חרדת מים: לא תאמינו כמה אנשים בישראל לא יודעים לשחות

"עכשיו באים? שבוע וחצי לפני?", זה היה המשפט הראשון או השני שאמר לי תומר ישראלי, מאמן שחייה ב"עולם המים", כשהכרנו לראשונה בנובמבר 2013. תמונת מצב: הייתי אז אחרי חמישה טריאתלונים במקצה ספרינט (750 מטרים שחייה, עשרים קילומטרים אופניים וחמישה קילומטרים ריצה), רגע לפני הטריאתלון האולימפי הראשון בחיי באילת, שבו כל המרחקים כפולים. הבעיה: לא יודעת לשחות חתירה, שוחה רק חזה, וסובלת מכל שנייה שאני במים.

"איך את באה ככה, דקה לפני שאת צריכה לשחות 1,500 מטר בים? מה אני כבר יכול להספיק ללמד אותך?", הוא אמר בתסכול. כל הקונספט הזה של טכניקת חזה בים למרחק כזה היה נראה לו הזוי. אשכרה יש אנשים שעושים את זה? השחייה עבורו היא כל-כך טבעית.

אבל כן, יש אנשים שעושים את זה. אני למשל, ועוד שלושה שהצלחתי לאתר באילת לצדי, גומאים בים סוף את המטרים הממאנים להיגמר. אבל הצלחנו, עשינו את זה.

לי, לעומת ישראלי, בכלל לא היו ציפיות כאלה מיידיות, ולא התכוונתי לשחות חתירה באותו טריאתלון. היעדים שלי היו לטווח רחוק יותר - לשחות חתירה אפילו ב-2020, אבל מתישהו להתגבר על הפחד ופשוט לשחות וליהנות.

זה לא הם, זו אני

כמו בכל דבר, צריך לקפוץ לילדות כדי להבין למה השחייה אצלי היא עסק לא פתור, ולמה אני לא לבד בעניין הזה. יש סיכוי טוב שקוראי שורות אלה לגמרי מבינים אותי: מתברר שרבע מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל שטופת השמש, הים והבריכות, פשוט לא יודעים לשחות. אותם 25% לא מסוגלים להכניס את הראש למים ולסיים בריכה בשחייה כלשהי - חזה או חתירה.

רק מפאת כבודם של הוריי האהובים, לא אספר כמה פעמים ביליתי בים או בבריכה כילדה, אבל ארמוז שמספירה באמצעות שתי ידיים אפשר לקבל עודף. כמו משפחות ירושלמיות אחרות (לא כולן כך, אבל אנחנו מאוד מייצגים בעניין), שני אחיי ואני לא נולדנו לשחות, למרות כל הקורסים שאליהם נשלחנו. ושלושתנו, בלי להסגיר שמות, לא שוחים חתירה. נוסיף לכך גם אפיזודה שבה כנערה ניסיתי לחזור לחוף ממרחק של כמה עשרות מטרים בים ולא הצלחתי, ונקבל פחד מים קלאסי.

יכולתי להעביר כך חיים שלמים, וזה היה לגמרי טבעי ונורמלי. אלא שלפני כשנתיים התחלתי לרוץ לראשונה בחיי, מאוחר יותר גם לרכוב על אופני שטח וכביש, ולפני שנה וחצי החלטתי שאני רוצה לעשות גם טריאתלון. ומה לעשות שהדרך לטריאתלון עוברת בים.

באותם ימים התנהלתי במים בסגנון ייחודי שנכנה אותו "כלב מתאמץ שלא לטבוע" - עם ראש בחוץ ותנועה עודפת בידיים. אפיין אותי פחד מים כללי גם אם התקשיתי להודות בכך, ועד לאותה נקודה מעולם לא הרכבתי על עיניי משקפת, גם לא כילדה. כל הגעה לבריכה דרשה ממני תעצומות נפש עילאיות.

המאמנים איתי קרמר ורמי מיכאלה מקבוצת "עוצמה", שאני חלק ממנה עד היום, הם אלה שהכניסו אותי לבריכה. זרקו אותי למים, לימדו אותי שאפשר להכניס את הראש, פטרו אותי מהתנועה העודפת בידיים וגררו אותי לים. "תשחי בינתיים רק חזה, נעבור בהמשך לחתירה", הם אמרו.

וקצב ההתקדמות בזכותם היה מרשים. מאפס (או אפילו מינוס) ל-750 מטרים בים (אפילו גלי מעט) בשלושה חודשים. האמנתי שהחתירה היא רק עוד שלב, ושגם אותו אשיג די מהר. שאני על הגל.

אבל זה לא קרה. משהו בראש לא הפנים את הטכניקה; משהו בידיים הירושלמיות שלי גרם לי לא לגרוף כהלכה את המים; משהו גרם לרגליים לשקוע. המשהו הזה הוא אני, זה ברור. אבל מה בדיוק? זה לא עבד במשך חודשים רבים, והיה ברור שזה לא הם, זו אני. אני הייתי זו שכל מפגש שלה עם המים היה קשה, וקשה עוד יותר היה להסביר למתבונן מבחוץ מה קורה. למה אני עושה מזה כזה סיפור, בעצם.

