נקודות עיוורות. לכל אחד מאיתנו יש לא מעט כאלה בנוף העירוני הטבוע במוחנו. אחת כזו, למשל, היא הנקודה שבה שכן במשך שנים כה רבות סניף מסעדת ספגטים בבית האוזן השלישית בתל אביב, זה שאני עוד מכנה בנוסטלגיה, קולנוע מקסים. ללמדכם עד כמה קשה המצב. צפירת ארגעה: איני מתכוון לבכות כאן עכשיו שלא הספקתי לאכול בסניף הזה לפני שנסגר. אפילו לי יש גבולות גזרה. כוונתי היא לכך שגם לאחר שנסגר, לקח לי כמה שבועות להבין שזה קרה, ועוד כמה להבין שהיכן ששכן, נפתח מקום חדש. וזה אף שאני עובר מולו ארבע פעמים בשבוע.
מוסי - מוכר הדגים שלי ושל המקום שנפתח כאן (ושל עוד כמה וכמה מסעדות מצוינות בעיר, וכבר סיפרתי עליו כאן כמה פעמים) - דווקא סיפר לי עליו, ואני כאמור ראיתי את המקום. ובכל זאת, משהו לא נתפס. ואז, ערב אחד, אחרי העבודה, התחיל לרדת גשם, ואני הבנתי שלא אצליח להגיע אפילו לקו חמש בלי להירטב כמו כלב, אז נכנסתי. לתוך הנקודה העיוורת.
מרפסת העץ בחוץ הייתה מלאה למדי, ואפשר היה להיצלות בה למוות מתחת לגופי החימום. אני התיישבתי על הבר והתחלתי לטלפן. בתוך רבע שעה קרה הבלתי ייאמן. גם י' וגם י' (כן, שני חבריי הטובים הם י'. גם אני - יחיאל...) הגיעו. מפגש פסגה על הבר, כזה שלא נערך יותר שנים מכפי שאיש מאיתנו מוכן לזכור.
הברמנית הנאווה ליקוש - כך בפירוש נכתב על החשבון (שם חיבה לליהי, אם תהיתם) - הניחה בקבוק מאקון מבית בושארד, בורגון אדום פשוט וטוב, ואנחנו התחלנו להזמין. צלחת צדפות וונגולה ביין לבן, שום ופלפל חריף. היא הגיעה בדיוק כשי' רצה לעשן וכשחזרנו הבחנו בליקוש מנסה נואשות לאסוף את הצדפות שהזמנו בחזרה לתוך הפנכה. הן נפלו לה בטעות. כשהבינה שאנחנו מתעקשים לא לקבל מנה חדשה אלא לאכול את זו (למה לזרוק צדפות יקרות כל-כך לפח אם הן לא באמת ניזוקו) לא ידעה את נפשה מרוב מבוכה. בחשבון הגיעו הצדפות הללו על חשבון הבית. הן הוכנו בצורה הכי פשוטה, והיו טעימות להפליא.
המשכנו במנה הכי מפתיעה ומרתקת. בפשטותה. פלמידה לבנה כבושה עם ביצה רכה וקרם פרש. בצל ירוק ליד. לחם כפרי. אתה מורח קרם פרש על הלחם, מניח פרוסת דג, שולה כפית מהביצה המונחת פתוחה לפניך, ומזרזף מעל חתיכת בצל, והנה לפניכם הביס המושלם. יצירת מופת קטנה.
עוד מנה ימית, קלמרי מטוגנים עם איולי חריף, הייתה קצת בנאלית אמנם אבל עדיין טעימה וטובה.
עברנו למחלקת הירקות. סלקים בכמה צבעים אפויים עם קרם פרש. שוב קרם פרש. בסדר, לא חשוב. כל-כך פשוט וטעים, שלמי אכפת. גילנו המשותף הוא 158, וכל הקרם פרש הזה נראה לנו כמו בנג'י קרדיולוגי בלב הכרך. טוב, לפחות לי ולאחד היו"דים. ליו"ד השלישי אף פעם לא היה חשוב להיות הי"ד. את נקמתו הוא ינקום כבר לבד, ושום כולסטרול לא יפחיד גבר כמוהו.
עוד מנת ירוקת - זוקיני עם דוקסל פטריות (Duxelles, תבשיל פטריות קצוצות) ועם גילופי קצ'קבל. קצת מריר בקצוות אבל בסדר גמור. ועכשיו, קצת בשר. שיפוד קטן של רצועת פילה*. הבשר הוכן בדייקנות מושלמת, שחום מבחוץ ואדום מבפנים, כמעט חי. מנה חייתית במלוא מובן המילה. אדיר.
מתחת לשיפוד שכבו כמה עלי רוקט טריים ולידו נחה (בהזמנתנו) צלוחית צ'יפס - רבעי תפוחי אדמה מטוגנים, באופן שאילץ אותי לתהות למה לא בכל מקום אפשר לקבל צ'יפס מושלם שכזה, גם אם אינו באמת צ'יפס אלא מה שמכונה Potato Wedge.
לסיום, החלטנו להתפרע עד הסוף והזמנו לחם מטוגן (בסדר, פרנץ' טוסט) שהוגש עם מסקרפונה ועם תותים. שוב, מנה פשוטה בתכלית וטעימה להחריד (את רופא המשפחה). קינחנו בצ'ייסרים של קוניאק הנסי וי.אס. את הסיבוב השני הזמינה לנו ליקוש על חשבון הבית. כנראה לא הצליחה להירגע מתקרית הוונגולה.
בן-ציון 1, זה שמו של המקום, מתהדר בשף צעיר בדמות אילון עמיר, מי שעבד כמה וכמה שנים במסעדת טוטו היוקרתית. לשמחתי הרבה, לוקח עמיר סיבוב פרסה של 180 מעלות מכל ההו-הה שמזוהה עם טוטו הנ"ל. הוא מגיש אוכל פשוט מאוד, על גבול מה שמכונה במקומותינו "אוכל ברים". אלא שרמת הביצוע הכה גבוהה ומדויקת, ובעיקר חוסר הרצון לבנות מגדלים קולינריים באוויר הדליל של דיזנגוף סנטר, מצליחה ליצור כאן תמהיל כל-כך משמח, עד שיהיה זה פשע אם תיתנו למקום המקסים הזה לחמוק מהרדאר שלכם בעוון נקודה עיוורת.
בן-ציון 1
פרטים: שדרות בן-ציון 1 תל אביב, טל' 053-3358883; א'-שבת 12:30 עד לקוח אחרון.
מחירים: וונגולה - 49 שקלים, קלמרי - 48, פלמידה כבושה - 48, זוקיני - 42, סלק - 38, שיפוד רצועת פילה - 38, צ'יפס - 14, לחם מטוגן - 35, בקבוק מאקון של בושאר - 139 שקלים
השורה התחתונה: מצוין ושווה כל שקל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
