זה מריח כמו עונת מעבר. ולא, אני לא מתכוונת לאביב, אלא למתרחש בדרומה של מנהטן. יותר מ-12 שנים אחרי המתקפה על מגדלי התאומים, ואחרי אין-ספור עיכובים ומהמורות, בחודשים הקרובים ילך ויתאכלס מרכז הסחר העולמי מספר 1 בדייריו החדשים. כמו בכוריאוגרפיה משוכללת של קן נמלים עמלני, בימים אלה משתחלים לבניין הגבוה בצפון אמריקה עוד ועוד שוכרים נרגשים, מארגנים ומשפצרים את החללים החדשים שלהם בגובה העננים. באותה שעה, אבל מדלת אחרת, חגיגית קצת פחות, הולכים ונפלטים לרחוב כעשרת אלפים פועלי בניין. אותם פועלים שכמו זחלים נאמנים בנו את הגולם עצום הממדים הזה סביב גופם, יצקו בטון, הבריגו פלדה בפלדה, ועכשיו משהבשילה השעה, הם מתעופפים ממנו.
בסוף הריקוד, הבניין - שפעם רצו לקרוא לו "מגדל החירות" לפני שהחליטו לחזור למותג המקורי של "מרכז הסחר העולמי" - צפוי להיות שוקק חיים וקרנות גידור. רוב המטראז', שלושה וחצי מיליון רגל רבוע (כמעט 350 אלף מטרים רבועים), כבר מושכר. 104 קומות של אופן ספייס לצד משרדים פינתיים, מעל ניו יורק בגרסת הפליימוביל.
חמש קומות במחצית הבניין יהפכו לביתה של החברה הסינית Vantone, שתפעיל מרכז לקשרי תרבות ומסחר. כמה קומות מתחת יתארח בחוזה ארוך טווח בית ההוצאה לאור קונדה נסט, המו"ל של "הניו יורקר", "ווג", "ואניטי פייר" ועוד עשרות מגזינים אחרים. שוכרים מרכזיים נוספים שכבר נחשפו יכללו את מדינת ניו יורק ורשות הנמלים המקומית. בין לבין מקווים היזמים למשוך חברות טכנולוגיות, בנקים וחברות פיננסים בסדר גודל בינוני, ופירמות משפטיות גדולות, שהכתובת "One World Trade Center" היא פשוט פיתוי גדול מכדי שיוותרו עליו.
הסיבה שהפכה את הכתובת הזו למפורסמת כל-כך, היא מרכיב האי ודאות בגורלו של הבניין. האם האירועים הטראומתיים שמחקו את מגדלי התאומים מעל פני האדמה לעיניהם הקרועות של אזרחי כל העולם, הם גורם משיכה או להפך? האם עולם העסקים המקומי והעולמי מאמין שניתן לחזור ולבנות מעל הצלקת הבוערת הזו חיים פיננסים חדשים ומשגשגים? האם מתישהו ה- One World Trade Center יצליח להיות סתם כתובת פרוזאית וסקסית במפה העירונית, או שלנצח יהדהד את הקבר ההמוני ששוכן תחתיו?
אתר בנייה גראונד זירו
שעת בין השמשות, והטרקטורים שעוד סובבים את WTC 1, בשם החיבה המקוצר שלו, כבר השתתקו. משולשי הענק שיוצאים מבסיסו המוצק של המגדל מדגדגים את השמיים, ועוד מעליהם החוד המונומנטלי שנוגע בקצה הרקיע, בגובה שלא חסך בסמליות היסטורית: 1,776 רגל מעל פני הקרקע. הרבה מתחת, בגובה הרחוב, במקום שעמדו פעם מגדלי התאומים, נפרדים אחרוני התיירים מאנדרטת הזיכרון. שתי בריכות שנבנו על קווי המתאר של המגדלים שאינם. שני בורות של העדר, שהמים שזורמים על קירותיהם נעלמים לתוך התהום. שני חללים שהתרוקנו מהחיים שהיו בהם.
האנדרטה, שתוכננה על-ידי האדריכל הישראלי במוצאו, מיכאל ארד, ונפתחה לציבור כבר בספטמבר 2011, נחשבת להצלחה גדולה, ובצדק (נרחיב עליה בהמשך). השאלה שעוד אין עליה תשובה היא אם הבניין המונומנטלי שלצדה, יצליח לסגור את המעגל באותה אפקטיביות? האם המערכה השלישית בסיפור הזה תיגמר בסוף טוב?
