מורה-מטלון: "אני אוהבת לעשות דברים פרועים וקשים לעיכול"

הקריירה של אודליה מורה-מטלון היא סיפור בזיגזג: מהתיאטרון הרפרטוארי (הקאמרי), לפרינג' (מופע יחיד של תנועה ושירה ו"פרומות", שזכתה בפסטיבל עכו) ובחזרה לקאמרי, ושוב בתפנית כעת לתיאטרון החאן הירושלמי; מעברים מנגיעה בכוכבות לאנונימיות סיזיפית ויצירתית.

כשאני שואלת אותה אם היא חושבת בדיעבד שהקפיצות האלה הרחיקו ממנה את נקודת הפריצה, אותו רגע קסום שכל שחקן שואף אליו, שבו הוא עובר שלב בהתפתחות המקצועית, שממנו כבר שום דבר לא יהיה כשהיה, היא מחייכת, מרחיקה את רעמת התלתלים השחורה מהמצח בשתי ידיים ושואלת, "האם נקודת הפריצה הזאת היא מה שחשוב?".

- תגידי את.

"אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת עד היום. שום דבר שעשיתי לא נעשה במחשבה תחילה, אבל בדיעבד, בכל פעם שהייתי על סיפה של חשיפה מאוד גדולה, כמו בערוץ 2 כמעט בתחילתו, כשהייתי חלק מ'מעופפי רישפון' והחלטנו רגע לפני העלייה לאוויר שאנחנו לא עושים את זה, שמשהו עוצר אותי - אני מודה שיש לי דואליות לגבי ההפיכה לכוכבת".

- ממה את מפחדת?

"שאם זה יקרה, כאילו ייקחו ממני חתיכה. יש תענוג קטן בלהיות מסוגלת ללכת למכולת ולא להיות אובר מזוהה. כנראה זה מפחיד אותי. אפילו הראיון הזה משונה לי. עזבו, תנו לי לעבוד ולעשות דברים מעניינים ולאו דווקא 'ממצבים'. אני לא בטוחה שזה בחכמה ואני גם לא יודעת אם אי פעם אתגבר על זה ואם בכלל צריך, אבל אין ספק שבמקום הזה יש לי דיאלוג פנימי אינסופי.

"יש פרדוקס בלהיות שחקן ולא להיות מוכר מדי, כי אני גם נהנית מאוד כשעוצרים אותי ברחוב בגלל תפקידים שאני עושה. אבל כנראה שאני לא מוכנה לתת חלקים מעצמי למולך, אז אני מפלרטטת בין המיינסטרים לפרינג' הלוך וחזור. האידיאלי הוא כשיש לי את שניהם".

- יש לזיגזוג הזה השלכות כלכליות.

"וזה גם נראה מאוד לא החלטי. רק בדיעבד את רואה את העקבות שהשארת על החול".

- בואי נחזור אחורה. מיד כשסיימת את הסטודיו של ניסן נתיב, מיקי גורביץ', כיום המנהל האמנותי של "החאן", ליהק אותך ל"הכבש השישה עשר" בקאמרי. כניסה חלקה.

"באתי להצגה אחת ונכנסתי לחוזה קיבוצי. זאת הייתה עבודה יצירתית עם אנשים נהדרים. אפילו לא עצרתי לרגע לחשוב על איזה סוג חוזה אני חותמת. אני זוכרת את עצמי אומרת, זה ה'חכו-חכו מה שמצפה לכם בחוץ' שממנו הזהירו אותנו? כי היה לי כל-כך טוב".

- ונשארת לעוד הצגה ולעוד אחת. הרגשת חלק מהתיאטרון?

"בקאמרי יש כזו להקה גדולה, שנותנת מרחב גדול, אבל השתדלתי לעשות דברים שמעניינים אותי. לפעמים סירבתי, למרות שלא תמיד אפשר, והיה שלב מסוים שהרגשתי שאני לא רוצה יותר ללכת בתוואי סלול ועל בטוח".

- למה?

"כי היו עוד דברים שרציתי לבדוק, והייתה לי תשוקה לתיאטרון תנועה ושירה. יכול ליפול סוג כזה של פרויקט, אבל לא תמיד זה מגיע. התבשל לי משהו שרציתי ליצור".

- אז למה לא הצעת את זה לקאמרי?

"כנראה שהייתי צעירה מכדי לחשוב שזה אפשרי ושהשיקולים של המנהל האמנותי פתוחים לדיאלוג. לסחוב תיאטרון שלם להרפתקה כזאת זה מלחיץ. החלטתי לעשות את זה במקביל, וחברתי לאושרה אלקיים שחיפשה שחקניות לפרויקט של תיאטרון תנועה ושירה והתחלנו לעבוד פעמיים בשבוע על הערב שלי, מה שאפשר לי בדיקה וחיפוש לא על חשבון אף אחד".

- על חשבון עצמך. בסופו של דבר, עזבת את התיאטרון.

"כשרצינו להוציא את הדבר ולהתחייב אליו, זה היה אחרי שילדתי את הבן הצעיר והיה ברור לי שלא אוכל לעשות גם וגם. החלטתי אולי בשכל, אולי באימפולסיביות, לבחור בערב שלי, כי היה ברור לי שזה או עכשיו או לעולם לא".

- ולשיקול הכלכלי לא היה מקום?

"העזתי, ובכנות, זה לא היה מחושב. הציעו לי משהו מפתה במקביל כדי להקשות את הבחירה. אבל אמרתי לשמואל, בעלי, אתה מבין מה זה אומר מבחינתי והוא הבין שאם אני לא מוציאה את זה עכשיו, המנגנון ישאב אותי אליו. יכול להיות שגם רציתי את החופש הזה".

