"הישג היסטורי"

הממשלה הנוכחית הגיעה אמש (א') ל"הישג היסטורי" נוסף בתחום הכלכלי: לא, אין מדובר על קביעת מע"מ אפס לרכישת דירה ראשונה או על "מחיר מטרה", אלא על כך שבפעם הראשונה בתולדות האומה, העקשנות והאטימות של הממשל הביאו את עובדי משרד החוץ לשבות ולהשבית את כל השגרירויות והנציגויות של ישראל בעולם. אכן הישג.

בהקשר זה, נציין כאן כמה דברים שנראים טריוויאליים לכאורה, אבל ישנם כמה אנשים שחייבים לקבל תזכורת דחופה בעניין. שירות החוץ של מדינה הוא חוד החנית, סיירת מטכ''ל של השירות הציבורי; כך גם היה בישראל (בניגוד למה שרבים חושבים: משרד החוץ ולא אגף התקציבים באוצר). יחסי החוץ חשובים במיוחד במדינה כמו ישראל, ש-43% מהתמ''ג שלה יוצא החוצה, האתגרים הגיאו-פוליטיים הם עצומים, והצרכים ההסברתיים והדיפלומטיים הם הגבוהים בעולם. כלומר, שירות החוץ חייב להיות הכי מעולה מכל בחינה שהיא.

משמעות הדבר במונחים ישראליים: עובדיו היו צריכים לקבל שכר דומה לפחות לזה שמקבלים בנמלים, בחברת החשמל וברשות שדות התעופה. אבל הנתונים מדברים בעד עצמם, ועובדי משרד החוץ שמקבלים שכר חציוני נמוך, מצביעים ברגליים: כשליש מבוגרי קורס ההכשרה לצוערים (הקורס המושקע, המקצועי והיקר ביותר בשירות המדינה) - עזבו את המשרד בחמש השנים האחרונות.

הם עזבו - לא פוטרו! ישנם גם מקרים מבישים, כגון עובד בכיר שיצא כבר פעמיים לשליחות בחו"ל, שמשתכר מתחת לשכר הממוצע במשק (האיש חשף את תלוש השכר שלו בפייסבוק). וכאשר השכר והתנאים נמוכים ולא אטרקטיביים, הם לא מושכים את הטובים ביותר. וכך קורה שהעובדים הם בהתאם. המודלים והתיאוריות הכלכליים מיושמים במקרים אלה היטב.

אז ראוי להזכיר לציבור למי מגיעים ה"קרדיטים" ל"הישג" של אתמול. ראשית כול, לממונה על השכר באוצר, קובי אמסלם, שבתקופת כהונתו הראה יכולות גבוהות להתעמת ולריב עם רבים וטובים, והרבה פחות להידבר, להגיע להסכמים ולסגור דברים עבור השר).

אמנם הריבים וההתקוטטויות של אמסלם עם "בריונים שכונתיים" כמו עובדי חברת חשמל, עובדי תע'ש, עובדי הנמלים, ולאחרונה גם עם פקידים בכירים במשרד כמו מנהל רשות החברות אורי יוגב, הם מבורכים, אבל ההתעללות בעובדי משרד החוץ - שנובעת אולי מבורות עמוקה ומאי-הבנה של מה זה דיפלומט, מה צרכיו, ומה המשמעות התקציבית שלהם - היא מיותרת, ומחזקת את התחושה שהוא יודע בעיקר לומר "לא", ולא מצליח להגיע להסכמות עם העובדים, שזו המטרה העקרונית והעיקרית של תפקידו.

רק פקיד אטום יכול להכניס את ההוצאות שמשלמים הדיפלומטים לבתי-ספר של ילדיהם לחישוב השכר הממוצע במשרד כולו, וזו רק דוגמה. הייתי רוצה לראות את אמסלם מתחכם וחזק על עובדי משרד הביטחון.

אטימותו של ליברמן

באוצר מיהרו להסביר אתמול כי עובדי משרד החוץ הם כוחניים ועושים שימוש ציני בנשק השביתה. לצערנו, לפי האוצר, עובדי המגזר הציבורי הם מקור הכוחנות והציניות. מזל שפקידי האוצר הם נטולי כוחנות וציניות.

עם זאת, להאשים את הפקיד זה קל מאוד. מעליהם יש לנו "מנהיגים" שבחר הציבור. בראש ובראשונה, שר החוץ אביגדור ליברמן, שיותר משנה מראה כי עובדי משרדו מעניינים אותו כמו הסינגל החדש של מושיק עפיה, ואף כינה אותם "היסטריים". אטימותו של ליברמן, שכבר הבנו את הצעותיו הדיפלומטיות ("לכבוש את עזה"), היא ארוכת שנים. הוא בין הפוליטיקאים בעלי הרגישות הסוציאלית הנמוכה ביותר, והדבר בולט לנוכח העובדה שהוא אמור להיות המנהיג של אחת האוכלוסיות החלשות ביותר במשק.

ליברמן לא לבד. ההתנהלות וחוסר הרגישות של שר האוצר יאיר לפיד, שחלם להיות שר החוץ והפרזנטור של המדינה בחו''ל; ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבנה את הקריירה שלו דרך דלפקי האו''ם והיה דיפלומט בעצמו - בלתי ברורים בעליל. שני האישים הללו, שמבינים היטב את החשיבות של שירות החוץ, צריכים להורות, ממש כך, לפקידי האוצר באופן חד-משמעי, אם צריך, להיות יותר נדיבים עם עובדי החוץ.

הם כבר הוכיחו שהם יכולים לעשות את זה בהקשרים אחרים.