אולד טראפורד? דיסנילנד

בדקה ה-89 אתמול בדרבי של מנצ'סטר, התרחש אירוע מכונן שכמעט נסתר מן העין: יונייטד תקפה במטרה להציל - אם לא את המשחק אזי לפחות את כבודה - וזכתה בקרן. חואן מאטה ניגש אל הכדור. קרנות של מנצ'סטר יונייטד בשלהי המשחק הן זיכרון בלתי נמנע, עוד לפני שמוגבה הכדור לרחבה, הוא נושא עמו מזכרת מאותן קרנות בתוספת הזמן ההיא מול באיירן מינכן. אלא שמאטה, בניגוד למצופה משחקן יונייטד בפיגור, הלך לאיטו אל עבר נקודת הקרן. אף אחד מהשחקנים שעל המגרש לא האיץ בו, אף אחד מהאוהדים לא זירז אותו.

יונייטד נפרדה באופן רשמי מהרוח ההיא, שהנציג האחרון והמזדקן שלה, ריאן גיגס, אפילו לא נכלל בסגל למשחק. תגידו על יונייטד של העונה מה שתגידו, אבל שחקניה לא איבדו כנראה את היכולת לקרוא את המשחק: דקה מאוחר יותר השחיל השחקן הטוב באנגליה, יא יא טורה את השער השלישי לרשתה של היריבה העירונית האומללה והשלים שער עשירי (!) לסיטי בשלושת ביקוריה האחרונים באולד טראפורד, פעם אצטדיון מאיים והיום דיסנילנד לאוהדי הסיטי.

מי שמבקש להטיל את מלוא האשמה על המאמן דייויד מויס, עושה חיים קלים ליונייטד. מויס כמובן אינו נקי מאשמה (השוו רק בין השנה הראשונה של כריסטיאנו רונאלדו בן ה-18 תחת סר אלכס, לזו של עדנאן ינוזאי תחת מויס ותגלו שהפורטוגלי נכלל בסגל כמעט לכל משחק, למרות חוסר יציבות מאכזב ולמרות שיונייטד הפסידה שלוש אליפויות רצופות בשלוש השנים הראשונות של רונאלדו באולד טראפורד; ינוזאי לעומתו כלל לא נכלל בסגל מול קבוצה שאחד היתרונות שלה על היונייטד הוא כישרון מולד ויצירתיות), אבל התחושה היא שגם אם על הקווים היה יושב קונסוליום של סר אלכס, מוריניו וגווארדיולה, מול ייטב לוזון על הספסל של הסיטי, הניצחון של הסיטיזנס היה מושג באותה קלילות. למעשה זה המצב בשלוש השנים האחרונות: אם מויס טען לפני המשחק שהפער בין הקבוצות אינו גדול כפי שהוא משתקף בטבלה, הרי שלמעשה האשליה האמיתית היא שיונייטד וסיטי שתיהן קבוצות צמרת באנגליה בשלוש השנים האחרונות. זה נכון רק על הנייר ורק מפני שכוכבי הסיטי לא ניחנו באופי שהקנה פרגוסון לשחקני היונייטד, והפסידו תארים במשחקים מול קבוצות המרכז והתחתית. כמעט בכל עימות ישיר ביניהן במהלך אותן שלוש שנים, ניצחה סיטי בקלילות מר שימה.

ויש כמובן גם כסף גדול על השולחן, ושם עומדים השדים האדומים לספוג את התבוסה הכי מביכה שלהם. שיטת השיווק של יונייטד היא מכירה של מיליוני כרטיסי חבר, "וואן יונייטד" בעלות של כ-50 ליש"ט לשנה. מעבר להכנסה האדירה במזומן (תעשו לבד את החשבון), משמשים חברי המועדון ככר נוח לשיווק מנויים וכרטיסים למשחקים (החברים נרשמים להגרלת הכרטיסים הנותרים למשחקי הבית, מקבלים הזדמנות לרכוש אותם במחיר עלות וכך לא נראות קרחות ביציעים גם בתקופות רעות), מדובר גם בקהל שבוי לשיווק תכולת המגה סטור בכל תקופת חגים. הקמפיין לחידוש החברות שמתחיל בדרך כלל בסוף העונה, הוקדם הפעם למארס (לא במקרה נפוצו לפתע "שמועות" על "החתמה ודאית של קרבליו מספורטינג ושל טוני קרוס מבאיירן, שתיהן כנראה לא יקרו...), אולי בגלל שגם ביונייטד מבינים שאפשר שהשבועות הקרובים לא יביאו איתם הישגים שיאפשרו לקדם את המכירות. עד כמה תהיה המכה כואבת? בואו ונאמר שההנחות וההטבות שמציעים באולד טראפורד למי שיקדים לחדש את החברות, לא מלמדות על אופטימיות.

כשכל זה מגיע על רקע הצורך הדחוף של יונייטד להתחדש בכל כך הרבה שחקנים כמעט בכל עמדה במגרש, עובר הפוקוס מהמאמן לבעלים. כי אם מישהו מאוהדי מנצ'סטר יונייטד השלה את עצמו עד אתמול שהבעיה של המועדון היא בעיקר בעמדת המאמן, הרי שהדרבי הוכיח מעבר לכל ספק: יונייטד רחוקה מסיטי מרחק של לפחות 200 מיליון פאונד ולפחות שנתיים-שלוש.