גם דיברתי על השחייה במונחים של "מאבק" בים ו"מלחמה" עם הטכניקה. השפה שיקפה הכול: אני לא מתמזגת בהרמוניה עם המים. ובכל פעם שהיה נראה כי הנה, התקדמתי קצת - מיד הלכתי כמה צעדים אחורה. לא בכוונה כמובן.

"שחיינית נפלאה בפוטנציה"

אל אנשי עולם המים של אורי סלע נחשפתי לראשונה בטריאתלון הנשים בהרצליה ב-2013, שם התנדבו ללוות את המקצים השונים וסייעו גם למתקשות בשחייה. חברתי ג'ני, למשל, לא הייתה מסיימת את מקצה השחייה בטריאתלון אם לא התמיכה שלהם בים, כשבזמן אמת הצליחו לשכנע אותה שהיא יכולה.

וכך, בנובמבר, כשלא הייתה לי שום בריכה מקורה וזמינה ללימוד באזור שבו אני גרה, התחלתי ללמוד שחייה בעולם המים. שם הסביר לי ישראלי שחסרה לי תחושת מים - אני פשוט לא מבינה אותם. למשל, כשאני רוצה להתקדם, אני עושה עם היד תנועה שבכלל בולמת אותי, כמו "עצור" עם כף היד. ההיגיון שלי תקין על יבש, אבל על רטוב, בתוך המים, הוא מתהפך ומשתבש. אז פלא שאני בלחץ, עובדת נורא מהר ולא רגועה?

הוא האמין - וגם שידר את זה - שאף שהגעתי לגיל 38 מבלי לשחות חתירה, הדבר בר-שינוי. הוא טען לא פעם שאני שחיינית נפלאה בפוטנציה - אני רק צריכה לגלות את זה על עצמי. צריכה לקחת קצת מהשקט שהבריכה יכולה להציע, לא להיות בלחץ ופשוט לזרום. כמו מדיטציה.

זה לא תמיד היה קל, במיוחד כשהראש שלי היה בחודשים האחרונים בתוכנית אימונים אינטנסיבית למרתון תל אביב (ריצה של 42.2 קילומטרים), שאותו סיימתי בסוף פברואר. במשך כמה חודשים החיים שלי כללו גידול שלושה ילדים נפלאים, עבודה כעורכת בגלובס, חמישה אימונים בשבוע של ריצה (שמונים קילומטרים במצטבר) ופעמיים בשבוע שחייה בעולם המים. ההתקדמות בבריכה - גם אם מדודה ואיטית - גרמה לי להאמין בעצמי.

והנה אנחנו ארבעה חודשים אחרי, והיום אני מעיזה לומר על עצמי שאני שוחה. אמנם לא מהר, אמנם צריכה להסדיר קצת את הנשימה אחרי כמה בריכות רצופות - אבל כבר מרגישה הרבה יותר טוב. היד נכנסת למקום הנכון, הגוף מתגלגל, הנשימה כבר בסדר, התנועות ארוכות יותר, ועליתי הקבצה. בסוף אימון אני לגמרי בהיי.

למדתי הרבה מהתהליך, שאני עדיין בתוכו. למדתי שגם בגיל מבוגר (יחסית) אפשר לרכוש מיומנות חדשה, מורכבת וקשה, ואפילו ליהנות ממנה; שעם גב של משפחה תומכת אפשר לעשות כמעט כל מה שרוצים; שכדאי לזרוק את הילדים למים בגיל צעיר כדי שהעסק יהפוך לטבעי עבורם; שעם המאמנים הנכונים אתם יכולים להפתיע את עצמכם (רשימת תודות כמו באוסקר: לרמי מיכאלה, לאנה כץ, לתומר ישראלי, לאורי סלע ולשאר המאמנים בעולם המים); ולמדתי גם שאפשר לכאורה להתפזר לכמה כיוונים (גם מרתון וגם שחייה), וזה אפילו עושה טוב לכל אחד מהם. ומה הלאה? אני עדיין מהוססת, אבל מציבה יעד, שחור על-גבי לבן: לשחות חתירה בטריאתלון האולימפי באילת, בנובמבר 2014, וליהנות. לשכוח את התקף החרדה שהיה לי בלב ים שנה קודם לכן, שהרי הצלחתי להתגבר עליו ולהשלים את המשימה.

וזה כל העניין בספורט עממי של אנשים מן השורה, לא של אלה שמתכננים לעלות על הפודיום אלא רק על הפודיום הפרטי של עצמם: יעדים, מטרות, ומעל לכול - ההבנה שהיום זה אולי קשה לי עד בלתי אפשרי, אבל מחר זה יהיה רק החימום בשבילי.

משחה ים תחרותי

מדי שנה בערב חג השבועות מתקיים מקצה של שחיית ים תחרותית. המשחה יתחיל במרתון שחייה תחרותי של עשרה קילומטרים לשחיינים מצטיינים בלבד. אחריו מקצה חצי מרתון, של חמישה קילומטרים, ובעקבותיו מקצה תחרותי קצר, 006,2 מטרים.לבסוף יוזנק מקצה קצר של אלף מטרים, לנוער מגיל 31 ולמי שרוצה ליהנות משחייה עממית. 6.3, 52:5-03:8.לפרטים: events.shvoong.co.il/bikkurey-yam/yam/