קבלן המשנה של פוטין

אני יודע שכל קורא יהיה שרוי בהלם כבד אם אפתח בהזהרה: אני עומד להשתמש בקלישאה, אשר הופיעה לפחות 72,350 פעם בכתובים. "לישראל", אמר הנרי קיסינג'ר, "אין מדיניות חוץ, יש רק מדיניות פנים". אז הנה פרפרזה קלה: לישראל אין מדיניות חוץ, יש לה רק אינטרסים ביטחוניים. ישראל מתלוננת על שתיקה, או על אדישות, או על ציניות, רק כאשר השתיקה אינה שתיקתה, האדישות אינה אדישותה, הציניות אינה ציניותה.

זה אינו כתב קטרוג, בכל אופן לא קטרוג מלא. צורכי השיור של מדינה קטנה ומוקפת אויבים קודמים בדרך כלל לצורך להגיד את הדברים הנאותים בזמן הנאות. לישראל אין כל סיבה לרכוש אויבים חדשים רק לצורך היושר האינטלקטואלי.

מה לנו דוגמה טובה יותר משילוח הרסן של רוסיה. היא גנבה החודש חצי-אי אסטרטגי בים השחור באותו האופן שסדאם חוסיין גנב את כוויית. ממה נפשך, אם סדאם לא היה נחפז להכריז שכוויית היא "החבל ה-19" של עיראק, ולספח אותה; אילו היה מסתפק בהפלת ממשלתה, ובהבטחת צייתנותה תחת דגל כווייתי; אילו היה משלם מס שפתיים לריבונותה ולחוק הבין לאומי - אולי לא הייתה נאספת נגדו קואליציה ענקית, ומתחילה את התהליך של הריסת שלטונו ב-1991.

האומנם רוסיה הייתה מוכרחה לגנוב את חצי האי קרים באור יום, ולספח אותו במהירות כזאת, במחווה דווקאית של רצון רע ושל התרסה? האומנם הייתה מוכרחה לדחוק את הדמוקרטיות המערביות אל הקיר, ולא להשאיר להן ברירה אלא לנסות ולהעניש אותה? האומנם היה עליה למהר ולבזבז את הרצון הטוב של משחקי סוצ'י, שאיש כבר אינו זוכר רק חודש אחד לאחר סיומם? מדוע רוסיה מוכרחה להיות מעצבנת ורעה, גסת רוח וצורמנית?

בין הצייד לבין קורבנו

ישראל, המאשימה את הדמוקרטיות המערביות באיפה ואיפה, בציניות ובחוסר רגישות, העדיפה כמו-נייטרליות מתחסדת. היא נוטפת דאגה כנה לשלום העולם, חוץ מזה שאין היא מבחינה בין הצייד ובין קורבנו. נורא ואיום כשאחרים עושים לך את זה, מובן בהחלט כשאתה עושה את זה לאחרים.

אגב, לא בפעם הראשונה. ישראל הסבה את עיניה בנימוס, ואטמה את אוזניה, כאשר אמרו לה שיחסיה הצבאיים עם דרום אפריקה מאריכים את תוחלת החיים של האפרטהייד. ישראל הוסיפה למכור נשק לרודנים צבאיים ברוטליים באמריקה הלטינית. ישראל עזרה ליצור את אידי אמין, וסייעה למובוטו של זאיר/קונגו להישאר בשלטון. הכורדים לא הזיזו לישראל, כאשר היו לה יחסים אסטרטגיים עם טורקיה.

אין קושי להסכים, שלישראל אין צורך להרגיז את רוסיה, בוודאי לא כאשר היא נמצאת במצב רוח רע ותובעני. היא קרובה מדי. לישראל כמובן אין השפעה על רוסיה, אבל יש לה לפחות יחסי דיבור תקינים איתה. זה משהו שישראל חסרה מאוד במשך 40 השנה הראשונות של קיומה. כאשר אמריקה נחלשת, וכאשר המערב נמצא בנסיגה, צריך להיזהר. כמובן, כאשר ישראל כובשת, מתנחלת ומספחת, מי היא שתטיף מוסר. היא החילה חד-צדדית את חוקיה על מזרח ירושלים ועל הגולן, אף כי לא יכלה אפילו לטעון שהיא מגינה על זכויותיו של רוב יהודי.

אבל רמזאן קאדירוב? באבו גוש? מה לכל הרוחות עושה שם המוקיון הזה, אידי אמין של הקווקז?

הגשר של פוטין

נשיא הרפובליקה האוטונומית של צ'צ'ניה, הורדוס-זוטא בשירותו של אוגוסטוס-פוטין, ביקר בשבוע שעבר בישראל כדי לחנוך מסגד צ'צ'ני באבו גוש. אלוהים ירחם.

האיש הזה, אשר הופקד על דיכוי צ'צ'ניה והטמעתה החוזרת ברוסיה, הוא שליט יחיד מאז 2009. אז הסתיים רשמית השלטון הצבאי הרוסי, כמעט עשר שנים לאחר הסיבוב השני של מלחמה, שאומדן הרוגיה נע בין 60 אלף ל-100 אלף. קאדירוב ירש את אביו, שנרצח ב-2004. פוטין עצמו משח את הבן, שהיה אז רק בן 29. זה התיישב בהחלט עם הדימוי הקווקאזי אצל רוב הרוסים: חברה אלימה ללא תקנה, שהנאמנות היחידה בה היא לקלאן (חמולה), והיא מעוצבת כמו סיציליה של תחילת המאה ה-20.

הילד המרושע של אבא לא אכזב את נשיא רוסיה. המיליציה הפרטית שלו החניקה כל גילוי של התנגדות, כל רמז, כל צל של רמז. פוטין המטיר על גרוזני ההרוסה את הפטרו-דולרים שלו, והיא הפכה לחלון ראווה מצמרר של צרכנות פרועה ושל שחיתות, לצד העמדות פנים חסודות. המסגד של גרוזני הוא כיום "הגדול באירופה", חמדוליללה. כאשר חלק מן הצ'צ'נים יצאו למלחמת העצמאות שלהם נגד רוסיה, ב-1991, לא התנשא אפילו צריח מסגד אחד בגרוזני. המשטר הסובייטי עשה כמיטב יכולתו למחוק את תודעת הצ'צ'נים ואת זיכרונם.

צ'צ'ניה הייתה הגשר שוולדימיר פוטין חצה מאלמוניות גמורה אל תהילה לאומית. כראש הממשלה האחרון של הנשיא ילצין, ב-1999, הוא יזם את הסיבוב השני של המלחמה בצ'צ'ניה. בראשון, רוסיה הפסידה. הוא קנה בזה את עולמו בעיני הגנרלים הרוסיים המושפלים. הניצחון על הצ'צ'נים הושג במחיר מזעזע. בשלב מסוים, מיליון צ'צ'נים הוברחו מגבולות הרפובליקה הקטנה שלהם, כדי שצבא רוסיה יוכל לירות בכל מטרה נעה.

הצ'צ'נים אינם ראויים לאידיאליזציה, הרוסים אינם ראויים לדמוניזציה. אבל מה שהם עוללו לשאיפות העצמאות של עם קווקזי קטן ותועה-דרך בוודאי אינו מצדיק הערצה מצד דמוקרטים מערביים ליברליים.

ישראל אינה יכולה להתייצב בחזית ההגנה על שלמותה של אוקראינה, ניחא. אבל ישראל אינה מוכרחה להרשות למוציא לפועל של פוטין להסתובב בתחומיה, ולצבור נקודות של יחסי ציבור.