמא רעה לבירות אירופאיות אחרות", כדבריה. במהלך תקשורתי שכלל פרסומים וכנס פאן-אירופי, תחת הכותרת "פסאדיזם וזהות אורבנית", ובשיתוף משרד התרבות הצרפתי, השתנתה גישת השימור מחזיתות בלבד, לשימור מפורט ומקיף של המבנה המקורי, כולל חללים פנימיים, פרטי בניין ועוד.

שמוקלה אינה מציעה להימנע משינוי ייעוד של מבנים, בשם הניסיון לדבוק במקור, אך מציעה לחשוב באופן יצירתי על ניצול החלל בצורתו המקורית. למשל, להפוך רצפות ייצור גדולות של בתי חרושת נטושים לאולמות ספורט ומוזיאונים; מחנות צבאיים שננטשו ומתאפיינים בחללים קטנים יותר ובקיטוני מגורים, למוסדות חינוך הזקוקים לכיתות בגדלים שונים, וכיוצא בזה.

מפעל המכוניות ייהרס

"מאוד קשה לשכנע בצורך לשמר בניינים 'חדשים'", אומרת שמוקלה, ומדגישה כי זה "מסובך על אחת כמה וכמה כשהאדריכלים שיצרו אותם הם בני הדור הנוכחי, הלכו לעולם לא מזמן או עדיין בחיים".

אחד המאבקים היותר מתוקשרים שלה היה על שימור מבנה של מפעל המכוניות "רנו", והיא מביאה אותו כדוגמא לקושי לשכנע בחשיבות השמירה על מבנים בני המאה ה-20, שעליהם היא ממונה כיום מטעם עיריית פריז. מאבק זה נחל כישלון.

המבנה שבתוכו שכן המפעל הוא יצירה של האדריכל קלוד וסקוני, שהקמתו הסתיימה בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, כלומר לפני 30 שנה בסך הכל. המבנה המונומנטלי, העשוי אבן אדומה, אבץ וזכוכית, ושטחו 9,000 מ"ר, נפל קורבן להעברת פעילות הייצור של תעשיית הרכב למזרח. הפעילות בו נפסקה והוא ניצב ריק ושומם.

חברת רנו מכרה את המבנה ליזם ושמוקלה ביקשה להכריז עליו כמבנה לשימור, בגלל ממדיו יוצאי הדופן וערכו העיצובי המיוחד בקטגוריה של מבני תעשייה. "חלל כזה יכול להתאים להרבה שימושים, ויש ערך לשימור גם בגלל 'רנו', כמותג צרפתי", אמרה. דרישתה לא התקבלה, המבנה לא הוכנס לרשימת המבנים לשימור בצרפת, ומשרד התרבות בגלל מה שהיא מתארת כ"לחצים כלכליים", נכנע לדרישות היזם, שביקש להרוס את המבנה ולהכשיר את הקרקע לבנייה חדשה לצרכים אחרים.

 כריסטיאן שמוקלה-מולר