- את מצטערת על הצעד הזה בדיעבד?

"בהתחלה ממש לא הצטערתי. שמחתי ללכת למקומות אחרים. שחקן צריך לעשות שינויים אחת לכמה זמן. התפרנסתי כל השנים מאוד יפה ממשחק, אבל אני חושבת שבאידיאל, שחקן צריך לנדוד בעקבות תפקיד ולא אחרי מסגרת. אבל היו שנה-שנתיים שכלכלית ואמנותית הייתה דממה והיו המחשבות של 'מה עשיתי'".

- "פרומות", שכתבת וביימת בפרינג', נולד מתוך המצוקה ההיא.

"זאת הייתה מתנה. הלעמוד מעל לתהום, עשה את אחד הדברים שאני הכי גאה בו. תמיד כתבתי, אבל לעשות משהו מהנייר עד לבמה זה כשאתה מאוד רעב. את יודעת מה, כשאני חושבת על זה, אולי המקום השבע מפחיד אותי. אולי אני צריכה לעשות דברים נורא שונים".

- שחקנים מצליחים למצוא את הגיוון הזה גם בתיאטראות ממוסדים.

"אני אוהבת לעשות דברים פרועים, סוריאליסטיים, שיותר קשים לעיכול לקהל המנויים לטוב או לרע. שחקן גם צריך שיחלמו אותו לתפקיד, כמו שאמרה סימון סיניורה. אם זה לא קורה עם המנהל האמנותי, זה לא יכול לעבוד".

- הזכייה בפסטיבל בעכו נתנה גם מנוף כלכלי?

"קיבלתי הכרה גדולה ורצנו עם פרומות שלוש שנים בצוותא, שזו תקופה לא מבוטלת. בפרינג' הכול קם ונופל על שיווק".

- ולא הצליחו לשווק אותך?

"הצליחו כל עוד זה רכב על הזכייה. אני חושבת שחלק מהרגולציה על תיאטראות גדולים צריך להיות מחויבות שלהם לאמץ שתי הצגות פרינג' בשנה. הפרינג' צריך להיות אגן החמצון של היצירה, אבל הדברים המוצלחים צריכים להיות מוצגים על בימות רפרטואריות".

- ואז שוב מצאת את עצמך בקאמרי.

"בקופרודוקציה עם תיאטרון חיפה, ב'שמו הולך לפניו' ומשם אודי בן-משה קרא לי לעשות את 'הנפש הטובה מסצ'ואן'".

- הצגה רדפה הצגה.

"ככה חמש שנים, אבל על חוזה אישי שפחות כדאי לתיאטרון. אין לו מחויבות להעסיק אותך, אבל אם ההצגה מצליחה, התגמול גבוה. שמתי אז חיסכון בצד והרשיתי לעצמי לסרב להצעות, עם ההבנה של ההשלכות הכלכליות והאמנותיות. למזלי, היו במאים שרצו אותי ספציפית. היה את הפרויקט ביפן (קופרודוקציה ל"נשות טרויה") שהיה חוויה אדירה, עשיתי דברים מעניינים שאהבתי".

- ושוב חתכת הצידה, הפעם לחאן.

"הגיעה ההצעה ממיקי גורביץ', שלקח אותי לכבש השישה עשר וכיום הוא המנהל האמנותי של החאן, לעשות את 'הצוענים של יפו', מה שהיה מבחינתי סגירת מעגל. מה שהחאן עושה מסקרן אותי. זה אנסמבל קטן, כך שיש אפשרות למנהל האמנותי להיות איתך בדיאלוג יומיומי".

- כספית המעבר הזה השתלם לך?

"אני לא רוצה להיכנס לזה, אבל שוב, השיקול לא היה כלכלי. מה שהכי הפחיד אותי, זה שלא אוכל להגיד לא על תפקידים ואמרתי את זה למיקי. הוא ענה שהוא רוצה שיהיה לי מעניין ושאעשה תפקידים משמעותיים. בנוסף לצוענים, בבימויו של יוסי פולק, שהשיקול היחידי להעלות אותו הוא אמנותי, ויש בו את המשפט האלמותי, 'הכול שקרים וכולם אמת', אני משתתפת גם ב'תמונות בחיי כפר' על-פי עמוס עוז".

- היה לך גם רומן עם הטלוויזיה. הופעת ב"ג'וני" וב"חשופות". זה נגמר?

"רומן מזוגזג. אין כרגע משהו חדש. אני חולמת לעשות משהו משמעותי. אני הולכת לאודישנים בשמחה".

- מה תהיה הצלחה בשבילך?

"לעשות בו-זמנית תפקיד מעניין בתיאטרון שזוכה להכרה גדולה, וגם בטלוויזיה".

- אז בכל זאת ההכרה חשובה לך.

"זה משהו אחר לזכות בהכרה ולזכות בפרסום".

אישי: 44, נשואה 2, מתגוררת בתל אביב

השכלה: בוגרת ניסן נתיב

קריירה: הקאמרי: "הנפש הטובה מסצ'ואן", "אורזי מזוודות", "נשות טרויה". תיאטרון חיפה: "האגם המוזהב", "תופרות". תיאטרון באר שבע: "ילד משלי". מופע יחיד: "אני הלכתי אז". כתיבה ובימוי: "פרומות". טלוויזיה: "ג'וני", "חשופים"

עוד משהו: בעלה, שמואל, עובד עם ילדי חינוך מיוחד באמצעות התיאטרון