למעלה מ-12 שנה עברו מאז המתקפה, ועדיין גראונד זירו מרגיש כמו אתר בנייה. פה ושם כבר מריחים נורמליזציה. מרכז הסחר העולמי מספר 7, צפונית למגדל מספר 1, כבר אוכלס וסומן כהצלחה. אבל האזור כולו עוד מלא גדרות ומאבטחים. כדי לבקר באנדרטה צריך להזמין כרטיסים מראש, ואז להתייבש בתור מתפתל עמוס בבדיקות ביטחוניות, עם ריח חזק של פרנויה מוצדקת. יעברו עוד כמה שנים עד ששאר הבניינים שבזירה יושלמו, ועד שתיבנה תחנת הרכבת, ייפתח מרכז הקניות הסמוך ויחנך המוזיאון התת קרקעי. אבל קנה המידה העצום הוא רק הסבר אחד לאורכו המייגע של תהליך השיקום.
עכשיו, כשכבר מתחילים לראות את הסוף, מודים המעורבים שמדובר באחד מאתגרי הבנייה הסבוכים ביותר בתולדות העיר או בכלל, וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את המטען העודף של הסמליות שצועק פה מכל פיגום. כ-60 דונמים בלב פלונטר עירוני, שיושבים על אדמה בבעלות מדינת ניו יורק, שעוד בשנות ה-60 נתנה את מפתחות הבנייה באתר לרשות הנמלים, שבשנת 2000 החכירה את קומפלקס מרכז הסחר העולמי, כולל התאומים, ליזם נדל"ן בשם לארי סילברסטין (חוזה שנחתם סופית ביולי 2001).
אל האינטרסים השקופים והסמויים של כל אחד מהם אפשר להוסיף גם את השכנים של המתחם, שרובם לא מאוד אהבו את הגרסה הקודמת של מרכז הסחר העולמי, ואסור לשכוח גם את משפחות הקורבנות שנספו במתקפה, שגם להם היה חשוב להשפיע על התוצאה הסופית. "בסטנדרטים ניו יורקים זה בעצם לא כל-כך הרבה זמן", מפתיע ביל מנקינג, העורך הראשי של "העיתון לארכיטקט", שמחלון המערכת שלו ניתן לראות את השפיץ של WTC 1. "תחשבי רק על הבעיות המשפטיות שליוו את הבנייה. לארי סילברסטין טען מול חברת הביטוח שמדובר בשתי מתקפות טרור, ולא אחת".
- כי היו שני מטוסים?
"כן. הטענה לא התקבלה, אם כי כנראה הם הסכימו לשלם לו יותר, אבל לא כפול".
"דיאלוג בין החדש לישן"
הדבר המרכזי שמעסיק את מנקינג הוא האתגר התכנוני. כדי להסביר אותו, הוא לא יכול להסתפק במילים. הוא לוקח את דף השאלות שהכינותי מראש, הופך אותו ומתחיל לצייר מבוך מפותל ורב שכבתי של פונקציות, שכולן מתנקזות לפינה הזו של העיר. "מתחת למרכז הסחר העולמי נמצא קו הרכבת PATH, לניו ג'רזי ובחזרה. מעבר לזה, ממש ליד, נמצא גם קו סאבווי. וכל זה יושב על מה שאנחנו קוראים לו 'האמבטיה'".
מתברר שכבר במאה ה-17 מנהטן עלתה על גדותיה מצפיפות ומיוקר הנדל"ן, וכדי להרחיב את העיר נבנו מספר מטמנות על נהר ההדסון. תוספות חול המחוזקות בקירות תמך, שמעבות את מותניו הצרות של האי. אחת התוספות שוכנת בדרום מערבה של מנהטן, בדיוק מתחת למרכז הסחר העולמי. "כל מה שנמצא מערבית לרחוב צ'רץ', הוא תוספת", מגלה מנקינג ומצרף עוד קו לאיור, "תוספת שמוחזקת עם קיר בטון". אלא שקיר הבטון הזה נפגע בעקבות התמוטטות התאומים, ולא נותרה ברירה אלא לבנות אותו מחדש. "כך שאחרי השנתיים הראשונות, שבהן רק פינו את האתר מהחורבות והעבירו אותן לסטטן איילנד, לקח להם עוד שנתיים-שלוש לבנות את קיר התמך".
כדי להכביד עוד יותר על המלאכה, הפועלים נאלצו לא פעם לוותר על הבולדוזרים לטובת כלים עדינים ופרימיטיביים יותר, שלא יפגעו בתשתית מנהרות הרכבת. באחד העיתונים צוטט מנהל עבודה שסיפר על ימים שבהם הסתפקו בהתקדמות כירורגית של חצי מטר ביום. התוצאה הייתה מאוד מתסכלת. שנים של עבודה תת-קרקעית, בלי שום תוצאה נראית לעין בגובה הרחוב. הביקורת הציבורית על הפרויקט שנראה תקוע רק החמירה את המצב. מה לעזאזל הם עושים שם כל-כך הרבה זמן?, שאלו כולם.
לא אנטנה, אלמנט עיצובי
את WTC 1 החלו לבנות באפריל 2006. עשרים הקומות הראשונות, כך מספרים, הן מפלצת בטון עמידה לפיצוצים. מעליה הורכבו 24 עמודי פלדה אדירי ממדים, שהם השלד של הבניין. מורשת הקרב של פועלי הברזל היא מופת של גאווה מקצועית. רבים מהם דור שני או שלישי במקצוע, ממשפחות ממוצא אירי. חלקם מספרים שהאבות שלהם בנו את מגדלי התאומים, והנה הם, באותו אתר, עם אותה שמש קופחת או קור משתק, רק 45 שנים אחר כך. יום-יום, לפעמים שבעה ימים בשבוע, מהזריחה ועד הלילה. חצי שעה ברכבת מהבית לגראונד זירו, ועוד חצי שעה של מעלית מתחלפת במעלית כדי להגיע מהאדמה ועד לקודקוד הבניין. נזהרים שלא לחטוף כוויה מהפלדה המתלהטת בשיא הקיץ, או להישבר כשהרוח החורפית לועגת לכל מאמצי ההתחממות שלהם. ובעיקר גאים על שאף אחד מהפועלים לא קיפח את חייו באתר.
אחרי שלד הפלדה ויציקות הבטון, הגיעה תורה של הזכוכית, "כי ככה בונים היום", אומר מנקינג. לוחות ענק שכל אחד מהם שוקל כ-600 קילוגרמים מתעופפים ברוח העצבנית של הקומות העליונות, עד שמצליחים להצמיד אותם בשלום לשלד הבניין. ומשזה סוף-סוף הושלם, הגיעה סופת ההוריקן סנדי, בשנה שעברה, והציפה את האזור כולו בכחצי מיליארד ליטרים של מים. הנזק שנגרם ברובו לתחתית הבניין הוערך ב-185 מיליון דולר. תוספת לתקציב שכבר חצה בינתיים את קו ה-3.5 מיליארד דולר ומתקרב ל-3.9.
הקתרזיס הסופי הגיע לפני 9 חודשים, כשהקודקוד המחודד של הבניין הורכב סוף-סוף. פאנצ'ליין מסחרר באורך 120 מטרים, שהביא למגדל את אות הכבוד הרשמי כבניין הגבוה ביותר בארצות הברית (ומקום שלישי בעולם). רם עמנואל, ראש עיריית שיקגו, שהחזיקה בתואר המהולל עד אז, בזכות מגדל סירס (גם הוא פרי תכנונו של משרד סקידמור, אווינג אנד מריל), לא אהב את ההחלטה. הוא טען שמה שצריך למדוד זה את גובה הקומות בבניין, ולא להתחשב בתוספות ובצ'ופצ'יקים ארעיים. או במילותיו: "אם זה נראה כמו אנטנה, ומתפקד כמו אנטנה, אז נחשו מה? זה אנטנה". בתגובה, המועצה לבניינים גבוהים כינסה מסיבת עיתונאים שבה הסבירה בארכניות מדוע הקודקוד הוא דווקא לא אנטנה, אלא אלמנט עיצובי קבוע שהוא חלק אינטגרלי מהבניין, ולכן ראוי למדידה.
ההתכתשות הפומבית בין המגדלים, רק עזרה לבסס את מעמדו של WTC 1 כמותג עירוני בעל שם, אם כי לא חסרו אנשים שלא מתלהבים ממנו. "הוא נראה כמו אצבע משולשת לעיר", קובע מנקינג, "זה מאוד עצוב שבחרו לבנות פה עם האדריכלות הכי צפויה ומסורתית. אין בבניין הזה שום דבר מעניין, כי מה שעניין את סילברסטין זה עסקים, לא אדריכלות". אחרים דווקא מתנחמים בקונסטרוקציה המרשימה, שכבשה מחדש את קו השמיים של העיר. טוטם אימתני ושופע זקיפות קומה, שנותן קצת קונטרה לאמפייר סטייט בילדינג, שבעשור האחרון פיקד לבדו על שמי מנהטן.
אם הכול יעבוד היטב והחיים יחזרו למסלולם, היזמים מקווים שלא רק שהפצע יגליד, אלא שהמתחם הנוכחי יהפוך למרכז שוקק בהרבה ממה שהיה בעבר. כיכר עירונית תוססת ומתריסת חיות בפרצופם של שוחרי הרע. נכון, במרכז הזירה שוכנות אותן שתי בריכות זיכרון, אבל בעוד כמה שנים, כשהבנייה תושלם והגדרות ייפלו, מקווה מיכאל ארד, שהמבקרים שיפקדו את האנדרטה יתערבבו עם פועלי הפיננסים, שבדיוק יגנבו הפסקת צהריים על אחד הספסלים בכיכר; "שזה יהיה אתר זיכרון שלא מונע את חיי היומיום", אומר ארד. "שיורגש שהאנשים שאנחנו זוכרים, הם בדיוק כמו האנשים שיושבים לאכול שם צהריים".
הכתבה המלאה - במגזין G
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
